אנרי ברגסון

אנרי ברגסון
פורטרט של אנרי ברגסון, 1891
תאריך לידה	18 באוקטובר 1859
תאריך פטירה	4 בינואר 1941
זרם	פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין	מטאפיזיקה, פילוסופיה של השפה, פילוסופיה של המתמטיקה
הושפע מ	ג'יימס, קאנט, שפינוזה, הרברט ספנסר
השפיע על	דלז, מרלו-פונטי, וייטהד, פרוסט

אַנרי לואי ברגסון (בצרפתית: Henri-Louis Bergson;‏ 18 באוקטובר 1859 – 4 בינואר 1941) היה פילוסוף יהודי צרפתי משפיע במחצית הראשונה של המאה ה-20. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1927.

ביוגרפיה

ברגסון נולד בפריז כנצר למשפחת רבנים יהודים מפולין. הוא נצר לשמואל זביטקובר, איש עסקים בעל שם בפולין מהמאה ה-18. אמו הייתה בת למשפחה יהודית אנגלית, ואת ילדותו המוקדמת עבר בלונדון. כתוצאה מכך שלט בשתי שפות אם – אנגלית וצרפתית, עובדה שסייעה בידו לאחר פרסומו כאשר כל תרגומי ספריו לאנגלית נערכו ואושרו על ידו. לפני גיל תשע, חצו הוריו את התעלה והתיישבו בצרפת, וברגסון הפך לאזרח צרפת.

חייו של ברגסון היו חיים שקטים וחסרי תהפוכות, ונקודות הציון העיקריות בחייו היו הפרסום של ארבע יצירותיו החשובות, הראשונה ב-1889, "זמן ובחירה חופשית" (נקראה גם: "מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה"). הפרסומים האחרים: "חומר וזיכרון" ב-1896, "אבולוציה יוצרת" ב-1907 ולבסוף "שני מקורות למוסר ודת" ב-1932.

ברגסון למד בין השנים 1868 - 1878 בבית הספר התיכון (ליסֶה) פונטאן שבפריז, (כיום שמו קונדורסה). בזמן לימודיו קיבל פרס על עבודתו המדעית, ופרס נוסף כשהיה בן 18 על פתרון בעיה מתמטית. דבר זה אירע ב-1877, והפתרון פורסם בשנה שלאחר מכן ב"אנאל דה מתמטיק", במה שהיה פרסומו הראשון. לאחר התלבטות מסוימת לגבי הקריירה שלו, (האם לעסוק במדעי הרוח או הטבע), בחר במדעי הרוח, וכשהיה בן 19 התקבל ל"אקול נורמל סופרייר" המפורסם. וקיבל רישיון הוראה בחינוך הציבורי ב-1881.

באותה שנה קיבל עבודה כמורה בבית הספר התיכון דוד ד'אנז'ה בעיר אנז'ה. שנתיים מאוחר יותר הפך למורה קבוע בבית הספר התיכון בלז פסקל בקלרמון-פראן, בירת מחוז פוי-דה-דום.

שנה לאחר הגיעו לשם הראה ברגסון את יכולתו במדעי הרוח בפרסום מהדורה מעולה של מובאות מלוקרציוס, עם מחקר ביקורתי של הטקסט והפילוסופיה של המשורר (1884), חיבור שהמהדורות החוזרות שלו היו ראיה מספיקה לחשיבותו בחינוך הקלאסי בצרפת. בזמן שלימד והרצה בחלק זה של הארץ (חבל אוברן), מצא ברגסון זמן ללימוד עצמאי וליצירה מקורית. הוא היה עסוק בכתיבת מאמרו "זמן ובחירה חופשית" (Essai sur les données immédiates de la conscience), מאמר שהגיש כעבודת דוקטורט לפקולטה למדעי הרוח של הסורבון ב-1889. החיבור פורסם באותה שנה על ידי פליקס אלקאן, מוציא לאור פריזאי, בסדרתו "ספריית פילוסופיה עכשווית".

ברגסון התיישב שוב בפריז, ולאחר שלימד במשך כמה חודשים ב"קולז' רולן", קיבל מינוי בבית הספר התיכון היוקרתי ביותר "אנרי קאטר" (אנרי הרביעי), שם הוא לימד במשך שמונה שנים. ב-1896 פרסם את חיבורו הגדול השני, "חומר וזיכרון", חיבור מורכב ומבריק החוקר את פעולתו של המוח, עורך ניתוח של התחושה והזיכרון, ומגיע לבחינה של בעיות הקשר בין הגוף לשכל. ברגסון עסק במחקר במשך שנים לפני פרסום כל אחד משלושת חיבוריו הגדולים. הדבר אמור בעיקר לגבי "חומר וזיכרון", שבו הוא מפגין הכרות מעמיקה עם המחקר הפתולוגי של זמנו, שחלק גדול ממנו נעשה בצרפת עצמה.

ב-1898 מונה ברגסון למרצה (Maître de conférences) במקום שבו למד, "אקול נורמל סופריור", ולאחר מכן קיבל משרת פרופסור. בשנה 1900 היה לפרופסור בקולג' דה פראנס היוקרתי, שבו קיבל את הקתדרה לפילוסופיה יוונית.

בקונגרס הבינלאומי הראשון לפילוסופיה, שנערך בפריז בחמשת הימים הראשונים של אוגוסט 1900, הרצה ברגסון הרצאה קצרה אך חשובה, "מקורות פסיכולוגיים לאמונה בחוקי הסיבתיות". ב-1901 פרסם פליקס אלקאן חיבור שהתפרסם קודם לכן ב"ריביו דה פרי", שכותרתו "הצחוק", אחת מהיצירות החשובות ביותר של ברגסון. מאמר זה על המשמעות של ההומור בוסס על הרצאה שהעביר זמן רב קודם לכן באוברגן. לימוד המאמר חיוני להבנה כיצד של תובנות החיים של ברגסון, והפסקאות העוסקות בתפקידה של האמנות בחיים חשובות.

ב-1901 נבחר ברגסון לאקדמיה למדעי הרוח והמדינה (Académie des Sciences Morales et Politiques), ונעשה לחבר המוסד. ב-1903 הוא כתב ל"ריביו דה מטאפיזיק א דה מורל" (Revue de métaphysique et de morale) מאמר חשוב שכותרתו "הקדמה למטאפיזיקה", שיכול לשמש כהקדמה ללימוד שלושת ספריו הגדולים.

עם מותו של הסוציולוג גבריאל טרד ב-1904, ירש אותו ברגסון בקתדרה לפילוסופיה מודרנית. החיבור השלישי שלו, "אבולוציה יוצרת", הופיע ב-1907, והוא ללא ספק ספרו החשוב ביותר ומן התרומות המשמעותיות ביותר להבנה הפילוסופית של האבולוציה. עד 1918 יצאו 21 מהדורות של ספר זה, הוא תרם מאוד להגברת הפופולריות שלו בעולם האקדמי ובציבור הרחב.

'תורת ברגסון'

בספרו מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה (1892), ברגסון גילה את אופן ההכרה האינטואיטיבי המצוי באמצע בין השכל לבין הפרצפציה, או בין השכל לאינסטינקט (1907), וגילה סוג חדש של זמן שנקרא משך, ששונה מהזמן של הפיסיקה שהוא פריסה של רציפות לחלקים במרחב וחיבורם בשיטת הראינוע. זמן הפיסיקה לא יכול להכיל יצירה. בספרו ההתפתחות היוצרת (1907), ברגסון המשיך לפתח את מושג המשך, כמושג יסוד בהתפתחות עולם החי.

ברגסון המציא את המושג "אלאן ויטל", כוח החיים. עולם הרשתות החברתיות המציא את המושגים חוכמת ההמונים, אינטליגנציה קולקטיבית, ואמרגנציה. אבל אולי מה שברגסון חשב בטעות ככוח החיים, אינו אלא כוח חברתי (מושג בו הרבה להשתמש דורקהיים בן זמנו של ברגסון), או כוח הנחיל, "אלאן סושיאל". מצד שני, אולי חוכמת ההמונים אינה אלא אינטואיציית ההמונים, המושרית על ידי הכוח החברתי?

אצל הוסרל (יליד אותה שנה כמו ברגסון ודורקהיים), ריבוי התופעות מאוחד על ידי התודעה. אצל ברגסון זה הפוך, התודעה היא ריבוי. ברגסון חולק על קאנט, שמתייחס לזמן ולמרחב באותו מישור. לדעת ברגסון הזמן של קאנט אינו אלא מרחב, בסופו של דבר. הזמן שקיים במישור שונה מהמרחב, הוא משך (la duree).הנתונים המיידיים של התודעה הם משכיים. ואילו הנתונים של הפיסיקה הם מרחביים. במשך אין אירועים סמוכים במרחב, לכן אין בו סיבתיות מיכאנית. לכן בפיסיקה יש סיבתיות ואין חופש רצון, ואילו בתודעה יש חופש רצון.

בפיסיקה יש ריבוי כמותי, אבל בתודעה אין ריבוי כמותי, אלא ריבוי איכותי. ריבוי כמותי הוא בין דברים הומוגניים, שרק מיקומם השונה במרחב מבדיל ביניהם. לכן ניתן לסמן אותם באינדקסים (ראה מאמר על פילוסופיית הלשון של ברגסון, 1985). ריבוי איכותי הוא בין דברים הטרוגניים, שנפרשים לא במרחב, אלא במשך. ריבוי והטרוגניות יכולים להתקיים גם לא "זה ליד זה", אלא זה בתוך זה. זה קורה בשמיעה, בריח, בטעם ובמישוש. אבל בראייה יש מובחנות.

1. דוגמאות להטרוגניות איכותית

א, סימפטיה. כשאנו שמים את עצמנו במקום האחר, אנו יכולים גם להרגיש את הכאב שלו. אבל אז אנחנו נכנסים לקונפליקט, בין רגש הפחד מהיפגעות מהכאב שלו, לבין רגש הפחד של הבדידות, דהיינו שאם לא נעזור לו, אז גם לא יעזרו לנו כשנצטרך. לפי ברגסון הפחד מהבדידות מצד אחד והפחד מהכאב מצד שני, הן צורות לא מפותחות של רחמים. צורה מפותחת של רחמים היא הצורך לעזור לאחר, כדי לאזן את הטבע הבלתי צודק, בלי צורך בתמורה. זו ענווה. דהיינו, הפחד מהבדידות מוביל לסימפטיה על אף הפחד מהכאב, וזה מוביל לענווה. כל ששת הרגשות הללו לא מקיימים ביניהם יחסי סמיכות מרחבית ביניהם, אלא הם אינטרפנטרביליים זה לזה. הם גם לא שוללים זה את זה. כי במשך אין שלילה.

במשך אין סמיכות מרחבית, ולא שלילה (לוינס על השלילה כביטוי לסופיות של הטוטאליות, של הידבקות השולל מהנשלל. זאת לעומת האינסוף שבו האחר הוא לא שלילה אלא שונות). הריבוי האיכותי הוא לכן: הטרוגני (לא הומוגני), ספקטרלי-רציף (בלי גבולות חדים, לא בינארי), לא ניתן בבת אחת, אלא מרקובי, מתפתח, סטוכסטי. בגלל שהריבוי האיכותי הוא בו זמנית גם הטרוגני וגם חודר-הדדית (interpenetrating), הוא לא ניתן לייצוג אדקווטי על ידי סימול (השארית של לאקאן ? אי היקבעות התרגום של קוויין?) , הוא לא בר הבעה. הוא מובילי. חופש הוא מוביליות. דלז ופוקו מאוחר יותר, יחילו תכונות אלה גם על המרחב (גבולות לא מוגדרים, אינטרפנטרביליים, בין ישויות חברתיות). הפראקטלים של מנדלברוט הם גם כן אינטרפנטרטביליים מרחביים. האם פראקטלים הם משך מרחבי?

ב, הזכרון הוא ריבוי היטרוגני, שבו רגע ב' תמיד מוסיף לרגע א', דהיינו שהזיכרון תופח בצורה לא הפיכה.

ג, ספקטרום הצבעים, מדגים את האינטרפנטרביליות (אבל תוך התעלמות מהתכונות המרחביות. לכן ספקטרום הצלילים עדיף).

ד, תנועת הקפיץ. התנועה קודמת לחלקים הנעים. תנועת הקפיץ היא אינדביזיבילית (בלתי ניתנת לחלוקה) ואינטרפנטרטיבית. הנחיל והלהקה והרשת כקפיץ, שעליהם פועלת החוקיות של עקומת הS. "פייסבוק מרחיקה קרובים, ומקרבת רחוקים". בשני מקורות, עמוד 25 ברגסון מתאר את שני סוגי המוסר והדת, כסוג אחד של משיכה (ציות למקור סמכות מלכד) וסוג אחד של דחייה (חריגה מהסמכות או מהקולקטיב).

2. מאפייני האינטואיציה, בהשוואה לפרצפציה, לשכל ולאינסטינקט

א, אינטואיציה היא דיפרנציאציה וטמפורליזציה. היא תפיסת התנועה במשך מאחדות אמורפית לריבוי עם צורה ומובחנות.

ב, האינטואיציה היא ראיית האובייקט מבפנים ולא מבחוץ. חשבו על ההבדל בין לראות כדור מבחוץ (התופעות), לבין להיכנס לחדר בצורת כדור (הממשות).

ג, היא התנסות בריבוי איכותי הטרוגני ואינטרפנטרבילי, כמו ספקטרום הצבעים. בספקטרום הצבעים אין הפרדה חדה בין הצבעים, אלא הפרדה דיפוזית. כך בין אינטואיציה ושכל אין הפרדה חדה אלא אינטרפנטרביליות.

ד, החיות מחוסרות אינטליגנציה, אך חזקות באינסטינקט. האדם חזק באינטליגנציה אך חלש באינסטינקט. החיתוך בספקטרום אינטליגנציה-אינסטינקט, הוא האינטואיציה. דהיינו זה פיתוח של שרידי האינסטינקט האנושי שנותרו באינטליגנציה האנושית. בהמשך נראה כיצד המחקרים במאה ה21 של כהנמן (אודות מערכת 1 או אינטואיצייה), ושל גלדוול (אודות בלינק, או קליק), הם הליכה על הגבול או החיתוך בין השכל לפרצפציה. חיתוך שיחוצר את האינטואיציה.

ה, אינטואיציה היא דה-דיכוטומיזציה, ומעבר לספקטרומטיזציה. דה דיכומטיזציה זו תבטל את הויכוחים המסורתיים בין אידיאליזם לריאליזם ובין רציונאליזם לאמפיריציזם. בכל חומר יש דימוי (אימג'ים בשפה של ברגסון) במובן הברקליאני, ובכל נפש יש יצוגים (רפרזנטציות בשפה של ברגסון). הפער בין גוף ונפש הוא לא דיכוטומי אלא ספקטרלי. זה דומה לשופנאוור שכותב על העולם כרצון וכדימוי. זה מאוד קרוב לליבניץ שרואה את ההבדל בין חומר ורוח כהבדלי דרגה ולא כדיכוטומיה. זה דומה גם לאינסופי שדיקארט מוצא בתוך האגו הסופי. זה דומה לשפינוזה הרואה בגוף ונפש שני תארים מתוך אינסוף התארים של האל העצם. קאנט ופרמנידס לעומת זאת מבליטים את האחדות כי הם כלואים בתוך הריבוי הכמותי ההומוגני, בעוד שברגסון מבליט את השוני כי הוא פתוח גם לריבוי האיכותי ההטרוגני.

ו, בעוד שבאינטואיציה, אנו תופסים אובייקטים כמכלול, ובשכל אנו מפרקים ומרכיבים אותם. הרי שפרצפציה היא לא הרכבה של חלקי האובייקט, אלא הפחתה של חלקים רבים , כדי לתפוס רק את החלק הרלוונטי לפעולה המעשית. כשאני נכנס לאוטו ורוצה לסוע, אני לא רואה את כל חלקי המכונית, אלא רק את ההגה ועוד מספר מועט של חלקים (אני "שם בסוגריים" את שאר חלקי המכונית הלא רלבנטיים, בשפת הוסרל. אני מתייחס לשאר חלקי המכונית בצורה קדם-מודעת ואטומטית, בשפת היידגר). אולם בעוד שסילוק פרצפטואלי נובע ממגבלות המרחב החומרי והמעשי, הרי שסילוק אינטואיטיבי תופס מהויות כי אינו מוגבל מרחבית, אלא רק יל ידי המשך.

ז, באמצעות החלק ניתן להבין את השלם, אך באמצעות הסימפטום לא תמיד ניתן להגיע לגורם. השכל הוא אנליטי-סינתטי. הוא כמו לחתוך עוף לקוביות (ריבוי הומוגני כמותי חד) ואחר כך לחבר אותו מחדש. האינטואיציה היא היא כמו לחתוך עוף לפי המהות שלו (ריבוי הטרוגני איכותי ואינטרפנטרבילי): כנפיים לחוד, פולקס לחוד, וכו'.

ח, הזכרון הוא הייצוג הכי ישיר של המשך, כי לזכרון אין יצוג מרחבי. לכן הזיכרון קרוב לאינטואיציה. הזיכרון גם קרוב לפרצפציה הלא-ראייתית מוכוונת המרחב. הפרצפציה של צלילים, של טעמים ושל ריחות (פרוסט, וטעם עוגת המדליין ב"בעקבות הזמן האבוד"), אינה מרחבית, אלא משכית ונבנית רק על מצע הזיכרון. (חומר וזיכרון, 1902). לפי התפיסה הספקטרומאלית האינטרפנטראבילית, חומר וזיכרון אינם ניגודים דיכוטומיים. בחומר יש אימאג'ים (שופנהאוור יגיד "אימאג'ים של הרצון"). ובתודעה ובזיכרון יש רפרזנטציות. האימאג'ים והרפרזנטציות הם הממשק בין החומר לזיכרון, בין המרחב למשך, בין הגוף והנפש.

הזיכרון פועל כמו עדשת הטלסקופ. הזכרונות שבתוך הזיכרון הם כמו דמויות רחוקות שנראות מטושטשות ובדרגת רזולוציה נמוכה. כשאנו מתאמצים לזכור משהו, אנו מפעילים מעין סיבוב של עדשת הטלסקופ של מנגנון הזיכרון, כדי להפוך את הזכרון הרחוק למשהו ממוקד בהווה. פרצפציה היא כמו הרכבת תמונה נעה מתוך הרבה תמונות סטילס, בטכניקת הקולנוע. אינטואיציה היא כמו הבנת הפואנטה של קליפ וידאו. פרצפציה היא אינדוקציה חושית (הרכבת תמונה כוללת מתוך פרטים). תנועה היא אינדוקציה מוטורית (הרכבת פעולה כמו נסיעה ברכב, מתוך תנועות חלקיות של לחיצה על דוושת הדלק, סיבוב ההגה, וכו'). אינטואיציה היא דדוקציה חושית, כמו ענן של המון אנשים מרחוק, שכשמתקרבים אליהם מתחילים לזהות פרטים. אינטלקט הוא דדוקציה שכלית.

ט, גם באבולוציה מיכניסטית דרוויניסטית, וגם באבולוציה תכליתית לאמריקאנית, אין יצירתיות, כי הן מבוססות על דיפרנציאציה חומרית במרחב, ולא במשך. בתכליתיות, המטרה נתונה כבר בהמשך הדרך. במיכניזם סיבתי המטרה ניתנת לפני היציאה לדרך. אבל בשני המקרים יש דרך מרחבית. באבולוציה ברגסונית (כמו בעצם הסובייקטיבי והאימננטי ההגליאני) המניע קיים במשך. בזמן ולא במרחב. לא הסיבה ולא התכלית הם הגורמים המפתחים. אלא במשך, הסובייקט "מפתח את עצמו לדעת".

במחקרים החדשניים של ראשית המאה ה21 אודות רשתות חברתיות מבני אדם ועד בקטריות, תמיד יש התארגנות העצמית, יש אמרגנציה אימננטית. השלם גדול מסכום חלקיו, או לפחות שונה מהם. התפרצויות המוניות כמו אירועי העולם הערבי בשנת 2011, ומפולות בבורסה, מוסברות על ידי מנדבלרוט והמתמטיקה הפראקטלית, לא כתוצאה של אירועים סיבתיים ליניאריים אקסטרינסיים, אלא כאמרגנצייה ותפיחה של תהליכים כאוטיים אינטרינסיים. אפילו היקום והתנהגותו במפץ הגדול מוסברים על ידי תהליכים אינטרינסיים שבהם "היקום הוא מחשב קוונטי שמחשב את עצמו לדעת" גודין, 2007).

יחס לג'יימס ולפרגמטיזם

ברגסון הגיע ללונדון ב-1908, וביקר אצל ויליאם ג'יימס, הפילוסוף האמריקאי מאוניברסיטת הרווארד, שהיה מבוגר מברגסון ב-17 שנה, ועזר מאוד בהסבת תשומת לב הקהל האנגלו-אמריקאי לפרופסור הצרפתי. פגישה זו הייתה מעניינת ואנו מוצאים את התרשמותו של ברגסון במכתביו: "אדם כה צנוע, אך גאון כל כך מבחינה אינטלקטואלית! יש לי תחושה חזקה, כי הנטייה שהוא התמקד בה היא שתגבר, וכי התקופה הנוכחית תהיה נקודת מפנה בהיסטוריה של הפילוסופיה". יש קשרים ברורים בין יצירתו של ג'יימס לזו של ברגסון, וייתכן כי ברגסון שאב מג'יימס, לדוגמה ממאמר של ג'יימס הטוען כי המחשבה היא שטף של הכרה, שהשכל מעוות על ידי הכנסתו לתבניות של מושגים. אך ברגסון טען כי הוא לא קרא את מאמר זה כלל, וכנראה ששני ההוגים פיתחו את הגותם באופן עצמאי עד סוף המאה. אף ששניהם הסכימו לגבי דחיית המתודה האינטלקטואלית, והמחשבה שלוגיקה היא המדד היחיד שאליו יש לפנות, שני ההוגים אינם כה דומים אחד לשני כפי שנראה, ומושגים מטפיזיים רבים במשנתו של ברגסון לא היו מובנים לג'יימס. כמו כן, ברגסון לא היה פרגמטיסט כלל, בניגוד לג'יימס.

בשנים הבאות הגיע ברגסון לארצות הברית ולאנגליה והרצה שם, וספריו תורגמו לשפות רבות. ב-1914 נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית. הוא גם מונה לנשיא של ה"אקדמי דה סיינס מוראל א פוליטיק".

ברגסון העמיד תלמידים שונים רבים, ובצרפת תנועות כמו נאו-קתוליות ומודרניזם מצד אחד, וסינדיקליזם מצד שני, ניסו להשתמש ברעיונות המרכזיים של הגותו. כמו כן הגותו נוכסה על ידי הוגים מרקסיסטים וסוציאליסטיים, ונטען כי סוף סוף יש הרמוניה בין הפילוסופיה האישית למהפכה החברתית. כמו כן, תנועות דתיות ליברליות התעניינו בהגותו, אף שמוסדות דתיים שמרניים יותר, כמו הכנסייה הקתולית, שהאמינה כי תומאס אקווינס הוא סוף פסוק בכל הנוגע לפילוסופיה, הכניסה את ספריו של ברגסון ל"אינדקס הספרים האסורים" (1 ביוני 1914).

ברגסון המשיך לעבוד בשנות המלחמה, ואף פרסם את דעותיו לגביה. לאחר המלחמה הוא קיבץ את מאמריו לשני כרכים. ב-1927 זכה ברגסון בפרס נובל לספרות.

לאחר שפרש מהקולג' שבו לימד, פרסומו של ברגסון שקע, אף שהוא המשיך לפרסם. בזמן שלטון וישי, הוא העדיף לדחות את כל הכיבודים שהוא קיבל בעבר, על מנת שלא להיות פטור מהחוקים האנטישמיים שממשלת וישי העבירה. אף שהוא רצה להמיר את דתו לקתוליות, הוא לא עשה זאת על מנת להראות סולידריות עם אחיו היהודים.

ברגסון נפטר בחודש ינואר 1941 מדלקת ריאות בה לקה, ימים ספורים לאחר שנאלץ לעמוד מספר שעות בתור, כשהוא בן 81, לצורך רישומו כיהודי בפריז הכבושה. במותו, ערך כומר קתולי את טקס הקבורה, על פי בקשתו. הוא קבור בבית הקברות של העיר גארש (Garches), ליד פריז.

הגותו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ספריו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ספריו בתרגום לעברית

• הצחוק (תרגום: יעקב לוי), ירושלים: ר' מס, תרצ"ח 1938.
• כתבי הנרי ברגסון, תל אביב: לגבולם בהשתתפות מוסד ביאליק; מסדה.
  • כרך א: אנרגיה רוחנית (תרגם מצרפתית יעקב לוי; עם מבוא מאת מ' בובר), תש"ד 1944.
  • כרך ב: מבוא למטפיסיקה, האפשרי והממשי, האינטואיציה הפילוסופית (תרגם מצרפתית יעקב לוי; מבוא מאת פליכס ולטש), תש"ז 1947.
• מחשבה ותנועה: מסות והרצאות (תרגם מצרפתית יעקב לוי),‫ ירושלים: לגבולם, מוסד ביאליק על ידי מסדה, 1953.
• ההתפתחות היוצרת (תרגם מצרפתית יוסף אור),‫ ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, תשל"ה 1974.
• מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה (תרגם מצרפתית יוסף אור),‫ ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ז 1977.

לקריאה נוספת

• הוגו ברגמן, 'השטה הפילוסופית של ברגסון', השלח כו (אודסה: אחיאסף, תרע"ב).
• הוגו ברגמן, מוסר ודת בתורתו של ברגסון, בספרו הוגי הדור, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ה, עמ' 178-166.
• נתן זך, זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית, תל אביב: אל"ף, 1966.
• שמחה בונם אורבאך, משנתו של אנרי ברגסון: תורת הינף החיים, רמת גן: בר אורין, 1970.
• זאב לוי, 'ברגסון והיהדות', עיונים בחינוך 10 (תשל"ו), 17–34.
• לשק קולקובסקי, ברגסון (מאנגלית: עודד דגן), תל אביב: דביר, תשמ"ט 1988.
• ז'ואל הנסל, 'צדק ואין סוף במשנתם של עמנואל לוינס ואנרי ברגסון', בתוך: חביבה פדיה ואפרים מאיר (עורכים), יהדות – סוגיות, קטעים, פנים, זהויות: ספר רבקה, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, תשס"ז, 649–663.

עידן א. 1985 "פילוסופיית הלשון של ברגסון" עיון, כרך ל"ד

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אנרי ברגסון

• Laughter : An Essay on the Meaning of the Comic - גרסה אנגלית של המאמר שלו לקריאה ברשת.
• אנרי ברגסון באתר פרס נובל
• ברגסון, אנרי לואי, מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• מרטין רודן, החיים האמיתיים אינם חוזרים על עצמם לעולם, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2009
• ש. ה. ברגמן, כהן תוקף את ברגסון, דבר, 21 בפברואר 1941