אנשי היישוב שהוחזרו מאירופה הנאצית

אנשי היישוב שהוחזרו מאירופה הנאצית היו נתיני ארץ ישראל המנדטורית, יהודים ברובם, שהוחזרו לארץ, בימי מלחמת העולם השנייה, מאירופה הכבושה על ידי הנאצים, במסגרת עסקת חליפין בה הוחלפו כנגד גרמנים מאנשי הקהילה הטמפלרית שהושבו לגרמניה.

תוכן עניינים

1 הרקע
2 מהלך החילופים
3 הקבוצה השנייה - מווינה לעפולה ולעתלית
4 "ילדי התפוזים והשמש"
5 לקריאה נוספת
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] הרקע

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות גרמנים מאנשי תנועת הטמפלרים במושבות אחדות שהקימו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים תוך יחסי שכנות טובה עם הערבים והיהודים.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נסחף חלק מהטמפלרים לזרועות התנועה הנאצית. בשנת 1938 (שנת האנשלוס וועידת מינכן) היו 17% מהטמפלרים בארץ ישראל חברים במפלגה הנאצית. ההערכה היא כי בפרוץ מלחמת העולם השנייה היו שליש מהטמפלרים נאצים. חלק מצעירי הקהילה מצאו דרכם לגרמניה והצטרפו לוורמאכט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט הבריטי את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במעצר. המושבות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות מעצר מהם גירשו הבריטים את מרביתם של הטמפלרים לאוסטרליה.

מנגד הייתה תנועה של יהודים מארץ ישראל לפולין. עולי העלייה השלישית עד העלייה החמישית שעלו לארץ ישראל מפולין, נהגו, לאחר שהגיעו לידי ביסוס כלכלי, להפליג לחופשות בפולין לשם ביקור אצל בני משפחתם הקרובים, שהמשיכו להתגורר בפולין. חלק נכבד מתנועת תיירים זו היו ילדים, חלקם צברים, שנלוו להוריהם בצאתם לפולין שהובאו לביקור אצל הסבים. כך קרה שכאשר פלשו הנאצים לפולין ב-1 בספטמבר 1939 נותרו על אדמת פולין מאות אחדות של יהודים מארץ ישראל, ברובם נשים וילדים, שנחשבו כנתינים בריטים.

שלטונות המנדט חששו מחזרתם של יהודים מפולין לארץ ישראל, מתוך החשש שבמסגרת החילופים יחדרו לארץ גורמי גיס חמישי, אך ממשלת בריטניה הייתה מעוניינת בחילופים כדי להשיב את אזרחי בריטניה שנקלעו לפולין ערב המלחמה ונותרו על אדמתה עם כיבושה על ידי הנאצים. בצד הגרמני ראה האס אס בעין רעה את החילופים, מאחר שהמוחלפים ידעו על מעשי הזוועה והרצח של הנאצים והשבתם עשויה הייתה לגרום לפרסום העובדות על כך בעולם, אך הצורך בהשבת הטמפלרים, שרובם היו נאצים וחלקם בגיל גיוס, גבר. כך החל משא ומתן בין הגרמנים לבריטים, שנערך בחסות שגרירות ארצות הברית בברלין. ב-1941, כאשר שגריר ארצות הברית הוחזר מברלין, נמשך המשא ומתן בתיווכה של שוויץ. בסופו של דבר הוסכם על החילופים וכך נחלצו מידי הנאצים ומסכנת השמדה, במהלך השנים 1941 - 1945, 550 יהודים מארץ ישראל ושבו לארץ.

[עריכה] מהלך החילופים

כריכת דרכון של נתין ארץ ישראלי מתקופת המנדט, שעליו כתוב "British Passport" ו"Palestine". נושא הדרכון לא נמנה עם אנשי היישוב שהוחזרו מאירופה הנאצית

חמש פעמים במהלך השואה החליפו הגרמנים קבוצות של בעלי אזרחות ארץ ישראלית, יהודים ברובם, בקבוצות של טמפלרים ושל גרמנים ממדינות אחרות באימפריה הבריטית. המוחזרים ארצה היו נתיני ארץ ישראל, שהגיעו לאירופה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונקלעו לשטחי הכיבוש הנאציים, אשר נשאו דרכון שהונפק על ידי ממשלת המנדט שנשא על כריכתו את הכיתוב:

BRITISH PASSPORT

PALESTINE

נשיאת דרכון זה הייתה ההבדל בין חיים למוות ליהודים השבים לארץ.

הקבוצה הראשונה שכללה 46 יהודים, מהם 29 נשים, 16 ילדים וגבר קשיש אחד הגיעה לארץ ב-20 בדצמבר 1941. אנשי הקבוצה נתפסו על ידי הנאצים בפולין ועקב חשיבותם כבני ערובה פוטנציאליים הועברו לברלין. המבוגרים נכלאו והילדים הועברו לבית מחסה והורשו לבקר את אמותיהם אחת למספר שבועות. השלטונות נהגו בהם כנתינים בריטיים והם שוחררו מחובת ענידת הטלאי הצהוב. אנשי הקבוצה עזבו את ברלין ב-7 בדצמבר 1941, יום המתקפה על פרל הארבור, שבעקבותיה הכריזה גרמניה מלחמה על ארצות הברית. הקבוצה יצאה ברכבת מברלין לווינה שם שהו אנשי הקבוצה יומיים ויצאו ברכבת לאיסטנבול דרך סופיה בירת בולגריה. מאיסטנבול הועברו לגבול הסורי בו נמסרו לידי שלטונות המנדט. אנשי הקבוצה הוחזקו זמן קצר לתשאול במעון עולים בשכונת בת גלים בחיפה ושוחררו לחזור למשפחותיהם. אנשי הקבוצה, שהוזהרו על ידי הגרמנים טרם עזיבתם שלא למסור הצהרות ואף חששו לגורל בני משפחותיהם שנשארו בפולין, המעיטו במסירת פרטים על מצב היהודים בפולין, אך ספרו על עבודות הכפייה שאולצו הגברים היהודים לבצע ללא שכר ועל הרעב השורר בקהילות היהודים. הם לא מסרו פרטים על ההשמדה ההמונית, שהייתה באותה עת רק בראשיתה.

הקבוצה השנייה שכללה 69 יהודים ו-45 בריטים, הגיעה לארץ ב-14 בנובמבר 1942. אנשי קבוצה זו הביאו לראשונה עדויות מפי עדי ראייה לדבר ההשמדה ההמונית של היהודים בידי הנאצים, היא הפתרון הסופי. על קורותיה של קבוצה זו יורחב הדיבור בהמשך.

הקבוצה השלישית הגיעה לארץ בראשית פברואר 1943 ומנתה 15 איש. הם עברו ברכבת את המסלול וינה-סופיה-איסטנבול ומשם לחאלב שבסוריה ממנה יצאו ברכבת לארץ ישראל דרך ביירות. כשהגיעו לחיפה הועברו למעון לעולים בבת גלים ולאחר מכן שוחררו להצטרף למשפחותיהם. אנשי הקבוצה מסרו פרטים על התנאים השוררים בגטאות פולין, על עבודת הכפייה והרעב. כתושבי הגטו לא היו יכולים למסור פרטים על ההשמדה ההמונית, אך מסרו כי מדי שבוע נשלחות קבוצות גדולות של יהודים ל"יעד בלתי ידוע". בהצטרף דברים אלה למה שכבר היה הידוע ביישוב בראשית 1943, לא היה ספק מהו היעד.

הקבוצה הרביעית הגיעה לארץ ב-11 ביולי 1944. הקבוצה כללה 283 אנשים (לפי מקורות אחדים 281 אנשים) והייתה זו הקבוצה הגדולה ביותר מבין כל קבוצות המוחלפים, אלה שלפניה וזו שאחריה. הייתה זו גם הקבוצה שמצבם של אנשיה היה הגרוע ביותר מכל הקבוצות. אנשי הקבוצה הועברו לתשאול במחנה המעצר בעתלית, כשהם סובלים מרעב ותשישות, ובמחנה קיבלו את הארוחה הראויה הראשונה מזה שנים וטופלו על ידי צוות המחנה, שלטונות הבריאות המנדטוריים ואנשי הסוכנות היהודית. 20 מהם הועברו לאשפוז בבתי חולים כשהם סובלים מתשישות, מדיזנטריה וממחלות אחרות. על הקשישים מבין השבים ניכרו במיוחד אותות המצוקה הגופנית והנפשית אותה חוו. המוחזרים סיפרו כי רובם הועבר ממחנה וסטרבורק בהולנד למחנה מעבר ליד העיר הנובר בגרמניה, אשר בו, כבני ערובה, לא עברו את התעללות הנאצית הרגילה כלפי יהודים. יחד עם זאת, תנאי העבודה במחנה היו קשים, הם אולצו לעבוד 18 שעות ביום וקיבלו מזון דל. שישה שבועות קודם יציאתם לארץ בודדו המיועדים להחלפה מיתר אנשי המחנה ותנאי חייהם שופרו והם שוחררו מעבודה. מסעם לארץ ישראל ארך 11 יום. לאחר שהות קצרה בעתלית שוחררו אנשי הקבוצה לבתיהם ולמשפחותיהם.

הקבוצה החמישית והאחרונה, בת 137 איש, הגיעה לארץ באמצע אפריל 1945, זמן קצר לפני כניעת גרמניה הנאצית. אנשי הקבוצה נכללו בתוך קבוצה של כ-700 אזרחי חוץ, טורקים ברובם, דיפלומטים וסטודנטים שהיו מיועדים לחזור לטורקיה מגרמניה, לאחר שטורקיה הכריזה מלחמה על גרמניה לקראת סוף המלחמה, הקבוצה הגיעה מגרמניה לסטוקהולם בירת שבדיה הנייטרלית ב-26 במרץ 1945. אנשי הקבוצה היהודים שוחררו ממחנות ריכוז שונים, 99 מברגן בלזן, 32 מראוונסבריק ו-6 מגטו טרזיינשטט. בין אנשי הקבוצה נכללו 30 ילדים ו-45 נשים. כל המוחזרים, היהודים והאחרים, הפליגו בספינה השבדית "דורטינגהולם" (Dorttingholm), שהוכרזה כספינת סיוע (mercy ship) וסומנה בסמלי הצלב האדום, לחוף אנגליה בו קיבלו מזון חם וחגגו את חג הפסח תש"ה. כל אחד מאנשי הקבוצה נשא על זרועו כתובת קעקע של מספרו בברגן בלזן. אנשי הקבוצה סיפרו כי במחנה ברגן בלזן, בו היו כלואים שנתיים לפני כן 50,000 יהודים, נותרו, כאשר אנשי קבוצה עזבו אותו, 700 יהודים בלבד. מאנגליה הפליגה הספינה לים התיכון. בדרכה עגנה הספינה בנמל ליסבון ואנשי הקהילה היהודית של העיר נתנו למשוחררים מזון ובגדים. לבסוף עגנה הספינה ב-10 באפריל 1945, פחות מחודש ימים לפני כניעת גרמניה, בנמל איסטנבול בו הורדו נוסעיה הטורקים וקבוצת המשוחררים היהודים לחוף. מטורקיה הגיעו השבים לארץ ישראל בימיה האחרונים של המלחמה.

[עריכה] הקבוצה השנייה - מווינה לעפולה ולעתלית

הקבוצה השנייה הייתה החשובה ביותר מבחינת המידע האותנטי שהביאה ליישוב על דבר ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה - "הפתרון הסופי". מידע, מפי עדי ראייה, שאישר את עובדת ההשמדה, שעד אז הגיעו לארץ רק שמועות אודותיה.

הקבוצה כללה 69 יהודים, רובם נשים וילדים (בהם הילד אליהו גוטליב, לימים אליהו בן אלישר) שרוכזו מ-13 ערים בפולין ו-17 מהם מגרמניה עצמה. הקבוצה עזבה את פולין ב-28 באוקטובר 1942. בדרכם לארץ הוחזקו אנשי הקבוצה ימים אחדים בווינה, ובה פגשו את ראש הקהילה היהודית וסגנו, שאמרו להם כי מ-200 אלף יהודי וינה נותרו 400 איש בלבד.

ב-11 בנובמבר, יצאו אנשי הקבוצה ברכבת מווינה בדרכם לארץ ישראל. הרכבת עשתה דרכה דרך סופיה בירת בולגריה, בעלת בריתה של גרמניה, וממנה לאיסטנבול שבטורקיה הנייטרלית, בה בוצעו החילופים, כשקבוצת טמפלרים יצאה במקביל בכיוון ההפוך בדרכה לאירופה הכבושה.

מטורקיה המשיכה הרכבת בדרכה לסוריה. כשחצתה את הגבול הסורי נמצאו כבר אנשי הקבוצה בתחום שלטון בעלות הברית. הרכבת חלפה בחאלב ובדמשק וב-14 בנובמבר 1942 חצתה את הגבול לארץ ישראל והגיעה לתחנתה הסופית בשעה 9 בבוקר של אותו יום בתחנת הרכבת של עפולה. משמרות גדולים של צבא ומשטרה בריטיים הקיפו את הרציף. בתחנה נקבצו רבים מתושבי עפולה. לילדים הוגשה ארוחת בוקר של חלב וביסקוויטים, בעוד שלמבוגרים הוגשה ארוחה חמה שהוכנה על ידי נשי עפולה, אולם לתושבים ולנציגי העיתונות לא הורשה לשוחח עם השבים. לאחר מנוחה של שעה בעפולה יצאו אנשי הקבוצה ב-6 אוטובוסים בדרכם למחנה המעצר בעתלית.

[עריכה] עדי ראייה לשואה

הקבוצה השנייה עזבה את פולין ב-28 באוקטובר 1942, לאחר האקציות הגדולות של קיץ וסתיו 1942. בהגיעם ארצה, לאחר חקירה קצרה על ידי המודיעין הצבאי הבריטי, נלקחו אנשי הקבוצה למחנה המעצר בעתלית, ובו נחקרו על ידי ארבעה מאנשי הסוכנות היהודית ובהם שניים מחברי הנהלת הסוכנות. עדויותיהם של אנשי הקבוצה חשפו לראשונה את עובדת ההשמדה והיקפה. כל אחד מאנשי הקבוצה הביא ידיעות ממקור אחר: סוביבור, טרבלינקה ומקומות אחרים. הם סיפרו על רציחות המוניות, בדרכים אכזריות ביותר, שלאחריהן נותרו ניצולים ספורים מקהילות של עשרות אלפי יהודים.

אחת החוזרות, אשה שבאה מהעיר סוסנוביץ הסמוכה לאושוויץ סיפרה על שלושה כבשנים לשריפת יהודים שהוקמו במחנה הסמוך לאושוויץ.

[עריכה] תגובת היישוב

אנשי הקבוצה השנייה שוחררו מעתלית ב-23 בנובמבר 1942. היו בין אנשי הקבוצה שניים מחברי קיבוץ דגניה ב' ואיש האוניברסיטה העברית בירושלים, אנשי עילית ביישוב, המושרשים היטב בארץ, שעדויותיהם היו נאמנות על החוקרים, שהתקשו להתנער מחוסר האמון בידיעות כה קיצוניות ומזעזעות. אחד מאנשי הקבוצה, יעקב קורץ, איש ציבור ידוע ומנהיג ציוני בעיר הולדתו פיוטרקוב בפולין ותושב תל אביב, ניסה להבין את הרקע לתגובה בארץ. לדבריו גם יהודי פולין, שעל פניהם חלפו רכבות המוות ממערב וממרכז אירופה, ובסביבת מגוריהם נכחדו המוני יהודים, סירבו להאמין בקיומם של מתקני השמדה ומשרפות ולכך שהילדים, הזקנים והחולים מושמדים ראשונה. לאחר שעוכלו הידיעות, פירסמה הנהלת הסוכנות ב-23 בנובמבר 1942 הודעה לפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" שהנאצים החלו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין, הוכרזו שלושה ימי אבל מ 30 בנובמבר, עד 1 בדצמבר 1942. נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות.

[עריכה] העדות מועלית על הכתב

בשובו לתל אביב מסר יעקב קורץ, מאנשי הקבוצה השנייה, דו"ח לפני אספה של פעילי ציבור וערך דו"חות כתובים עבור נציגות עולי פולין וכן עבור הסוכנות היהודית, בצירוף מספרים ותאריכים. באותה עת ביקר בארץ סטניסלב קוט השר לענייני המזרח התיכון בממשלת פולין הגולה בלונדון. קורץ הוזמן לשיחה עמו והגיש לבקשתו של השר תזכיר ארוך ומפורט עבור ממשלתו.

במשך שנת 1943 העלה קורץ את עדותו על הכתב בשפת היידיש וזו הפכה לספר. הספר תורגם לעברית והופיע בהוצאת עם עובד בשנת 1944 בשם "ספר עדות". הספר בן 363 עמודים עורר הד רב ביישוב. פרסומו בשנת 1944 היה לאחר שכבר הצטברו ראיות נוספות ומוצקות על דבר ההשמדה, והוא התקבל כעדות אמינה. הספר ככל הידוע הוא הספר הראשון שהופיע בעברית אודות השואה.

[עריכה] "ילדי התפוזים והשמש"

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"ה שודרה בערוץ השני התוכנית "ילדי התפוזים והשמש‭,"‬ בהנחיית מני פאר: סיפורם של ילדי הארץ שנסעו עם הוריהם לפולין ערב פרוץ המלחמה ולא היו יכולים לחזור לארץ כשזו פרצה ופולין נכבשה על ידי הנאצים. שם התוכנית מצביע על הניגוד שבין הווי חייהם החופשי והמשוחרר של אותם צברים, ביישוב העברי של ארץ ישראל, ימי תפוזים ושמש, לבין מציאות חייהם הקודרת והמייאשת בגטאות פולין. בתוכנית נערכו ראיונות עם ילדים שחזרו לארץ במסגרת החילופים עם הטמפלרים, כשהמרואיינים נמצאים כבר בעשור השמיני לחייהם.

אחת העדות סיפרה כי עמדה עם אמה על רציף תחנת הרכבת באחת העיירות, בעת שיהודי העיר רוכזו עליו לשם הובלתם ברכבת להשמדה. האם, מבלי לדעת על הסדר החילופים בין הבריטים לגרמנים של טמפלרים כנגד יהודים מארץ ישראל שנשאו דרכון בריטי, רצה מתוך אינסטינקט אל עבר אחד מאנשי האס אס כשהיא מנופפת בדרכונה הארץ-ישראלי עליו התנוססה הכתובת באנגלית " British Passport". איש האס האס עט על הדרכון כמוצא שלל רב ובודד את האם והבת אל מחוץ לקהל היהודים הצפוף. תוך כדי כך החל ההמון לנוע לעבר הרכבת והאם ובתה נסחפו ונשאבו שוב אל תוך קהל היהודים. כשהבחין איש האס אס בכך הוא חש והרחיקן סופית מקהל היהודים. בסופו של דבר חזרו האם והבת לארץ ישראל במסגרת החילופים. האישה סיימה את סיפורה בספרה על כך שלימים רכש אחד מבניה בית בבית לחם הגלילית שהיא מושבת טמפלרים לשעבר. המספרת ראתה בכך צירוף מקרים מרטיט שבנה גר בביתו של אחד מן הטמפלרים, אשר חייה שלה ניצלו בשל טמפלר אחר שהוחלף כנגדה.