אסון הילסבורו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האנדרטה לזכר ההרוגים באצטדיון הילסבורו

אסון הילסבורו הוא אירוע אשר התרחש ב-15 באפריל 1989, באצטדיון הילסבורו שבשפילד, אנגליה, שבמהלכו נמחצו למוות 96 אוהדי כדורגל.

האסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליברפול ונוטינגהאם פורסט נפגשו למשחק חצי גמר הגביע האנגלי באצטדיון הילסבורו - מגרשה הביתי של שפילד ונסדיי. משחקי חצי גמר גביע ההתאחדות משוחקים באופן מסורתי באצטדיון נייטרלי ביחס לשתי הקבוצות המשתתפות. שתי הקבוצות הללו נפגשו באותו המעמד באותו האצטדיון שנה אחת קודם לכן, ללא תקריות מיוחדות.

באותן השנים, במרבית האצטדיונים היו מותקנות גדרות ברזל גבוהות בין הקהל למגרש, בתגובה לתופעת החוליגניות שתפסה תאוצה במסגרת הספורט. החוליגניות הייתה נפוצה במיוחד במגרשים באנגליה, שם לעתים קרובות פרצו אוהדים לכר הדשא וזרקו חפצים שונים לתחומי המגרש. החוליגניות לא הייתה אחד מהגורמים לאסון בהילסבורו, אך מחקירת האסון עלה כי הגדרות היוו את אחת הסיבות המרכזיות לתוצאה הטרגית. באזור של האצטדיון בו אירע האסון היו טריבונות - יציעי עמידה ללא מושבים, שסומנו גם הם כגורם לאסון. גם יציעים אלו חולקו לעתים תכופות למקטעים כדי להקל על בקרת הקהל.

כמקובל במשחקים מרכזיים, אצטדיון הילסבורו חולק למקטעים לחציצה בין מחנות האוהדים. בעיטת הפתיחה הייתה מתוכננת ל-3 אחר הצהריים, אך בעקבות מספר גורמים כגון פקקי תנועה בדרך מהעיר ליברפול לשפילד, רבים מאוהדי ליברפול הגיעו לאצטדיון מאוחר מהמקובל. בין השעות 14:00 ל-14:45 הייתה התקהלות גדולה של אוהדים בסמוך לשערי הכניסה המסתובבים והתפתח צוואר בקבוק, כאשר האוהדים המשיכו להגיע ורצו להיכנס לאצטדיון לפני שריקת הפתיחה. כ-5,000 אוהדים ניסו להיכנס מבעד לשערים המסתובבים והמשטרה החליטה לפתוח מספר שערי יציאה שבהם לא הותקנו שערים כאלה. פתיחת השערים הלא מבוקרת גרמה לנהירתם של מאות רבות, ואולי אף אלפי אוהדים, דרך המנהרה הצרה בחזית הטריבונה לתוך שני המקטעים המלאים גם כך. הדבר גרם למחיצתם של אוהדים בקדמת הטריבונה, בה אנשים נלחצו כלפי גדרות הברזל. האנשים שהמשיכו להיכנס למנהרה ולכיוון הטריבונה לא היו מודעים לבעיות בקדמתה - באופן רגיל היו שוטרים וסדרנים עומדים בכניסה למנהרה אם המקטעים היו בתפוסה מלאה, אך במקרה זה הם לא היו שם. במשך זמן מסוים אף אחד פרט למעורבים לא שם לב לבעיה. המשחק נפתח כסדרו ורק כעבור שש דקות, בשעה 15:06, החליט השופט להפסיק את המשחק בעקבות המלצת המשטרה - מספר דקות לאחר שהאוהדים החלו לטפס על הגדרות. בינתיים נפתח שער קטן בגדר ורבים מהאוהדים הצליחו להיחלץ דרכו. אחרים טיפסו מעל הגדרות אל כר הדשא או נמשכו על ידי אוהדים אחרים ליציע שמעל הטריבונות.

גם בשלב זה שרר בלבול רב בקרב הרשויות. קציני המשטרה שיערו בתחילה כי מדובר בפריצת אוהדים לדשא והגיבו בשליחת תגבורת למניעת כניסת האוהדים למגרש בחושבם שמדובר בחוליגנים, במקום לעזור להם לברוח. הצפיפות הייתה כה קיצונית עד כי אוהדים רבים מתו תוך כדי עמידה. המגרש התמלא במהרה באוהדים מזיעים ומתנשמים, באוהדים פצועים ואף בגופות ההרוגים. האוהדים עזרו ככל שיכלו, רבים מהם ניסו להחיות אחרים וחלקם עקרו את שלטי הפרסום והשתמשו בהם כאלונקות. המשטרה, שלא הבינה מה מתרחש, הציבה מחסום חי בקו מחצית המגרש, כדי למנוע מאוהדי ליברפול להגיע לאוהדי נוטינגהאם פורסט. חלק מהאוהדים ניסו לפרוץ את המחסום ולהעביר אוהדים פצועים לאמבולנסים.

94 אנשים נהרגו ביום האסון ו-766 נפצעו. אדם נוסף נפטר מפצעיו כעבור מספר ימים, והפצוע האחרון נותק מהמכשירים ומת לאחר ארבע שנים במצב של תרדמת. תמונות מהאסון הועברו בשידור חי ב-BBC, ויחד עם מספר ההרוגים הגבוה השפיעו רבות על האוכלוסייה. לאחר האסון הוקם ארגון תמיכה במשפחות (HFSG) ‏ [1], וארגון נוסף שנקרא "קמפיין צדק להילסבורו" (HJC) ‏ [2], ששם לעצמו כמטרה לתקן את העוול שנגרם להרוגים ולמשפחות הנפגעים. אנדרטה לזכר ההרוגים הוקמה סמוך לשער שאנקלי באצטדיון אנפילד ואנדרטה נוספת הוקמה בהילסבורו בשנת 1999.

החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות האסון מונה השופט לורד טיילור (1997-1930) לחקור את האסון. החקירה נמשכה 31 ימים ובמסגרתה פורסמו שני דוחות - דו"ח ביניים שהציג את שרשרת האירועים ביום האסון והמסקנות המיידיות, ודו"ח סופי שכלל המלצות כלליות בנושא בטיחות במגרשי כדורגל. לאחר פרסום הדו"ח, הוסרו גדרות ההפרדה בין האוהדים למגרש ובוטלו כל יציעי העמידה.

האסון גרם לפולמוס רחב היקף ותשומת הלב הופנתה להחלטה לפתוח את השערים המשניים לכניסת אוהדים. בין השאר נטען כי ראוי היה לדחות את תחילת המשחק, כפי שנעשה במשחקים ואצטדיונים אחרים מפעם לפעם. המשטרה טענה להגנתה כי הצפיפות מחוץ לאצטדיון יצאה מכלל שליטה וכן האשימה המשטרה חלק מאוהדי ליברפול בכך שלא החזיקו כרטיסים וניסו להסתנן לאצטדיון ואת הקהל בטריבונות. עם זאת, לא נמצאו הוכחות מהותיות לטענות אלו ואף נעשה נסיון של הלורד טיילור להפריך אותן בדו"ח הסופי שלו.

נמתחה ביקורת על שפילד ונסדיי בשל מיעוט בשערים מסתובבים בכניסה ליציע וכן איכותם הירודה של מחסומי הלחץ בטריבונות. דו"ח טיילור, לעומת זאת, קבע כי הסיבה הרשמית לאסון הייתה כשל בשליטת המשטרה על האירוע. נקבע כי בעקבות מספרם הנמוך של השערים המסתובבים היו נכנסים כל האוהדים רק בשעה 15:40, לולא היו נפתחים השערים המשניים.

האסון נגרם בשל העובדה כי מרבית האוהדים שנכנסו לטריבונות עשו את דרכם למקטעים 3 ו-4 המרכזיים. בדרך כלל שוטר או סדרן היו מוצבים במעבר בין המקטעים ומונעים כניסה למקטעים מלאים, אך זה לא קרה ביום האסון. תפוסתם הרשמית של מקטעים אלו עמדה על כ-2,000 צופים, אך אחראי הבטיחות והבריאות מצא מאוחר יותר כי הייתה צריכה לעמוד על כ-1,600 צופים, בשל העובדה כי מחסומי הלחץ לא עמדו בתקנות מדריך הבטיחות במגרשי ספורט. ההערכה היא כי מספר הצופים במקטעים האלו בדקות שלאחר בעיטת הפתיחה היה מעל 3,000 והיווה את הגורם המרכזי לאירוע הקטלני.

עיקרי דו"ח טיילור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הדו"ח וההמלצה העיקרית שלו היא הפיכת כל האצטדיונים הגדולים לכל-מושביים (קרי לכל צופה עם כרטיס מוקצב מושב מסוים, בניגוד לאצטדיונים בהם קיימים מקומות המחייבים את הצופה לעמוד). ליגות הכדורגל באנגליה ובסקוטלנד הציגו תקנות חדשות שקבעו כי מועדונים בליגות הגבוהות חייבים להתאים עצמם להמלצות הדו"ח, ומספר מועדונים החלו בשדרוג אצטדיונם עוד לפני השינויים בחוק.

הדו"ח קבע כי מקומות עמידה אינם מסוכנים מטבעם, אך הממשלה החליטה לא לאשר מקומות עמידה כלל. בבריטניה קמה תנועה ששמה לה למטרה למצוא פשרה בין המלצות הדו"ח לנושא הבטיחות ולאפשר לאוהדים לעמוד, גם אם מדובר בעמידה לפני המושב.

הדו"ח הכיל גם המלצות נוספות ופחות משמעותיות בנושאי אלכוהול באצטדיונים, מחסומי לחץ, גדרות, שערים מסתובבים, מחירי כרטיסים ועוד.

תגובות לאסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר האסון הופסקו משחקי ליברפול לשבועיים בהם ביקרו השחקנים והמאמן קני דלגליש את הפצועים בבתי החולים והלכו למספר רב של לוויות. שערי אצטדיון אנפילד נפתחו והוא הפך לאתר עליה לרגל, אליו זרמו יותר מ-250,000 אנשים, שבאו לחלוק כבוד לקורבנות ולהניח זרי פרחים‏[1].

ארבעה ימים לאחר האסון נערך משחק הגומלין בחצי גמר ליגת האלופות בין מילאן לריאל מדריד באצטדיון סן סירו. שש דקות לאחר שריקת הפתיחה, שרק השופט ועצר את המשחק לדקת דומייה לזכר ההרוגים. במהלך דקת הדומייה החלו חלקים מאוהדי מילאן לשיר את You'll Never Walk Alone, שיר האוהדים המפורסם ביותר של ליברפול, כאות הזדהות עם אבלם‏[2]. השיר Ferry Cross the Mersey (מעבורת על נהר המרזי), שיר ליברפולי נוסף של ג'רי והפייסמייקרס, הוקלט על ידי פול מקרטני ואמנים נוספים בתקליטון בהפקת סטוק אייטקן ווטרמן, שרווחיו היו קודש למשפחות הנפגעים.

תגובת התקשורת ושערוריית הסאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

השער השנוי במחלוקת

דיווחי התקשורת בימים שלאחר האסון נטו להאשים את התנהגות האוהדים באסון; המשטרה מסרה מידע שקרי בנסיון להפיל את כל האשמה על האוהדים, עליהם נכתב בעיתונים רבים כי הגיעו למשחק שיכורים ובלי כרטיסים, ואף הפריעו לנסיונות ההצלה.

מבין כל הכתבות המאשימות בלט במיוחד שערו של הצהובון הבריטי "הסאן", שביום רביעי שלאחר האסון פרסם כותרת ענק בשערו בה נכתב "האמת" (The Truth), ומתחתיה שלוש כותרות משנה: "מספר אוהדים כייסו ארנקים של קורבנות", "מספר אוהדים השתינו על השוטרים האמיצים", "מספר אוהדים הכו שוטר שהנשים מפה לפה"‏[3]. בהמשך הכתבה אף נכתב כי אוהדים ניצלו מינית גופת ילדה מתה‏[4]. הסאן ועורכו קלווין מקנזי בוקרו בחריפות, ובעיר ליברפול הוכרז חרם צרכנים כנגד העיתון, חרם אשר נשמר חלקית עד היום. מאמן ליברפול דאז קני דלגליש כתב באוטוביוגרפיה שלו על שיחת טלפון שנערכה בינו לבין מקנזי. בשיחה ביקש מקנזי עצה כיצד לפייס את תושבי העיר, והתבשר על ידי דלגליש כי הדרך היחידה לעשות כן היא לפרסם כותרת גדולה בשער העיתון בה ייכתב "שיקרנו" (We Lied) ‏ [5]. פרסום מעין זה מעולם לא נערך, אולם ב-2004 נעשה ניסיון התנצלות; במאמר מערכת נכתב כי העיתון ביצע "את הטעות הנוראה בהיסטוריה", וכי ל"סאן" של היום אין קשר ל"סאן" בעידן מקנזי‏[3]. ההתנצלות לא התקבלה במלואה, והעיתון העירוני "ליברפול אקו", לדוגמה, פרסם מאמר נגד בו כתב שהסאן "ניצל פעם נוספת את הרוגי הילסבורו"‏[6]. בספטמבר 2012 הסאן פרסם התנצלות תחת הכותרת האמת האמיתית של אסון הילסבורו, יום לאחר שראש הממשלה דיוויד קמרון יצא בהודעה בפרלמנט שניקתה את אוהדי ליברפול מאשמה.

ועדת הבדיקה העצמאית והתנצלות ראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שאחרי האסון דרשו משפחות ההרוגים ואוהדי ליברפול, שחשו שהאמת על האסון לא יצאה לאור ושהאוהדים הואשמו לשווא בהתרחשותו, שיפורסמו כל המסמכים שנוגעים לאירוע. בשנת 2009, במלאת 20 שנה לאסון, החליטה הממשלה למנות ועדת בדיקה עצמאית בראשות הבישופ של ליברפול, ג'יימס ג'ונס.

ב-12 בספטמבר 2012 פרסמה הוועדה את מסקנותיה, בה ניקתה את האוהדים מכל אחריות לאסון, חשפה את מסע הטיוח של המשטרה שכלל סילוף עדויות והעלמת ראיות, וקבעה ש-41 מהמתים נפטרו אחרי השעה 15:15, השעה אשר חוקר מקרי המוות המקורי קבע בה כולם כבר מתו, ושייתכן שאם כוחות ההצלה היו מגיעים אליהם בזמן ניתן היה להציל את חייהם.

באותו יום, בנאום בפרלמנט, התנצל ראש הממשלה דיוויד קמרון בפני המשפחות על "אי הצדק הכפול": "אי הצדק של האירועים המחרידים, כישלון המדינה בהגנה על יקיריהם וההמתנה הבלתי נסבלת לאמת, וגם אי הצדק של ביזוי החללים, ההאשמה שהיו אשמים במותם".‏[7]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]