אנתאוגן
אנתאוגן הוא חומר פסיכואקטיבי שנעשה בו שימוש בהקשרים דתיים או שאמאניים. אנתאוגן מגיע בדרך כלל ממקור צמחי אשר מכיל מולקולות הקשורות בנוירוכימיקלים אנדוגניים. אנתאוגנים מופיעים במגוון טקסים מקודשים, בשלל דתות ותרבויות והוכחו כמעוררים את מה שהצורכים את החומר תופסים כחוויות מיסטיות-רוחניות. אנתאוגנים שימשו בטקסים אלו במשך אלפי שנים.
טרמינולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המילה אנתאוגני היא חידוש לשוני הנגזר מהיוונית העתיקה: ἔνθεος (אנתאוס) וγενέσθα (גאנסטא). הפירוש המילולי של אנתאוס הוא "האל (תאוס) שבפנים", הוא מתורגם כ"השראה" ומהווה שורש למילה enthusiasm (התלהבות) בשפה האנגלית. היוונים השתמשו בביטוי זה כדי להלל משוררים ואומנים שונים. גאנסטא פירושה "לחולל". לכן אנתאוגן הוא "זה המחולל את האל (או את ההשראה האלוהית) באדם".
השימוש באנתאוגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנתאוגנים הנוצרים באופן טבעי כמו הפסילוסיבין שנמצא בפטריות, והדימתילטריפטאמין הנקרא גם DMT (משמש כחלק ממרכיבי האיוואסקה), נתגלו לרוב על ידי תרבויות קדומות ונעשה בהם שימוש כחלק מחיים רוחניים ודתיים, בתור צמחים אשר קיבלו מקום של כבוד ובחלק מהמקרים אף זכו להערצה.
אנתאוגנים שימשו בדרכים שונות, ביניהם כחלק מביסוס דתות ומסורות, בשימוש פרטני לשם התפתחות רוחנית, ככלי להרחבת הדעת, לשימושי פנאי והנאה, ולשימוש תרופתי ורפואי.
שימוש באנתאוגנים בתרבויות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרבות צורכי האנתאוגנים המוכרת ביותר באפריקה היא הבוויטיס, אשר השתמשו במרקחת של קליפות משורש שיח האיבוגה (Tabernanthe iboga). האנתאוגן המפורסם של המצרים הוא הלוטוס הכחול (Nymphaea caerulea). קיימות עדויות לשימוש בפטריות אנתאוגניות בחוף השנהב. מספר צמחים אחרים, אשר שימשו בטקסים שאמאנים באפריקה, כגון הצפרנית, אשר מקודשת לבני הקהוסה, עדיין לא נחקרו במדע המערבי.
אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנתאוגנים היוו מרכיב עיקרי בפרקטיקה הרוחנית ברוב התרבויות האמריקניות למעלה מאלף שנים. האתנאוגן הראשון אשר הוגדר באופן מדעי היה הפיוטה (Lophophora williamsii). הדבר נעשה על ידי אחד ממייסדי האתנו-בוטניקה המודרנית, ריצ'רד אבנס שולץ מאוניברסיטת הרווארד, אשר תיעד את טקס השימוש בפיוטה בקרב אנשי הקיווה שחיו באזור שלימים יקרא אוקלהומה. צמח הפיוטה היה בשימוש בתרבויות הרבות של אזור מקסיקו, השימוש בו התפשט בכל אזור צפון אמריקה במאה התשע-עשרה והחליף את האנתאוגן הרעיל – פולי המסקל (Sophora secundiflora). אנתאוגנים ידועים אחרים שנעשה בהם שימוש בתרבויות המקסיקניות כוללים את פטריות הפסילוסיבין (שהייתה ידועה בפי הילידים המקסיקנים בשפת הנהוטל כטאונאנקטל), הזרעים של מספר זני הלפופית (Morning glories) ממשפחת החבלבליים (בשפת הנהוטל – טליטלילזין ואולולוויקי) והסלוויה דיווינורום (Ska Pastora).
ילידי אמריקה הדרומית עושים שימוש במגוון רחב של אנתאוגנים. ידוע בעיקר השימוש באיוואסקה (Banisteriopsis caapi ותערובות נוספות) בקרב הילידים (כגון שבט אוררינה) של יערות האמאזונס בפרו. אנתאוגנים ידועים אחרים כוללים את הבוררכרו (Brugmansia spp), סאן פדרו (Trichocereus spp) וסוגים שונים של טבק הרחה המכילים טריפטמין כגון אפנה (Virola spp), וילסה ויופו (Anadananthera spp). גם צמח הטבק, כשנצרך לא מיובש בכמויות גדולות בטקסים שאמאנים, משמש כאנתאוגן בדרום אמריקה. יתר על כן, טבק המכיל כמויות גדולות של ניקוטין ומצריך כמות נמוכה יותר של צמח בזמן השימוש, נקרא ניקוטינה רוסטיקה (Nicotiana rustica).
בנוסף לילידים אשר השתמשו באנתאוגנים באמריקה. ניתן גם לקשר את השימוש באנתאוגנים לזרמים הדתיים המודרניים כגון זרם הראסטאפרי ו"כנסיית היקום".
אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילידי סיביר (שמתרבותם נלקח המושג שאמאן) השתמשו בפטריית אמנית הזבובים (Amanita muscaria) כאנתאוגן. המשקה המשכר "סומה" המוזכר לעיתים קרובות בכתבי הודות היה כנראה גם הוא אנתאוגן. [בספרו (1967), טוען וואסון שהסומה הוא בעצם פטריית הזבובים. המרכיבים הפעילים של הסומה, לדעת כמה חוקרים, הוא אפידרין, אלקלואיד עם ממריצים שסוברים, (אם כי אופן שנוי במחלוקת) כי הוא בעל תכונות אנתאוגניות שמקורן מצמח הסומה, המזוהה כאפדרה,(Ephedra pachyclada). אף על פי כן, קיימים גם טיעונים המציעים שהסומה עשוי היה להיות שבר לבן, קנאביס, או שילוב כלשהו בין הצמחים הנ"ל.
אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנתאוגן עתיק יותר בתרבות האגאית, אשר הקדים את כניסתו של היין, שהיה אנתאוגן מוכר יותר של דיוניסוס בלידתו המחודשת ושל מנדה, היה הדבש התוסס הנודע בצפון אירופה כמי דבש: השימוש הנפוץ שלו בעולם האגאי נקשר באופן ישיר למיתולוגיה הענפה של הדבורים באזור זה.
היקף השימוש בצמחים המעניקים חוויית חזיונות באירופה נחקר לעומק רק לאחרונה, לערך בסביבות 1960. השימוש באנתאוגנים באירופה, לדעת מרבית החוקרים, התמתן בזמן עלייתה של הנצרות הפוסט רומית ובמיוחד בתקופת רדיפת המכשפות המאוחרת. מכשפות אירופאיות עשו שימוש במגוון אנתאוגנים כגון: הדטורה, הבלדונה (Atropa belladonna), הדודא (Mandragora officinarum) והשיכרון (Hyoscyamus niger). בצמחים אלו נעשה שימוש, בנוסף למרכיבים אחרים, כדי ליצור "משחת תעופה". בחברה הנוצרית, האמינו כי מכשפות מרחפות באוויר על מטאטא שנמשח במשחה זאת אשר נמרחה גם על עור המכשפות.
כל מגע עם צמחים אלו עלול היה להיות מוכח כמסוכן, ולהוביל, בין היתר, להוצאה להורג של אותו אדם בעוון "עיסוק בכישוף". ההתלהבות של מקצת קבוצות נוצריות, שמדכאות את השימוש בצמחים מעוררי חזיונות שכאלו, מעלה, ללא קביעה חד משמעית, את השאלה באיזו מידה היה נפוץ השימוש בצמחים הזייתיים לכל אורך ההיסטוריה של העולם הנוצרי. מצד אחד, נקיטת יד קשה כנגד שימוש בחומרים פסיכואקטיביים נראית כסימן להיעדר שימוש, בהנחה כי דיכוי זה הצליח. בעוד שמצד שני, גישה זו מציינת כי היה קיים שימוש נרחב באלו.
התנגדותה של הנצרות הרומית הביאה לקץ אלפיים שנות פולחן של מסתרי אלאוסיס, טקס החניכה בכת של דמטר ופרספונה, בו היה מעורב כפי הנראה שימוש בחומר אנתאוגני הידוע כקיקאון (למרות הדמיון בשם, לא ידוע על קשר לקיקיון המוכר לנו היום). בדומה לכך, קיימות עדויות על כך שתחמוצת החנקן או אתילן היוו חלק מן הגורם האחראי לחזיונותיו של האורקל מדלפי שהאריך ימים (Hale et al, 2003).
בתרבות הגרמנית הקדומה קנאביס היה מזוהה עם אלת האהבה הגרמנית פריה. הקציר של צמח זה היה חלק מחגיגות ארוטיות דתיות שהתקיימו. רווחה האמונה כי האלה פריה חייתה ככוח מפרה בפרחים הנקביים של הצמח, ועל ידי אכילתו הושפע האדם מכוח אלוהי זה. בדומה לכך, אומנית הזבובים הייתה מקודשת לאודין, אל האקסטזה, בעוד שצמח השיכרון היה מקודש לאל הרעם – ת'ור מהמיתולוגיה הנורדית - וליופיטר אצל הרומאים (Rätsch 2003).
בנצרות של העידן המודרני, לכל הפחות, טקס הקידוש על לחם לזכרו של ישו משחק תפקיד סמלי במסורת הדתית, שמשכה אליה לעיתים את ההגדרה של "אנתאוגן" או "אנתאוגן פלצבו", למרות שאותו לחם בטקס הקידוש בעידן המודרני איננו תואם בהגדרתו לחומר האנתאוגני המעודד חזיונות.
המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]
השימוש בחומרים אנתאוגנים, במיוחד בחשיש. השימוש בחשיש על ידי החשאשינים כדי לגייס חסידים חדשים על ידי ערפול מחשבתם היה נפוץ למדי בזמן מסעות הצלב. למרות זאת, החומרים בהם עשו החשאשינים שימוש היו, כפי הנראה, יין, אופיום, וצמח השיכרון, או שילוב של חומרים אלו, השימוש בו התבצע יותר למטרת הקהיית החושים מאשר לצרכים אנתאוגנים. קיימת סברה שטקס הקטרת צמח החרמל (שבר סורי) במדינות ערב הוא סימן לטקס עתיק יותר, בו צרכו מינון גבוה יותר מצמח כזה כאנתאוגן.
הפילולוג ג'ון מארקו אלגרו טוען בספרו, "הפטרייה המקודשת והצלב", כי הפולחן היהודי והנוצרי הקדום היה מבוסס על שימוש באמנית הזבובים שנשכחה ברבות הימים על ידי חסידיה. הנחה זו לא זכתה להתייחסות רבה באקדמיה. הנחתו של אלגרו על כך שאמנית הזבובים נשכחה לאחר הנצרות הקדומה סותרת את טענתו על כך שבכנסיית פליינקורוולט נמצאו ראיות על שימוש נוצרי באמנית הזבובים במאה השלוש-עשרה.
אוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההנחה היא כי ילידים אוסטרלים לא עשו שימוש באנתאוגנים, למרות שקיים קשר שתיקה אשר אופף את השאמניזם האבורג'יני, ואשר הגביל את הידע שנמסר לזרים. ידוע שהמקומיים בפפואה גינאה החדשה עשו שימוש בכמה פטריות אנתאוגניות (Psilocybe spp, Boletus manicus).
הקווה קווה (Piper Methysticum) תורבת לפני למעלה מ-3000 שנים על ידי מספר תושבי איי האוקיינוס השקט. מבחינה היסטורית, מרבית התרבויות בפולינזיה, מלנזיה וכמה מיקרונזיות צרכו את השורש הטחון של חומר פסיכואקטיבי זה, לרוב כשהוא מדולל במים. שימושים מסורתיים רבים בקווה, על אף שדוכאו על ידי מיסיונרים נוצריים במאה התשע-עשרה ובמאה העשרים, נחשבים כמסייעים ביצירת קשר עם רוחות המתים, במיוחד עם קרובי משפחה ואבות קדמונים (Singh 2004). לא ידוע על שימוש באנתאוגנים אצל המאורים מניו זילנד.
התיעוד הארכאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימות מספר עדויות לשימוש באנתאוגנים בתיעוד הארכאולוגי. מרבית החוקרים, כגון ר. גורדון ואסון או ג'יאורג'יו סאמוריני, גיבשו לאחרונה מגוון ראיות, אשר לא קיבלו עדיין תמיכה מהאקדמיה. העדות הישירה הראשונה על שימוש באנתאוגנים באה מטסילי, אלג'יריה, בציור מערות של איש-פטריה, מתאריך 8000 BP .זרעי קנאביס (Hemp) נתגלו על ידי ארכאולוגים בפזירייק, סיביר, אשר מרמזים על שימוש טקסי בהם על ידי הסקיתים מהמאה החמישית לסוף המאה השנייה לפנה"ס, דבר אשר מאשר דיווחים היסטוריים עתיקים של הרודוטוס.
למרות שאנתאוגנים נחשבים טאבו ובאופן רשמי אסורים בחברה הנוצרית והאיסלמית, השכיחות והחשיבות שלהם במסורות רוחניות של מגוון תרבויות אחרות הן ללא עוררין. האנתאוגן, "הרוח, למשל, אסור לה שתהיה כימיקל, כדוגמת הקיסוס והזית: ולמרות זאת, בחר האל לשכון בתוכם; בנוסף אסור שאחזקתו תהיה למטרות מזיקות כגון סימום, הזיות או דלוזיות: במקום זאת, עליו להוות הזמנה להיכנס אל תוך הידע או לכל דבר מועיל שרוח האל יכולה להציע." (Ruck and Staples).
מרבית הדוגמאות המודרניות המוכרות לאנתאוגנים, כגון הפיוטה, פטריות הפסילוסיב ושאר הפטריות הפסיכואקטיביות, האולילוקאי, מקורן מתרבויות ילידי אמריקה. אף על פי כן, הועלתה השערה כי האנתאוגנים היוו מרכיב מרכזי גם בתרבויות ההודו-אירופאיות, למשל על ידי הכללתם בהכנה הטקסית הסומה, "המיץ הכבוש" שהוא הנושא של ספר 9 בריג ודה. טקס הכנת ושתיית המשקה נעשה על ידי כוהנים וחסידים ובספר זה מופיע גם מזמור הממחיש את טבע האנתאוגן:
אומר הוד בחוק !מכריז על חוק, דובר אמת, נאמן בעבודתו, מביע תקווה, המלך סומה!.. הו סומה! פוומנה הכנס אותי אל הנצחיות. עולם ללא ריקבון היכן שאורו של גן עדן בוהק, וזוהר זורח ניצחי... עשה אותי בן אלמוות בממלכה בה השמחה והתזוזה, היכן שאושר ושמחה מתאחדים..
הקיקאון ששימש לטקס החניכה בטקסי מסתרי אלאוסיס הוא אנתאוגן נוסף, שנחקר על ידי קרל קרניי בספרו "אלאוסיס: תמונה ארכיטיפית של אם ובת"[2]. אנתאוגנים עתיקים אחרים במזרח הקרוב ובאזור האגאי כללו את הפרג, הדאטורה, הלוטוס הלא מזוהה שנאכל על ידי אוכלי-הלוטוס באודיסיאה והנרקיס.
לפי החוקרים ראק, איין וסטאפלס, האנתאוגן השאמני המוכר שהביאו ההודו-אירופאים איתם היה פטריית האמניטה. לא היה ניתן לתרבת אותה ולכן היה צריך לחפש אחריה, דבר שהתאים לאורח חיי הנוודות. כאשר הגיעו לאזור חבל הקווקז והאזור האגאי, פגשו ההודו-אירופאים ביין, האנתאוגן של האל דיוניסוס, אשר הביא משקה זה ממקום הולדתו בעיר המיתית ניסה, כאשר חזר לדרוש את זכות אבותיו האלים. היוונים הראשונים האינדו-אירופאים "הכירו בו כאנתאוגן של זאוס, וראו באמניטה ובמיץ הכבוש של סומה מרכיבים שהשתתפו בטקסי השמאניזם שלהם עצמם. אולם אלו היו משובחים יותר מכפי שהיו בעבר בקרב אנשי היפרבוריה משום שהללו קיימו כעת אורח חיים אגררי, אשר איפשר את עיבודו של האנתאוגן "(ראק וסטאפלס). רוברט גרייבס, בהקדמתו לספר "המיתולוגיה היוונית" טוען שהאמברוסיה בשבטים הפרה-הלנים הייתה פטריית האמניטה וקרוב לוודאי פטריית פאניאלוס.
פטריית האמניטה, לפי ראק וסטאפלס, הייתה מזון מקודש, לא דבר שמותר להתענג עליו או לטעום אותו בקלות דעת, לא דבר שאפשר לחלל אותו. הפטרייה הייתה מזון האלים, האמברוסיה שלהם, והיא תיווכה בין העולמות. נאמר שחטאו של טנטלוס היה שהזמין אנשים פשוטים לטעום ממזון זה.
באגדות מסורתיות רבות רווחת האמונה כי האנתאוגן יכול להציע כוחות אלוהיים וחיי נצח. הכישלון של גילגמש בהחזרת צמח האלמוות ממעמקי המים מלמד שלא ניתן לקחת בכוח או ברמאות את מקור האושר: בזמן ששכב גילגמש על הגדה, מותש ממאמציו ההרואיים, הגיח הנחש ואכל את הצמח.
ניסיון נוסף לחתור תחת הסדר הטבעי מופיע במיתוס המטאמורפוזי, בו תפקיד הטבע משרת את צורכי השקפת העולם ההלני. פסאודו-אפולודורוס האלכסנדרוני מספר כיצד גאיה, אמא אדמה בכבודה ובעצמה, תמכה בטיטאנים במלחמתם בפולשים האולימפיים. הענקים נוצחו:
אנתאוגנים ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי מספר חוקרים, קנאביס הוא מרכיב בשמן המשחה הקדוש המוזכר במקורות דתיים עבריים. עשב מדובר זה היה ידוע כקְנֵה-בֹשֶׂם. ביטוי זה מופיע מספר פעמים בתורה כמוצר נסחר, קטורת, וכמרכיב שמן המשחה בו השתמש הכהן הגדול בבית המקדש. למרות שמחקרו של כריס בנט עוסק בעיקר בצמח הקנאביס, הוא מציג ראיה נוספת המרמזת על שימוש נוסף בצמח מעורר חזיונות כגון השיכרון.
בתרגום השבעים קנה הבושם מתורגם כ"קלמוס" (צמח האקורוס) ותרגום זה הופץ ללא שינוי במרבית התרגומים המאוחרים של התנ"ך. למרות זאת, האנתרופולוגית הפולנייה סולה בנט פרסמה מחקר המעלה טיעון אטימולוגי לגבי המילה הארמית לצמח ההמפ, אותה ניתן לקרוא כקאנבוס וככל הנראה מקורה מקורב למילה המודרנית 'קנאביס', כאשר קאנ משמעותו קנה או המפ ובושמ משמעותו ניחוח, ריח. גם הקנאביס וגם הקלמוס הם בשמים, דמויי קנה, אשר מכילים מרכיבים פסיכואקטיביים.
ספר אחד טוען שקנאביס בפרט מהווה כלי חדש, ייחודי, רב עוצמה ובטוח יחסית שבאמצעותו ניתן לעורר חוויות מיסטיות ופנומנולוגיה נבואית.[3]
האנתאוגנים בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
החומר "מרקוח" (מלאנז') בספרו של פרנק הרברט, "חולית", מתפקד כאנתאוגן מאריך חיים. שליטה על אספקת המרקוח הייתה קריטית לאימפריה, מכיוון שהיא הייתה נחוצה, בין היתר, לניווט "מהיר מן האור".
צריכה של הפטריות הדמיוניות "אנוכי" כאנתאוגן היא אבן היסוד להיווסדות הנצרות על פי ספרו האחרון של פיליפ ק. דיק "ההתגלגלות של טימוטי ארצ'ר", אשר נראה כי שאב את ההשראה לרעיון מספרו של ג'ון אלגרו.
ספרו האחרון ""האי" (1962), מתאר אלדוס האקסלי פטריה אנתאוגנית בדיונית הנקראת -"תרופת מוקשה" - אשר נצרכת על ידי אנשי פאלה בטקסי מעבר, כגון המעבר לבגרות וסוף החיים.
ספרו של ברוס סטרלינג, "אש קדושה", מתייחס לדת העתיד בהשפעת האנתאוגנים שנצרכים באופן שכיח על ידי האוכלוסייה.
בספרו של סטיבן קינג "האקדוחן", ספר מס' 1 בסדרת "המגדל האפל", מקבלת הדמות הראשית הדרכה לאחר שצרכה מסקאלין.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Rudgley, Richard, The Encyclopedia of Psychoactive Substances, www.mescaline.com, מאי 21, 2015
- ^ Carl Kerenyí, Eleusis: Archetypal Image of Mother and Daughter. Princeton University Press, 1991. ISBN 0-691-01915-0.
- ^ דרך עץ החיים: נבואה והעיסוק בה במסורת היהודית, בן אדם