אנרי ברגסון

אנרי ברגסון
פורטרט של אנרי ברגסון, 1891
תאריך לידה	18 באוקטובר 1859
תאריך פטירה	4 בינואר 1941
זרם	פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין	מטאפיזיקה, פילוסופיה של השפה, פילוסופיה של המתמטיקה
הושפע מ	ג'יימס, קאנט, שפינוזה, הרברט ספנסר
השפיע על	דלז, מרלו-פונטי, וייטהד, פרוסט

אַנרי לואי ברגסון (בצרפתית: Henri-Louis Bergson;‏ 18 באוקטובר 1859 – 4 בינואר 1941) היה פילוסוף יהודי צרפתי משפיע במחצית הראשונה של המאה ה-20. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1927.

ביוגרפיה

ברגסון נולד בפריז כנצר למשפחת רבנים יהודים מפולין. הוא נצר לשמואל זביטקובר, איש עסקים בעל שם בפולין מהמאה ה-18. אמו הייתה בת למשפחה יהודית אנגלית, ואת ילדותו המוקדמת עבר בלונדון. כתוצאה מכך שלט בשתי שפות אם – אנגלית וצרפתית, עובדה שסייעה בידו לאחר פרסומו כאשר כל תרגומי ספריו לאנגלית נערכו ואושרו על ידו. לפני גיל תשע, חצו הוריו את התעלה והתיישבו בצרפת, וברגסון הפך לאזרח צרפת.

חייו של ברגסון היו חיים שקטים וחסרי תהפוכות, ונקודות הציון העיקריות בחייו היו הפרסום של ארבע יצירותיו החשובות, הראשונה ב-1889, "זמן ובחירה חופשית" (נקראה גם: "מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה"). הפרסומים האחרים: "חומר וזיכרון" ב-1896, "אבולוציה יוצרת" ב-1907 ולבסוף "שני מקורות למוסר ודת" ב-1932.

ברגסון למד בין השנים 1868 - 1878 בבית הספר התיכון (ליסֶה) פונטאן שבפריז, (כיום שמו קונדורסה). בזמן לימודיו קיבל פרס על עבודתו המדעית, ופרס נוסף כשהיה בן 18 על פתרון בעיה מתמטית. דבר זה אירע ב-1877, והפתרון פורסם בשנה שלאחר מכן ב"אנאל דה מתמטיק", במה שהיה פרסומו הראשון. לאחר התלבטות מסוימת לגבי הקריירה שלו, (האם לעסוק במדעי הרוח או הטבע), בחר במדעי הרוח, וכשהיה בן 19 התקבל ל"אקול נורמל סופרייר" המפורסם. וקיבל רישיון הוראה בחינוך הציבורי ב-1881.

באותה שנה קיבל עבודה כמורה בבית הספר התיכון דוד ד'אנז'ה בעיר אנז'ה. שנתיים מאוחר יותר הפך למורה קבוע בבית הספר התיכון בלז פסקל בקלרמון-פראן, בירת מחוז פוי-דה-דום.

שנה לאחר הגיעו לשם הראה ברגסון את יכולתו במדעי הרוח בפרסום מהדורה מעולה של מובאות מלוקרציוס, עם מחקר ביקורתי של הטקסט והפילוסופיה של המשורר (1884), חיבור שהמהדורות החוזרות שלו היו ראיה מספיקה לחשיבותו בחינוך הקלאסי בצרפת. בזמן שלימד והרצה בחלק זה של הארץ (חבל אוברן), מצא ברגסון זמן ללימוד עצמאי וליצירה מקורית. הוא היה עסוק בכתיבת מאמרו "זמן ובחירה חופשית" (Essai sur les données immédiates de la conscience), מאמר שהגיש כעבודת דוקטורט לפקולטה למדעי הרוח של הסורבון ב-1889. החיבור פורסם באותה שנה על ידי פליקס אלקאן, מוציא לאור פריזאי, בסדרתו "ספריית פילוסופיה עכשווית".

ברגסון התיישב שוב בפריז, ולאחר שלימד במשך כמה חודשים ב"קולז' רולן", קיבל מינוי בבית הספר התיכון היוקרתי ביותר "אנרי קאטר" (אנרי הרביעי), שם הוא לימד במשך שמונה שנים. ב-1896 פרסם את חיבורו הגדול השני, "חומר וזיכרון", חיבור מורכב ומבריק החוקר את פעולתו של המוח, עורך ניתוח של התחושה והזיכרון, ומגיע לבחינה של בעיות הקשר בין הגוף לשכל. ברגסון עסק במחקר במשך שנים לפני פרסום כל אחד משלושת חיבוריו הגדולים. הדבר אמור בעיקר לגבי "חומר וזיכרון", שבו הוא מפגין הכרות מעמיקה עם המחקר הפתולוגי של זמנו, שחלק גדול ממנו נעשה בצרפת עצמה.

ב-1898 מונה ברגסון למרצה (Maître de conférences) במקום שבו למד, "אקול נורמל סופריור", ולאחר מכן קיבל משרת פרופסור. בשנה 1900 היה לפרופסור בקולג' דה פראנס היוקרתי, שבו קיבל את הקתדרה לפילוסופיה יוונית.

בקונגרס הבינלאומי הראשון לפילוסופיה, שנערך בפריז בחמשת הימים הראשונים של אוגוסט 1900, הרצה ברגסון הרצאה קצרה אך חשובה, "מקורות פסיכולוגיים לאמונה בחוקי הסיבתיות". ב-1901 פרסם פליקס אלקאן חיבור שהתפרסם קודם לכן ב"ריביו דה פרי", שכותרתו "הצחוק", אחת מהיצירות החשובות ביותר של ברגסון. מאמר זה על המשמעות של ההומור בוסס על הרצאה שהעביר זמן רב קודם לכן באוברגן. לימוד המאמר חיוני להבנה כיצד של תובנות החיים של ברגסון, והפסקאות העוסקות בתפקידה של האמנות בחיים חשובות.

ב-1901 נבחר ברגסון לאקדמיה למדעי הרוח והמדינה (Académie des Sciences Morales et Politiques), ונעשה לחבר המוסד. ב-1903 הוא כתב ל"ריביו דה מטאפיזיק א דה מורל" (Revue de métaphysique et de morale) מאמר חשוב שכותרתו "הקדמה למטאפיזיקה", שיכול לשמש כהקדמה ללימוד שלושת ספריו הגדולים.

עם מותו של הסוציולוג גבריאל טרד ב-1904, ירש אותו ברגסון בקתדרה לפילוסופיה מודרנית. החיבור השלישי שלו, "אבולוציה יוצרת", הופיע ב-1907, והוא ללא ספק ספרו החשוב ביותר ומן התרומות המשמעותיות ביותר להבנה הפילוסופית של האבולוציה. עד 1918 יצאו 21 מהדורות של ספר זה, הוא תרם מאוד להגברת הפופולריות שלו בעולם האקדמי ובציבור הרחב.

יחס לג'יימס ולפרגמטיזם

ברגסון הגיע ללונדון ב-1908, וביקר אצל ויליאם ג'יימס, הפילוסוף האמריקאי מאוניברסיטת הרווארד, שהיה מבוגר מברגסון ב-17 שנה, ועזר מאוד בהסבת תשומת לב הקהל האנגלו-אמריקאי לפרופסור הצרפתי. פגישה זו הייתה מעניינת ואנו מוצאים את התרשמותו של ברגסון במכתביו: "אדם כה צנוע, אך גאון כל כך מבחינה אינטלקטואלית! יש לי תחושה חזקה, כי הנטייה שהוא התמקד בה היא שתגבר, וכי התקופה הנוכחית תהיה נקודת מפנה בהיסטוריה של הפילוסופיה". יש קשרים ברורים בין יצירתו של ג'יימס לזו של ברגסון, וייתכן כי ברגסון שאב מג'יימס, לדוגמה ממאמר של ג'יימס הטוען כי המחשבה היא שטף של הכרה, שהשכל מעוות על ידי הכנסתו לתבניות של מושגים. אך ברגסון טען כי הוא לא קרא את מאמר זה כלל, וכנראה ששני ההוגים פיתחו את הגותם באופן עצמאי עד סוף המאה. אף ששניהם הסכימו לגבי דחיית המתודה האינטלקטואלית, והמחשבה שלוגיקה היא המדד היחיד שאליו יש לפנות, שני ההוגים אינם כה דומים אחד לשני כפי שנראה, ומושגים מטפיזיים רבים במשנתו של ברגסון לא היו מובנים לג'יימס. כמו כן, ברגסון לא היה פרגמטיסט כלל, בניגוד לג'יימס.

בשנים הבאות הגיע ברגסון לארצות הברית ולאנגליה והרצה שם, וספריו תורגמו לשפות רבות. ב-1914 נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית. הוא גם מונה לנשיא של ה"אקדמי דה סיינס מוראל א פוליטיק".

ברגסון העמיד תלמידים שונים רבים, ובצרפת תנועות כמו נאו-קתוליות ומודרניזם מצד אחד, וסינדיקליזם מצד שני, ניסו להשתמש ברעיונות המרכזיים של הגותו. כמו כן הגותו נוכסה על ידי הוגים מרקסיסטים וסוציאליסטיים, ונטען כי סוף סוף יש הרמוניה בין הפילוסופיה האישית למהפכה החברתית. כמו כן, תנועות דתיות ליברליות התעניינו בהגותו, אף שמוסדות דתיים שמרניים יותר, כמו הכנסייה הקתולית, שהאמינה כי תומאס אקווינס הוא סוף פסוק בכל הנוגע לפילוסופיה, הכניסה את ספריו של ברגסון ל"אינדקס הספרים האסורים" (1 ביוני 1914).

ברגסון המשיך לעבוד בשנות המלחמה, ואף פרסם את דעותיו לגביה. לאחר המלחמה הוא קיבץ את מאמריו לשני כרכים. ב-1927 זכה ברגסון בפרס נובל לספרות.

לאחר שפרש מהקולג' שבו לימד, פרסומו של ברגסון שקע, אף שהוא המשיך לפרסם. בזמן שלטון וישי, הוא העדיף לדחות את כל הכיבודים שהוא קיבל בעבר, על מנת שלא להיות פטור מהחוקים האנטישמיים שממשלת וישי העבירה. אף שהוא רצה להמיר את דתו לקתוליות, הוא לא עשה זאת על מנת להראות סולידריות עם אחיו היהודים.

ברגסון נפטר בחודש ינואר 1941 מדלקת ריאות בה לקה, ימים ספורים לאחר שנאלץ לעמוד מספר שעות בתור, כשהוא בן 81, לצורך רישומו כיהודי בפריז הכבושה. במותו, ערך כומר קתולי את טקס הקבורה, על פי בקשתו. הוא קבור בבית הקברות של העיר גארש (Garches), ליד פריז.

הגותו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ספריו

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ספריו בתרגום לעברית

• הצחוק (תרגום: יעקב לוי), ירושלים: ר' מס, תרצ"ח 1938.
• כתבי הנרי ברגסון, תל אביב: לגבולם בהשתתפות מוסד ביאליק; מסדה.
  • כרך א: אנרגיה רוחנית (תרגם מצרפתית יעקב לוי; עם מבוא מאת מ' בובר), תש"ד 1944.
  • כרך ב: מבוא למטפיסיקה, האפשרי והממשי, האינטואיציה הפילוסופית (תרגם מצרפתית יעקב לוי; מבוא מאת פליכס ולטש), תש"ז 1947.
• מחשבה ותנועה: מסות והרצאות (תרגם מצרפתית יעקב לוי),‫ ירושלים: לגבולם, מוסד ביאליק על ידי מסדה, 1953.
• ההתפתחות היוצרת (תרגם מצרפתית יוסף אור),‫ ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, תשל"ה 1974.
• מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה (תרגם מצרפתית יוסף אור),‫ ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ז 1977.

לקריאה נוספת

• הוגו ברגמן, 'השטה הפילוסופית של ברגסון', השלח כו (אודסה: אחיאסף, תרע"ב).
• הוגו ברגמן, מוסר ודת בתורתו של ברגסון, בספרו הוגי הדור, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ה, עמ' 178-166.
• נתן זך, זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית, תל אביב: אל"ף, 1966.
• שמחה בונם אורבאך, משנתו של אנרי ברגסון: תורת הינף החיים, רמת גן: בר אורין, 1970.
• זאב לוי, 'ברגסון והיהדות', עיונים בחינוך 10 (תשל"ו), 17–34.
• לשק קולקובסקי, ברגסון (מאנגלית: עודד דגן), תל אביב: דביר, תשמ"ט 1988.
• ז'ואל הנסל, 'צדק ואין סוף במשנתם של עמנואל לוינס ואנרי ברגסון', בתוך: חביבה פדיה ואפרים מאיר (עורכים), יהדות – סוגיות, קטעים, פנים, זהויות: ספר רבקה, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון, תשס"ז, 649–663.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אנרי ברגסון

• Laughter : An Essay on the Meaning of the Comic - גרסה אנגלית של המאמר שלו לקריאה ברשת.
• אנרי ברגסון באתר פרס נובל
• ברגסון, אנרי לואי, מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• מרטין רודן, החיים האמיתיים אינם חוזרים על עצמם לעולם, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2009
• ש. ה. ברגמן, כהן תוקף את ברגסון, דבר, 21 בפברואר 1941