אנרי ברגסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ברגסון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ברגסון (פירושונים).
אנרי ברגסון
Bergson.jpg
פורטרט של אנרי ברגסון, 1891
תאריך לידה 18 באוקטובר 1859
תאריך פטירה 4 בינואר 1941
זרם פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין מטאפיזיקה, פילוסופיה של השפה, פילוסופיה של המתמטיקה
הושפע מ ג'יימס, קאנט, שפינוזה, הרברט ספנסר
השפיע על דלז, מרלו-פונטי, וייטהד, פרוסט

אַנרי לואי בֶּרגסוןצרפתית: Henri-Louis Bergson;‏ 18 באוקטובר 18594 בינואר 1941) היה פילוסוף יהודי צרפתי משפיע במחצית הראשונה של המאה ה-20. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1927.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגסון נולד בפריז כנצר למשפחת רבנים יהודים מפולין. הוא נצר לשמואל זביטקובר, איש עסקים בעל שם בפולין מהמאה ה-18. אמו הייתה בת למשפחה יהודית אנגלית, ואת ילדותו המוקדמת עבר בלונדון. כתוצאה מכך שלט בשתי שפות אםאנגלית וצרפתית, דבר שסייע לו לאחר שהתפרסם כאשר כל תרגומי ספריו לאנגלית נערכו ואושרו על ידו. לפני גיל תשע, חצו הוריו את תעלת למאנש והתיישבו בצרפת, וברגסון הפך לאזרח צרפת.

חייו של ברגסון היו חיים שקטים וחסרי תהפוכות, ונקודות הציון העיקריות בחייו היו הפרסום של ארבע יצירותיו החשובות, הראשונה ב-1889, "זמן ובחירה חופשית" (נקראה גם: "מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה"). הפרסומים האחרים: "חומר וזיכרון" ב-1896, "אבולוציה יוצרת" ב-1907 ולבסוף "שני מקורות למוסר ודת" ב-1932.

ברגסון למד בין השנים 1868 - 1878 בבית הספר התיכון (ליסֶה) פונטאן שבפריז, (כיום שמו קונדורסה). בעת לימודיו קיבל פרס על עבודתו המדעית, ופרס נוסף ב-1877, כשהיה בן 18, על פתרון בעיה מתמטית. הפתרון פורסם שנה לאחר מכן ב"אנאל דה מתמטיק", במה שהיה פרסומו הראשון. לאחר התלבטות מסוימת לגבי הקריירה שלו, (האם לעסוק במדעי הרוח או הטבע), בחר במדעי הרוח, וכשהיה בן 19 התקבל ל"אקול נורמל סופרייר" המפורסם. וקיבל רישיון הוראה בחינוך הציבורי ב-1881.

באותה שנה קיבל עבודה כמורה בבית הספר התיכון דוד ד'אנז'ה בעיר אנז'ה. שנתיים מאוחר יותר הפך למורה קבוע בבית הספר התיכון בלז פסקל בקלרמון-פראן, בירת מחוז פוי-דה-דום וחבל אוברן שבמרכז צרפת.

שנה לאחר הגיעו לשם הראה ברגסון את יכולתו במדעי הרוח בפרסום מהדורה מעולה של מובאות מלוקרציוס, עם מחקר ביקורתי של הטקסט והפילוסופיה של המשורר (1884), חיבור שהמהדורות החוזרות שלו היו ראיה מספיקה לחשיבותו בחינוך הקלאסי בצרפת. בזמן שלימד והרצה בחלק זה של הארץ (חבל אוברן), מצא ברגסון זמן ללימוד עצמאי וליצירה מקורית. הוא היה עסוק בכתיבת מאמרו "זמן ובחירה חופשית" (Essai sur les données immédiates de la conscience), מאמר שהגיש כעבודת דוקטורט לפקולטה למדעי הרוח של הסורבון ב-1889. החיבור פורסם באותה שנה על ידי פליקס אלקאן, מוציא לאור פריזאי, בסדרתו "ספריית פילוסופיה עכשווית".

ברגסון התיישב שוב בפריז, ולאחר שלימד במשך כמה חודשים ב"קולז' רולן", קיבל מינוי בבית הספר התיכון היוקרתי ביותר "אנרי קאטר" (אנרי הרביעי), שם הוא לימד במשך שמונה שנים. ב-1896 פרסם את חיבורו הגדול השני, "חומר וזיכרון", חיבור מורכב ומבריק החוקר את פעולתו של המוח, עורך ניתוח של התחושה והזיכרון, ומגיע לבחינה של בעיות הקשר בין הגוף לשכל. ברגסון עסק במחקר במשך שנים לפני פרסום כל אחד משלושת חיבוריו הגדולים. הדבר אמור בעיקר לגבי "חומר וזיכרון", שבו הוא מפגין הכרות מעמיקה עם המחקר הפתולוגי של זמנו, שחלק גדול ממנו נעשה בצרפת עצמה.

ב-1898 מונה ברגסון למרצה (Maître de conférences) במקום שבו למד, "אקול נורמל סופריור", ולאחר מכן קיבל משרת פרופסור. בשנת 1900 היה לפרופסור בקולז' דה פראנס היוקרתי, שבו קיבל את הקתדרה לפילוסופיה יוונית.

בקונגרס הבינלאומי הראשון לפילוסופיה, שנערך בפריז בחמשת הימים הראשונים של אוגוסט 1900, הרצה ברגסון הרצאה קצרה אך חשובה, "מקורות פסיכולוגיים לאמונה בחוקי הסיבתיות". ב-1901 פרסם פליקס אלקאן חיבור שהתפרסם קודם לכן ב"ריביו דה פרי", שכותרתו "הצחוק", אחת מהיצירות החשובות ביותר של ברגסון. מאמר זה על המשמעות של ההומור בוסס על הרצאה שהעביר זמן רב קודם לכן באוברגן. לימוד המאמר חיוני להבנה כיצד של תובנות החיים של ברגסון, והפסקאות העוסקות בתפקידה של האמנות בחיים חשובות.

ב-1901 נבחר ברגסון לאקדמיה למדעי הרוח והמדינה (Académie des Sciences Morales et Politiques), ונעשה לחבר המוסד. ב-1903 הוא כתב ל"ריביו דה מטאפיזיק א דה מורל" (Revue de métaphysique et de morale) מאמר חשוב שכותרתו "הקדמה למטאפיזיקה", שיכול לשמש כהקדמה ללימוד שלושת ספריו הגדולים.

עם מותו של הסוציולוג גבריאל טרד ב-1904, ירש אותו ברגסון בקתדרה לפילוסופיה מודרנית. החיבור השלישי שלו, "אבולוציה יוצרת", הופיע ב-1907, והוא ללא ספק ספרו החשוב ביותר ומן התרומות המשמעותיות ביותר להבנה הפילוסופית של האבולוציה. עד 1918 יצאו 21 מהדורות של ספר זה, הוא תרם מאוד להגברת הפופולריות שלו בעולם האקדמי ובציבור הרחב.

ברגסון המשיך לעבוד במהלך מלחמת העולם הראשונה, ואף פרסם את דעותיו לגביה. לאחר המלחמה הוא קיבץ את מאמריו לשני כרכים. ב-1927 זכה ברגסון בפרס נובל לספרות.

לאחר שפרש מהקולג' שבו לימד, דעך פרסומו של ברגסון, אף שהוא המשיך לפרסם. בזמן שלטון וישי, הוא העדיף לדחות את כל הכיבודים שקיבל בעבר, על מנת שלא להיות פטור מנזקיהם של החוקים האנטישמיים שממשלת וישי העבירה. אף שרצה להמיר את דתו לקתוליות, הוא לא עשה זאת מכיוון שביקש להפגין סולידריות עם אחיו היהודים.

ברגסון נפטר בחודש ינואר 1941 מדלקת ריאות בה לקה ימים ספורים לאחר שנאלץ לעמוד מספר שעות בתור, כשהוא בן 81, לצורך רישומו כיהודי בפריז הכבושה בידי הנאצים. במותו, ערך כומר קתולי את טקס הקבורה, על פי בקשתו. הוא קבור בבית הקברות של העיר גארש (Garches) שליד פריז.

תורת ברגסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה" (1892), גילה ברגסון את אופן ההכרה האינטואיטיבי המצוי באמצע בין השכל לבין הפרצפציה, או בין השכל לאינסטינקט (1907), והגדיר סוג חדש של זמן שכינה משך (la duree), ששונה מהזמן הפיזיקלי שהוא פריסה של רציפות לחלקים במרחב וחיבורם בשיטת הראינוע. זמן הפיזיקה לא יכול להכיל יצירה. בספרו "ההתפתחות היוצרת" מ-1907, המשיך ברגסון לפתח את מושג המשך כמושג יסוד בהתפתחות עולם החי.

ברגסון המציא את המושג "אלאן ויטל", כוח החיים. עולם הרשתות החברתיות המציא את המושגים חוכמת ההמונים, אינטליגנציה קולקטיבית, ואמרגנציה. אבל אולי מה שברגסון חשב בטעות ככוח החיים, אינו אלא כוח חברתי (מושג בו הרבה להשתמש דורקהיים בן זמנו של ברגסון), או כוח הנחיל, "אלאן סושיאל". מצד שני, אולי חוכמת ההמונים אינה אלא אינטואיציית ההמונים, המושרית על ידי הכוח החברתי.

אצל אדמונד הוסרל (יליד אותה שנה כמו ברגסון ודורקהיים), ריבוי התופעות מאוחד על ידי התודעה. אצל ברגסון זה הפוך, התודעה היא ריבוי. ברגסון חולק על קאנט, שמתייחס לזמן ולמרחב באותו מישור. לדעת ברגסון הזמן של קאנט אינו אלא מרחב, בסופו של דבר. הזמן שקיים במישור שונה מהמרחב, הוא משך. הנתונים המיידיים של התודעה הם משכיים, ואילו הנתונים של הפיזיקה הם מרחביים. במשך אין אירועים סמוכים במרחב, לכן אין בו סיבתיות מכנית. לכן בפיזיקה יש סיבתיות ואין חופש רצון, ואילו בתודעה יש חופש רצון.

בפיזיקה יש ריבוי כמותי, אבל בתודעה אין ריבוי כמותי, אלא ריבוי איכותי. ריבוי כמותי הוא בין דברים הומוגניים, שרק מיקומם השונה במרחב מבדיל ביניהם. לכן ניתן לסמן אותם באינדקסים (ראה מאמר על הפילוסופיה של הלשון של ברגסון, 1985). ריבוי איכותי הוא בין דברים הטרוגניים, שנפרשים במשך ולא במרחב. ריבוי והטרוגניות יכולים להתקיים גם לא "זה ליד זה", אלא זה בתוך זה. זה קורה בשמיעה, בריח, בטעם ובמישוש. אבל בראייה יש מובחנות.

דוגמאות להטרוגניות איכותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימפטיה. כשאנו שמים את עצמנו במקום האחר, אנו יכולים גם להרגיש את הכאב שלו. אבל אז אנחנו נכנסים לקונפליקט, בין רגש הפחד מהיפגעות מהכאב שלו, לבין רגש הפחד של הבדידות, דהיינו שאם לא נעזור לו, אז גם לא יעזרו לנו כשנצטרך. לפי ברגסון הפחד מהבדידות מצד אחד והפחד מהכאב מצד שני, הן צורות לא מפותחות של רחמים. צורה מפותחת של רחמים היא הצורך לעזור לאחר, כדי לאזן את הטבע הבלתי צודק, בלי צורך בתמורה. זו ענווה. דהיינו, הפחד מהבדידות מוביל לסימפטיה על אף הפחד מהכאב, וזה מוביל לענווה. כל ששת הרגשות הללו לא מקיימים ביניהם יחסי סמיכות מרחבית ביניהם, אלא הם אינטרפנטרביליים זה לזה. הם גם לא שוללים זה את זה. כי במשך אין שלילה.

במשך אין סמיכות מרחבית, ולא שלילה (לוינס על השלילה כביטוי לסופיות של הטוטאליות, של הידבקות השולל מהנשלל. זאת לעומת האינסוף שבו האחר הוא לא שלילה אלא שונות). הריבוי האיכותי הוא לכן: הטרוגני (לא הומוגני), ספקטרלי-רציף (בלי גבולות חדים, לא בינארי), לא ניתן בבת אחת, אלא מרקובי, מתפתח, סטוכסטי. בגלל שהריבוי האיכותי הוא בו זמנית גם הטרוגני וגם חודר-הדדית (interpenetrating), הוא לא ניתן לייצוג אדקווטי על ידי סימול (השארית של לאקאן ? אי היקבעות התרגום של קוויין?) , הוא לא בר הבעה. הוא מובילי. חופש הוא מוביליות. דלז ופוקו מאוחר יותר, יחילו תכונות אלה גם על המרחב (גבולות לא מוגדרים, אינטרפנטרביליים, בין ישויות חברתיות). הפראקטלים של מנדלברוט הם גם כן אינטרפנטרטביליים מרחביים. האם פראקטלים הם משך מרחבי?

הזיכרון הוא ריבוי הטרוגני, שבו רגע ב' תמיד מוסיף לרגע א', דהיינו שהזיכרון תופח בצורה לא הפיכה.

ספקטרום הצבעים מדגים את האינטרפנטרביליות (אבל תוך התעלמות מהתכונות המרחביות). לכן ספקטרום הצלילים עדיף).

תנועת הקפיץ. התנועה קודמת לחלקים הנעים. תנועת הקפיץ היא אינדביזיבילית (בלתי ניתנת לחלוקה) ואינטרפנטרטיבית. הנחיל והלהקה והרשת כקפיץ, שעליהם פועלת החוקיות של עקומת הS. "פייסבוק מרחיקה קרובים, ומקרבת רחוקים". בשני מקורות, עמוד 25 ברגסון מתאר את שני סוגי המוסר והדת, כסוג אחד של משיכה (ציות למקור סמכות מלכד) וסוג אחד של דחייה (חריגה מהסמכות או מהקולקטיב).

מאפייני האינטואיציה, בהשוואה לפרצפציה, לשכל ולאינסטינקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

א, אינטואיציה היא דיפרנציאציה וטמפורליזציה. היא תפיסת התנועה במשך מאחדות אמורפית לריבוי עם צורה ומובחנות.

ב, האינטואיציה היא ראיית האובייקט מבפנים ולא מבחוץ. חשבו על ההבדל בין לראות כדור מבחוץ (התופעות), לבין להיכנס לחדר בצורת כדור (הממשות).

ג, היא התנסות בריבוי איכותי הטרוגני ואינטרפנטרבילי, כמו ספקטרום הצבעים. בספקטרום הצבעים אין הפרדה חדה בין הצבעים, אלא הפרדה דיפוזית. כך בין אינטואיציה ושכל אין הפרדה חדה אלא אינטרפנטרביליות.

ד, החיות מחוסרות אינטליגנציה, אך חזקות באינסטינקט. האדם חזק באינטליגנציה אך חלש באינסטינקט. החיתוך בספקטרום אינטליגנציה-אינסטינקט, הוא האינטואיציה. דהיינו זה פיתוח של שרידי האינסטינקט האנושי שנותרו באינטליגנציה האנושית. בהמשך נראה כיצד המחקרים במאה ה21 של כהנמן (אודות מערכת 1 או אינטואיצייה), ושל גלדוול (אודות בלינק, או קליק), הם הליכה על הגבול או החיתוך בין השכל לפרצפציה. חיתוך שיחוצר את האינטואיציה.

ה, אינטואיציה היא דה-דיכוטומיזציה, ומעבר לספקטרומטיזציה. דה דיכומטיזציה זו תבטל את הוויכוחים המסורתיים בין אידאליזם לריאליזם ובין רציונליזם לאמפיריציזם. בכל חומר יש דימוי (אימג'ים בשפה של ברגסון) במובן הברקליאני, ובכל נפש יש יצוגים (רפרזנטציות בשפה של ברגסון). הפער בין גוף ונפש הוא לא דיכוטומי אלא ספקטרלי. זה דומה לשופנאוור שכותב על העולם כרצון וכדימוי. זה מאוד קרוב לליבניץ שרואה את ההבדל בין חומר ורוח כהבדלי דרגה ולא כדיכוטומיה. זה דומה גם לאינסופי שדיקארט מוצא בתוך האגו הסופי. זה דומה לשפינוזה הרואה בגוף ונפש שני תארים מתוך אינסוף התארים של האל העצם. קאנט ופרמנידס לעומת זאת מבליטים את האחדות כי הם כלואים בתוך הריבוי הכמותי ההומוגני, בעוד שברגסון מבליט את השוני כי הוא פתוח גם לריבוי האיכותי ההטרוגני.

ו, בעוד שבאינטואיציה, אנו תופסים אובייקטים כמכלול, ובשכל אנו מפרקים ומרכיבים אותם. הרי שפרצפציה היא לא הרכבה של חלקי האובייקט, אלא הפחתה של חלקים רבים, כדי לתפוס רק את החלק הרלוונטי לפעולה המעשית. כשאני נכנס לאוטו ורוצה לסוע, אני לא רואה את כל חלקי המכונית, אלא רק את ההגה ועוד מספר מועט של חלקים (אני "שם בסוגריים" את שאר חלקי המכונית הלא רלוונטיים, בשפת הוסרל. אני מתייחס לשאר חלקי המכונית בצורה קדם-מודעת ואטומטית, בשפת היידגר). אולם בעוד שסילוק פרצפטואלי נובע ממגבלות המרחב החומרי והמעשי, הרי שסילוק אינטואיטיבי תופס מהויות כי אינו מוגבל מרחבית, אלא רק על ידי המשך.

ז, באמצעות החלק ניתן להבין את השלם, אך באמצעות הסימפטום לא תמיד ניתן להגיע לגורם. השכל הוא אנליטי-סינתטי. הוא כמו לחתוך עוף לקוביות (ריבוי הומוגני כמותי חד) ואחר כך לחבר אותו מחדש. האינטואיציה היא היא כמו לחתוך עוף לפי המהות שלו (ריבוי הטרוגני איכותי ואינטרפנטרבילי): כנפיים לחוד, פולקס לחוד, וכו'.

ח, הזיכרון הוא הייצוג הכי ישיר של המשך, כי לזיכרון אין יצוג מרחבי. לכן הזיכרון קרוב לאינטואיציה. הזיכרון גם קרוב לפרצפציה הלא-ראייתית מוכוונת המרחב. הפרצפציה של צלילים, של טעמים ושל ריחות (פרוסט, וטעם עוגת המדליין ב"בעקבות הזמן האבוד"), אינה מרחבית, אלא משכית ונבנית רק על מצע הזיכרון. (חומר וזיכרון, 1902). לפי התפיסה הספקטרומאלית האינטרפנטראבילית, חומר וזיכרון אינם ניגודים דיכוטומיים. בחומר יש אימאג'ים (שופנהאוור יגיד "אימאג'ים של הרצון"). ובתודעה ובזיכרון יש רפרזנטציות. האימאג'ים והרפרזנטציות הם הממשק בין החומר לזיכרון, בין המרחב למשך, בין הגוף והנפש.

הזיכרון פועל כמו עדשת הטלסקופ. הזכרונות שבתוך הזיכרון הם כמו דמויות רחוקות שנראות מטושטשות ובדרגת רזולוציה נמוכה. כשאנו מתאמצים לזכור משהו, אנו מפעילים מעין סיבוב של עדשת הטלסקופ של מנגנון הזיכרון, כדי להפוך את הזיכרון הרחוק למשהו ממוקד בהווה. פרצפציה היא כמו הרכבת תמונה נעה מתוך הרבה תמונות סטילס, בטכניקת הקולנוע. אינטואיציה היא כמו הבנת הפואנטה של קליפ וידאו. פרצפציה היא אינדוקציה חושית (הרכבת תמונה כוללת מתוך פרטים). תנועה היא אינדוקציה מוטורית (הרכבת פעולה כמו נסיעה ברכב, מתוך תנועות חלקיות של לחיצה על דוושת הדלק, סיבוב ההגה, וכו'). אינטואיציה היא דדוקציה חושית, כמו ענן של המון אנשים מרחוק, שכשמתקרבים אליהם מתחילים לזהות פרטים. אינטלקט הוא דדוקציה שכלית.

ט, גם באבולוציה מיכניסטית דרוויניסטית, וגם באבולוציה תכליתית לאמריקאנית, אין יצירתיות, כי הן מבוססות על דיפרנציאציה חומרית במרחב, ולא במשך. בתכליתיות, המטרה נתונה כבר בהמשך הדרך. במיכניזם סיבתי המטרה ניתנת לפני היציאה לדרך. אבל בשני המקרים יש דרך מרחבית. באבולוציה ברגסונית (כמו בעצם הסובייקטיבי והאימננטי ההגליאני) המניע קיים במשך. בזמן ולא במרחב. לא הסיבה ולא התכלית הם הגורמים המפתחים. אלא במשך, הסובייקט "מפתח את עצמו לדעת".

במחקרים החדשניים של ראשית המאה ה-21 אודות רשתות חברתיות מבני אדם ועד בקטריות, תמיד יש התארגנות העצמית, יש אמרגנציה אימננטית. השלם גדול מסכום חלקיו, או לפחות שונה מהם. התפרצויות המוניות כמו אירועי העולם הערבי בשנת 2011, ומפולות בבורסה, מוסברות על ידי מנדבלרוט והמתמטיקה הפראקטלית, לא כתוצאה של אירועים סיבתיים לינאריים אקסטרינסיים, אלא כאמרגנצייה ותפיחה של תהליכים כאוטיים אינטרינסיים. אפילו היקום והתנהגותו במפץ הגדול מוסברים על ידי תהליכים אינטרינסיים שבהם "היקום הוא מחשב קוונטי שמחשב את עצמו לדעת" גודין, 2007).

יחסו לוויליאם ג'יימס ולפרגמטיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגסון הגיע ללונדון ב-1908, וביקר אצל ויליאם ג'יימס, הפילוסוף האמריקאי מאוניברסיטת הרווארד, שהיה מבוגר מברגסון ב-17 שנה, ועזר מאוד בהסבת תשומת לב הקהל האנגלו-אמריקאי לפרופסור הצרפתי. פגישה זו הייתה מעניינת ואנו מוצאים את התרשמותו של ברגסון במכתביו: "אדם כה צנוע, אך גאון כל כך מבחינה אינטלקטואלית! יש לי תחושה חזקה, כי הנטייה שהוא התמקד בה היא שתגבר, וכי התקופה הנוכחית תהיה נקודת מפנה בהיסטוריה של הפילוסופיה". יש קשרים ברורים בין יצירתו של ג'יימס לזו של ברגסון, וייתכן כי ברגסון שאב מג'יימס, לדוגמה ממאמר של ג'יימס הטוען כי המחשבה היא שטף של הכרה, שהשכל מעוות על ידי הכנסתו לתבניות של מושגים. אך ברגסון טען כי הוא לא קרא את מאמר זה כלל, וכנראה ששני ההוגים פיתחו את הגותם באופן עצמאי עד סוף המאה. אף ששניהם הסכימו לגבי דחיית המתודה האינטלקטואלית, והמחשבה שלוגיקה היא המדד היחיד שאליו יש לפנות, שני ההוגים אינם כה דומים אחד לשני כפי שנראה, ומושגים מטפיזיים רבים במשנתו של ברגסון לא היו מובנים לג'יימס. כמו כן, ברגסון לא היה פרגמטיסט כלל, בניגוד לג'יימס.

בשנים הבאות הגיע ברגסון לארצות הברית ולאנגליה והרצה שם, וספריו תורגמו לשפות רבות. ב-1914 נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית. הוא גם מונה לנשיא של ה"אקדמי דה סיינס מוראל א פוליטיק".

ברגסון העמיד תלמידים שונים רבים, ובצרפת תנועות כמו נאו-קתוליות ומודרניזם מצד אחד, וסינדיקליזם מצד שני, ניסו להשתמש ברעיונות המרכזיים של הגותו. כמו כן הגותו נוכסה על ידי הוגים מרקסיסטים וסוציאליסטיים, ונטען כי סוף סוף יש הרמוניה בין הפילוסופיה האישית למהפכה החברתית. כמו כן, תנועות דתיות ליברליות התעניינו בהגותו, אף שמוסדות דתיים שמרניים יותר, כמו הכנסייה הקתולית, שהאמינה כי תומאס אקווינס הוא סוף פסוק בכל הנוגע לפילוסופיה, הכניסה את ספריו של ברגסון ל"אינדקס הספרים האסורים" (1 ביוני 1914).

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה הפילוסופית של ברגסון עוסקת בטווח רחב של נושאים, המקיפים היבטים רבים של היקום והקיום האינדיבידואלי והחברתי. עם זאת, נראה שניתן לכנס את מכלול הנושאים לשני צירי-יסוד המרכיבים את היקום והקיום. את הדיון המרוכז והשלם ביותר על שני הצירים אפשר למצוא בספרו "ההתפתחות היוצרת"‏[1]. על-פי ברגסון, היקום בכללו מורכב משתי תנועות הפכיות, השונות זו מזו כמעט בכל מובן אפשרי: האחת "עולה" והשנייה "יורדת".

התנועה השנייה - היורדת - היא של גופים שתופסים מקום במרחב. גופים אלה יכולים להתחבר ולהרכיב גוף גדול יותר, או להפך - להתפרק מגוף גדול אחד לגופים קטנים, אך תמיד אלה גופים שניתן לדון בהם במונחים של מרחב. החוק השולט בתנועתו של ציר זה ידוע כהחוק השני של התרמודינמיקה, או האנטרופיה. תנועה זו היא היותר נגישה ומוכרת לנו, משום שהיא ניתנת לאנליזה באמצעות היכולות המנטאליות שלנו והפרוצדורות המדעיות. ברגסון משווה את צורת הפעולה של היכולות המנטאליות למעין מנגנון של ראינוע: סדרת מצבים מובחנים, שההשתנות שלהם או החיבור ביניהם יוצר אשליה של תנועה - מעין רצף של תמונות בודדות שמתחלפות זו בזו. היכולות המנטאליות מצליחות לתפוס ולנתח את היקום רק באופן חלקי: מרחב שחלים בו שינויים של גופים גאומטריים שמתלכדים, מתפרקים, משנים מקום וכדומה.

התנועה מהסוג הראשון - ה"עולה" - כמעט וחומקת מאיתנו לגמרי, משום שאינה תואמת את צורת פעולתן של היכולות המנטאליות. היא נגישה לנו בעיקר באמצעות החוויה והאינטואיציה. החיים, התנועה או התנופה שלהם (elan vital), היצירה, הזמן וההתפתחות - אלה הם חלק ממאפייניה של תנועת יסוד שאינה מתרחשת במרחב ואינה כפופה לחוקי הפיזיקה והמדע. כביכול, מתקיימת מעבר למציאות המוכרת לנו באמצעות החושים והשכל מציאות אחרת - הממשות - שנגלית, או נחווית על ידינו, רק לרגעים חטופים ולא צפויים. תנועה זו של הממשי במפגשה עם הגופים החומריים, יוצרת את הגופים החיים (האורגניזמים), משכללת בהדרגה את המורכבות שלהם (האבולוציה) ובכך משיגה לעצמה יותר חרות.

משנתו של ברגסון בפרספקטיבה של הפילוסופיה והמדע במסגרת הפילוסופיה בכלל, והפילוסופיה המערבית בפרט, המשנה של ברגסון היא ייחודית ויוצאת דופן. להיבטים שונים שלה יש אומנם הדים במשנות רבות אחרות, למשל - בדרכי חשיבה במזרח הרחוק, ובמיסטיקה (המימד הרוחני של הקיום), אצל ניטשה (האפולינאי והדיוניסי), אצל שפינוזה (היש הכולל ותאריו) ועוד. כתפיסה כוללת ועקבית, המעמידה את היקום והקיום על שתי תנועות הפכיות, הציב ברגסון תזה מקורית ומאתגרת.

בחשיבה המדעית אפשר לזהות שני מדענים שקרובים ברעיונותיהם לברגסון: קלוד ברנאר (Claude Bernard 1813-1878) ודויד בוהם (David Bohm 1917-1992). ברגסון, שפעל - תקופת דור או שניים לאחר ברנאר, הכיר היטב את עבודתו, וגם הרצה וכתב עליייה‏[2]. אין לדעת אם רעיונותיו של ברגסון הושפעו במישרין מאלה של ברנאר, או שהוא רק מצא בהם תמיכה לאלה שלו. על כל פנים, בכתיבתו נשען ברגסון על מושג "הסביבה הפנימית" של ברנאר, ועל האבולוציה של המורכבות ההולכת וגדלה של הסביבה הפנימית, שמאפשרת חרות הולכת וגדלה‏[3]. אפשר לומר, שברגסון פיתח רעיון שאת הגרעין שלו ניתן למצוא בעבודה של ברנאר. נראה שבוהם, שפעל כדור או שניים לאחר ברגסון, לא הכיר את העבודה שלו. בדומה לברגסון, הוא מבחין בין התפישה הפרגמנטרית המאפיינת את החשיבה המדעית (והייתה הכרחית להתפתחות המדעית), לבין מציאות מקיפה יותר. בדומה לברגסון, מאמין גם בוהם בקיומו של סוג נוסף של סדר, שלם ובלתי מחולק, הפועל מתחת לפני השטח (implicate order). זהו סדר שהוא גם תנועה מקיפה כל, שמקורה במפץ הגדול. אך בשונה מברגסון, ועל סמך היכרות מעמיקה של התורות הפיזיקאליות המודרניות, בוהם משוכנע שניתן לחקור תנועה זו ואת הסדירויות שלה בכלים מדעיים ומתמטיים‏[4].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו בתרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הצחוק (תרגום: יעקב לוי), ירושלים: ר' מס, תרצ"ח 1938.
  • כתבי הנרי ברגסון, תל אביב: לגבולם בהשתתפות מוסד ביאליק; מסדה.
    • כרך א: אנרגיה רוחנית (תרגם מצרפתית יעקב לוי; עם מבוא מאת מ' בובר), תש"ד 1944.
    • כרך ב: מבוא למטפיזיקה, האפשרי והממשי, האינטואיציה הפילוסופית (תרגם מצרפתית יעקב לוי; מבוא מאת פליכס ולטש), תש"ז 1947.
  • מחשבה ותנועה: מסות והרצאות (תרגם מצרפתית יעקב לוי),‫ ירושלים: לגבולם, מוסד ביאליק על ידי מסדה, 1953.
  • ההתפתחות היוצרת (תרגם מצרפתית יוסף אור),‫ ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, תשל"ה 1974.
  • מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה (תרגם מצרפתית יוסף אור),‫ ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ז 1977.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הוגו ברגמן, 'השטה הפילוסופית של ברגסון', השלח כו (אודסה: אחיאסף, תרע"ב).
  • הוגו ברגמן, מוסר ודת בתורתו של ברגסון, בספרו הוגי הדור, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ה, עמ' 178-166.
  • נתן זך, זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית, תל אביב: אל"ף, 1966.
  • שמחה בונם אורבאך, משנתו של אנרי ברגסון: תורת הינף החיים, רמת גן: בר אורין, 1970.
  • זאב לוי, 'ברגסון והיהדות', עיונים בחינוך 10 (תשל"ו), 17–34.
  • לשק קולקובסקי, ברגסון (מאנגלית: עודד דגן), תל אביב: דביר, תשמ"ט 1988.
  • ז'ואל הנסל, 'צדק ואין סוף במשנתם של עמנואל לוינס ואנרי ברגסון', בתוך: חביבה פדיה ואפרים מאיר (עורכים), יהדות – סוגיות, קטעים, פנים, זהויות: ספר רבקה, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, תשס"ז, 649–663.

עידן א. 1985 "פילוסופיית הלשון של ברגסון" עיון, כרך ל"ד

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברגסון, ה. (1978), ההתפתחות היוצרת. מאגנס, ירושלים
  2. ^ Bergson, H. (1938), La Philosophie de Claude Bernard, PRESSES UNIVERSITAIRES
  3. ^ Bernard, C. (1999), Experimental Medicine, Transaction Publishers, New Bruns
  4. ^ Bohm, D. (1980), Wholeness and the, implicate order, Routledge & Kegan Paul