אסיר ציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אשרת יציאה סובייטית מטיפוס II, אשר הונפקה לאזרחים שביקשו לעזוב את ברית המועצות לצמיתות, ולפיכך לאבד את אזרחותם. אנשים רבים לא יכלו לקבל את אשרה זו.

אסירי ציון או מסורבי עלייה היו יהודים, בעיקר תחת המשטר הקומוניסטי, שלא הורשו לעלות לישראל משיקולים פוליטיים. מקור המונח כנראה באמירתו של רבי יהודה הלוי: "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך". אנשים אלו נקראו גם "סירובניקים" - תרגום של המונח Refusenik באנגלית. ססמתם של קבוצה זו היה "שלח את עמי" ו"לשנה הבאה בירושלים".

על פי ההשקפה הקומוניסטית, כל השתייכות דתית או אתנית בטלה מפני ההשתייכות לאומה הקומוניסטית. לפיכך, שלטונות ברית המועצות סירבו להכיר בשאיפות הלאומיות של היהודים, ובקשר שבין יהודי אירופה ובין מה שהם ראו כמולדתם ההיסטורית, ארץ ישראל. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה תנועת נדידה של יהודים, עקורים ופליטי מחנות, אל תחנות מהן ניתן היה לעלות ארצה. הנתיב העיקרי של עולים אלה עבר דרך הנמל הרומני קונסטנצה. תנועה זו הייתה לצנינים בעיני השלטונות הקומוניסטים וככל שהידקו את שלטונם על ארצות מזרח אירופה, כך הידקו את אחיזתם ביהודי הארצות האלה, עד לחסימה מוחלטת של הגבולות.

אנטולי (נתן) שרנסקי, אידה נודל, יוסיף (יוסף) מנדלביץ', יולי אדלשטיין, הרמן (ירמיהו) ברנובר, יוסף שניידר ושמעון שפירא הם מהידועים שבאסירי ציון.

רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומניה, בחלק המכונה הרגאט, אחרי שואת יהודי רומניה, נותר בחיים קיבוץ יהודי גדול שכלל מאות אלפי יהודים, רבים מהם חדורים שאיפות ציוניות. בקרב יהודי רומניה החלה פעילות ציונית ענפה שכללה כתבי עת, אסיפות ואף הפגנות, ופעילות זו קיבלה עידוד רב מהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ועידוד עקיף ושקט מהאדם השני בהיררכיה של רומניה הקומוניסטית, שרת החוץ היהודיה, אנה פאוקר. בשלב מסוים, לפי הנחיות ממוסקבה, החליטו השלטונות הרומניים לפעול בצורה נמרצת נגד הציונים והציונות.

בשנות החמישים של המאה ה-20, במסגרת משפטי הציונים ברומניה, נשפטו כמה מאות יהודים, מנהיגים ופעילים של התנועות הציוניות הרומניות ונידונו לעונשים כבדים. היהודים הואשמו בריגול למען האינטרסים של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי. משפטים אלה היו חלק משורת המשפטים המבוימים נגד יהודים שנערכו באותה תקופה בגוש הקומוניסטי.

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השישים ושנות השבעים של המאה ה-20 בברית המועצות היה נוהל לפיו מהגרים חייבים לקבל אישור ממשרד ממשלתי בשם OVIR (קיצור של "משרד הוויזות והרישומים"). עולים רבים הגיעו לישראל בתקופת השגשוג שלאחר מלחמת ששת הימים, אולם רבים אחרים קיבלו תשובה שלילית מהמשרד, או המתינו לאישור במשך זמן רב. חלק ממסורבי העלייה קיבלו את האישור המיוחל רק לאחר מספר שנים. לדברי המשרד, מסורבי עלייה היו אזרחים שנחשפו למידע ביטחוני סודי של הממשל הסובייטי, ולכן לא הורשו לעזוב.

חלק ממסורבי העלייה פעלו באופן הפגנתי נגד העיכובים, נעצרו ונכלאו, אחרים הוגלו למקומות נידחים בברית המועצות. רבים מהם נחשבו ללוחמי זכויות אדם ולאסירי מצפון והיו מוכרים ככאלה בכל העולם; מדינות רבות הפעילו לחץ על ברית המועצות (במישור הפוליטי, במחאה של אמנים, הפגנות וכדומה) לשחרורם של אסירי ציון.

כמה מאסירי ציון סבלו מעינויים במהלך מעצרם. בשנת 1970, למשל, נרשמו 44 מקרים של יהודים פעילי עלייה שנשלחו למחנות עבודה בכפייה [1]. היו גם מקרים של אסירי ציון שנפטרו בעודם בכלא. אחרים הושמו בבתי חולים פסכיאטרים תחת אבחנות רפואיות כוזבות, והטיפולים בהם עוררו לעתים מחלות נפש.

אינה מיימן קיטרוסקי לא הורשתה לעזוב את ברית המועצות גם לאחר שהובחנה אצלה מחלת הסרטן. היא עזבה את ברית המועצות לאחר מאבק ממושך ונפטרה זמן קצר לאחר הגעתה לארצות הברית לצורך טיפול.

העתונות המערבית דיווחה על התופעה בהרחבה והיו הפגנות רבות ברחבי העולם כלחץ על ברית המועצות לאפשר את הגירת היהודים.

תיקון ג'קסון-ואניק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להפעיל לחץ על ברית המועצות לאפשר הגירה של יהודים, חוקקה ארצות הברית את "תיקון ג'קסון-ואניק" (על שמם של הסנאטור הנרי מ' ג'קסון וחבר בית הנבחרים צ'ארלס ואניק) - תיקון לחוק הסחר של ארצות הברית, שהטיל מגבלות על קביעת קשרי סחר מיוחדים עם מדינות המגבילות הגירת אזרחים. לאחר ששני בתי הקונגרס העבירו את התיקון פה אחד, הוא נחתם על ידי הנשיא ג'רלד פורד ב-3 בינואר 1975.

אנטולי שרנסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנטולי שרנסקי

אנטולי שרנסקי היה פעיל בחוגים ציוניים החל מתחילת שנות השבעים. הוא שיתף פעולה עם מתנגדי משטר אחרים ועבד כמתרגם עבור הפיזיקאי ומתנגד המשטר אנדריי סחרוב. הוא הצטרף לארגון זכויות האדם "קבוצת הבקרה של הלסינקי במוסקבה" בראשותו של סחרוב. הארגון שהוקם ב-1976 נועד לפקח על יישום ולדווח על הפרות של הסכם הלסינקי עליו חתמה ברית המועצות ב-1975 ובו סעיף המחייב על שמירת זכויות אדם. שרנסקי הפך לדובר העיקרי עבור אסירי ציון ומסורבי העלייה היהודיים. פעילות זו זכתה להד גדול בעולם, וגרמה למאסר ממושך של שרנסקי באשמת ריגול ובגידה החל מ-1977. המאסר זכה לסיקור תקשורתי רחב היקף בעולם. בארצות הברית קבוצות גדולות יצאו למאבק ציבורי מהדהד, שגרם לממשל ללחוץ על ברית המועצות בענייני זכויות אדם. הנשיא רונלד רייגן התנה בפני גורבצ'וב את שיפור היחסים בין המדינות וחתימה על הסכמים כלכליים בשיפור יחסה של ברית המועצות ליהודיה, ואף הצליח להביא לשחרורו של אנטולי שרנסקי מברית המועצות בחילופי מרגלים.

מדינות קומוניסטיות ודיקטטוריות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לברית המועצות, יהודים ממדינות קומוניסטיות נוספות כמו מזרח גרמניה ואתיופיה ניהלו מאבקים דומים ונעצרו באופן דומה לאחיהם בברית המועצות.

המונח "אסירי ציון" הורחב עם השנים, ושימש גם לתיאור אסירים יהודיים במדינות דיקטטוריות שאינן קשורות בברית המועצות, שנאסרו בשל פעילות פרו-ישראלית, או ניסיון לעודד עליית יהודים לישראל. כינוי זה ניתן ליהודים בעיראק, מרוקו ותימן שנעצרו בשל פעילות ציונית ופעילות להעלאת יהודים לישראל (בעיקר בשנות הארבעים והחמישים).

שחרורם של אסירי ציון האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרוני אסירי ציון בברית המועצות שוחררו משנת 1986 עם ההכרזה של מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב על מדיניות הגלאסנוסט.

בשנת 1992 נכנס לתוקף בישראל חוק התגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם. על-פי חוק זה, אסירי ציון החיים בישראל (או שאריהם) זכאים לתגמולים שונים ממדינת ישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]