אסון הבונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כותרת "ידיעות אחרונות" למחרת האסון ביטאה את הזעזוע במדינה

אסון הבונים, שאירע ב-11 ביוני 1985, הוא תאונת רכבת שבה התנגשה רכבת באוטובוס שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים של בית ספר ברנר בפתח תקווה לטיול שנתי, בקרבת מושב הבונים. באסון נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. היה זה אסון הרכבת הגדול בתולדות מדינת ישראל, והשני בחומרתו בתולדות הרכבת בארץ ישראל (ב-17 בספטמבר 1939 ארעה תאונת הרכבת בצריפין בה נהרגו 29 בני אדם בהתנגשות של רכבת ואוטובוס).

התאונה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאונה אירעה בשעה 8:50 בבוקר. האוטובוס, שנהגה בו רות דוידוב ובו 38 נוסעים, עצר לפני מפגש מסילת הברזל שבין דרך העפר שעליה נסע לבין מסילת הרכבת בקו תל אביב-חיפה סמוך למושב הבונים. הדרך הייתה דרך חקלאית, ולא הוצב בה רמזור או מחסום.

לאחר עצירה ממושכת, החליטה נהגת האוטובוס לחצות את המסילה, תוך שאינה שמה לב לרכבת המתקרבת מכיוון תל אביב. ייתכן שלא שמעה דבר עקב האזנה לרדיו שהושמע בעוצמה גבוהה. נהג הקטר הבחין באוטובוס ממרחק של כ-800 מטרים, אולם העריך שזה יספיק לחצות את המסילה לפני שהרכבת תגיע לצומת. מסיבה שאיננה ברורה, נסע האוטובוס באיטיות, ונפגע על ידי הרכבת, על אף שנהג הקטר החל לבלום במרחק של כ-400 מטרים מהצומת. נוסעי האוטובוס הבחינו ברכבת לפני שפגעה בו, אך לא היה בידם לעשות דבר. הרכבת פגעה באוטובוס בחלקו האחורי במהירות של כ-75 קמ"ש והעיפה אותו למרחק של 40 מטרים.

מעוצמת הפגיעה נהרגו 21 מנוסעי האוטובוס, 18 מהם תלמידים. תלמידה נוספת מתה מפצעיה כעבור יומיים וכך עלה מניין ההרוגים ל-22. 16 תלמידים נוספים נפצעו. הילדים ההרוגים השתייכו לכיתה ז' 12 בבית ספר "ברנר" בפתח תקווה, והיוו כמחצית מתלמידיה. ארבעה תלמידים נוספים מהכיתה נעדרו מהטיול.

הרכבת עצמה ירדה מהפסים, אולם מלבד פצוע קל לא היו בה נפגעים. קטר הרכבת, מסוג G-12 מספר 120, נפגע בתאונה אך שופץ וחזר לשירות.

ההרוגים נקברו בחלקה מיוחדת בבית הקברות סגולה בפתח תקווה.

התגובות לאסון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח זיכרון במקום האסון במושב הבונים

האסון גרם הלם במדינה, הן בשל ממדיו והן בשל גילם הצעיר של הקורבנות. העיתונות דיווחה על ההורים שהתאספו במכון לרפואה משפטית שבאבו כביר ופרצו בזעקות שבר. בתחילה רחשו שמועות בכל רחבי המדינה, משום ששם בית הספר שתלמידיו נפגעו לא הותר לפרסום. במקרה אחד דווח בטעות לאב שבתו נספתה, ורק שעות לאחר מכן התברר שלא הייתה בין הנפגעים. בעיתון "הארץ" נכתב:

Cquote2.svg

שיחות ספונטניות בנושא החלו בחנויות, ברחובות ובתחנות האוטובוס בין אנשים שלא הכירו זה את זה. דומה שאי אפשר היה שלא להזדהות עם אבלן של המשפחות, ושאנשים הרגישו צורך לדבר זה עם זה על האסון.

Cquote3.svg

הוחלט לערוך לנספים הלוויה ממלכתית, שבה השתתפו נשיא המדינה וראש הממשלה.

האסון אירע מעט לפני תחילת חופשת הקיץ, ובית הספר ניסה לשוב ללימודים בימים שנותרו, לפי המלצתם של פסיכולוגים. הועלתה הצעה להאריך את שנת הלימודים, אך זו לא מומשה.

בעקבות האסון הוקמו כמה ועדות חקירה, הראשונה שבהן בראשות פרופ' משה לבנה מהפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון. זו מצאה כי מצבו המכני של האוטובוס היה תקין לחלוטין. נבדק מחדש נושא תמרורי הרכבת. אחת ההחלטות שהתקבלו הייתה ביטול כמה מהם. ועדה בראשות השופט עזרא קמא המליצה על שילוט ברור במפגשי רכבת וכביש והצבת מחסומים.‏‏‏[1]

נהג הקטר הפוגע, שלמה סומך, שב לעבודתו בקו חיפה-תל אביב עשרה ימים לאחר האסון. ב-1987 הוחלט להגיש נגדו כתב אישום. ב-1989 זיכה אותו בית המשפט.‏[2] אחרי זיכויו העיד על עצמו ועל מהלך חייו אחרי האסון: "אני אדם מת. אדם נושם שלא חי. אצלנו הזמן לא זז".

ניצולי אסון הבונים נדרשו לעבור טיפולים רפואיים ממושכים, נאבקו במשך זמן רב מול חברת האוטובוסים "אגד" על פיצויים כספיים ולבסוף הושגה פשרה. בראיון לעיתונות עשר שנים לאחר האסון ציינו את רגשות האשם ואת הקושי לפגוש את הוריהם של אלו שנספו, שבעיניהם מסמלים את מה שילדיהם לא זכו לו. חלפו ארבע שנים בטרם שופר המעבר על ידי סלילת המפגש באספלט, בשנת 1989. בשנת 1990 הותקנו במקום רמזור התרעה ומחסום אוטומטי.

האסון ויחסי דתיים-חילונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבועיים שלאחר האסון נגרם קרע חמור ביחסי דתיים-חילונים, לאחר ששר הפנים ממפלגת ש"ס, הרב יצחק חיים פרץ, קישר בין חילולי השבת בפתח תקווה, שבאותה תקופה היו שנויים במחלוקת, לבין האסון. הרב פרץ לא התנצל, אך טען שדבריו הוצאו מהקשרם. ההורים דרשו בזעם את התפטרותו ומחו כאשר ראש הממשלה שמעון פרס נמנע מלגנות את דבריו בחריפות המספקת לטעמם. גם האדמו"ר מלעלוב דאז השמיע השקפה דומה לזו של הרב פרץ. הוא הטיל על ראש העיר פתח תקווה את האחריות בשל עניין השבת ודרש ממנו להתפטר. דלק נוסף לפולמוס הציבורי שפך ביטאון חב"ד שקישר בין המזוזות הפסולות שהיו בבית הספר לבין הטרגדיה.

עד היום משמשת אמירה זו של הרב פרץ כדוגמה מפורסמת לניסיון להסביר את מניעי האל בגרימת אירועים היסטוריים, ומצוטטת בוויכוחים לגבי יחס האל לאסונות.‏[3]

אירועים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך למקום התאונה תושב הבונים, יריב אמיתי, בנה אנדרטה מפסי רכבת שעליהם נחרטו שמות ההרוגים, וכן ניטע גן של עצי תמר. באזכרה לנספים באסון שנערכה ביוני 2004 התברר שגנבי מתכת גנבו את פסי הפלדה מהאנדרטה‏‏.‏[4]

ב-2 באוקטובר 2001 הגיע למחסום הרכבת בחוף הבונים אביה של יאירה כהן, יקותיאל כהן, ושם התאבד, במקום שבו בתו נספתה שש עשרה שנה קודם לכן‏‏.‏[5]

בשנת 2006, כתוצאה מהתגובה הציבורית לאסון רבדים ותאונת הרכבת הקשה במפגש הרכבת ליד מושב בית יהושע, האיצה רכבת ישראל את תוכניתה למתן פתרון לבעיית ריבוי מפגשי הרכבת-כביש באותו מפלס, ולקראת סוף שנה זו פרסמה מכרז לביצוע הפרדה מפלסית בין הכביש והמסילה במפגש הבונים‏‏.‏[6]

במאי 2013 שודרה בערוץ 10 כתבת תחקיר אודות האסון במסגרת התוכנית "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה".‏[7] בכתבה נטען לשרשרת של טיוחים ורשלנות של גורמים שהיו אחראים להסדיר את מפגש הרכבת עם הכביש, ורק לאחר שנים רבות ומספר אסונות התנגשות במפגשי כביש-רכבת נוספים, תוקן המצב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]