אסכולת דרמשטדט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אסכולת דרמשטדטאנגלית:Darmstadt School הוא כינויה של קבוצה מוגדרת ברפיפות של סגנונות הלחנה, מייסודם של מלחינים שהשתתפו בסמינר הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטדט מראשית שנות ה-50' עד ראשית שנות ה-60' של המאה ה-20.

פייר בולז
קרלהיינץ שטוקהאוזן

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסכולת דרמשטדט, מושג שלואיג'י נונו טבע בהרצאתו משנת 1958 "התפתחות טכניקת השורה" ("Die Entwicklung der Reihentechnik") , מתארת את המוזיקה הסריאלית נטולת הפשרות שכתבו מלחינים כמו פייר בולז, ברונו מדרנה, קרלהיינץ שטוקהאוזן (שלושת המלחינים שנונו נוקב ספציפית בשמותיהם בהרצאתו, יחד אתו עצמו), פרנקו אבנג'ליסטי, לוצ'אנו בריו ואנרי פוסר מ-1951 עד 1961. אסכולת דרמשטדט התפרקה אז ביעילות עקב חילוקי דעות מוזיקליים ותמורה בלתי צפויה שהביא עמו מותו הפתאומי של מנהל סמינר הקיץ של דרמשטדט, וולפגנג שטיינקה.‏[1]

כמעט מהרגע הראשון שימש הביטוי "אסכולת דרמשטדט" דרך זלזול בפי פרשנים כמו ד"ר קורט הונולקה (מאמר משנת 1952 מצוטט אצל בוהמר 1987, 43) לתאור כל מוזיקה הכתובה בסגנון שאיננו מתפשר.‏[2]

השפעות רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחינים כמו בולז, שטוקהאוזן ונונו הלחינו את יצירותיהם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה הסכימו מלחינים רבים, כגון ריכרד שטראוס, לפוליטיזציה של המוזיקה שכתבו לפי דרישות הרייך השלישי. כדי לשלול אפשרות של הישנות מצב זה ולשמר אמנות לשם אמנות, השתדלה אסכולת דרמשטדט ליצור סגנון חדש, אל-לאומי, של מוזיקה, שאי אפשר יהיה להצמיד לו שום משמעות מסולפת. כותבי ביוגרפיות מן התקופה האחרונה, בעיקר של בולז ושטוקהאוזן, מנסים להרחיק את מלחיניהם מן המוזיקה של אסכולת דרמשטדט, אף כי טבע האידאולוגיות המקוריות שלהם נותן מקום להצדקתן.

השפעות חשובות על אסכולת דרמשטדט היוו יצירותיהם של וברן ווארז, ו""Mode de valeurs et d'intensités" " של מסייאן (מתוך "ארבעה אטיודים רתמיים").

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין הנצה, שהמוזיקה שלו בוצעה בקביעות בדרמשטדט בשנות ה-50', הגיב נגד האידאולוגיות של אסכולת דרמשטדט, בייחוד הדרך שבה אולצו (לדבריו) מלחינים צעירים לכתוב בדודקפוניה מוחלטת או ליפול קורבן ללעג או להתעלמות. בקובץ כתביו נזכר הנצה בסטודנטים מלחינים המשכתבים את יצירותיהם ברכבת לדרמשטדט להתאימן לציפיות של בולז (הנצה 1982, עמ' 155).

ורנר וולפגנג הנצה

גם פרנקו אבנג'ליסטה, מן המובילים באסכולת דרמשטדט עצמה, התבטא בגלוי נגד ה"אורתודוקסיה" הדוגמטית של כמה חסידים קנאים, שאותם הגדיר "משטרת הדודקפוניה" (פוקס 2006).‏[3]

חבר אחר באסכולה, קונרד בהמר, קובע:

Cquote2.svg

אין ומעולם לא היה משהו הדומה ל"דוקטרינה סריאלית", כלל ברזל שכל המבקשים להיכנס אל אותה חבורת קושרים קטנה ונבחרת חייבים להיכנע לו. זאת ועוד, אני, לפחות, לא נתקלתי מעולם בלוח פעילות שבועי, שלא לומר תוכנית קונצרט, המציגים סריאליזם כדוקטרינה שלטת בשנות החמישים המוקדמות. חוץ מזה, יש מקום לשאול, איזה הוא אותו זן של סריאליזם, שאמור היה להשיג עליונות כזאת? הרי הסריאליזם השתנה ממלחין למחין וכל מי שאוזניים לו לשמוע צריך שיהיה מסוגל להסיק זאת מן היצירות שחוברו בתקופה זו.

Cquote3.svg

(בהמר 1987, עמ' 46)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Boehmer, Konrad. 1987. “The Sanctification of Misapprehension into a Doctrine: Darmstadt Epigones and Xenophobes”. English translation by Sonia Prescod Jokel. Key Notes 24:43–47.
  • Borio, Gianmario, and Hermann Danuser (eds.). 1997. Im Zenit der Moderne: Die Internationalen Ferienkurse für Neue Musik Darmstadt 1946-1966. Vols. 1-4. Freiburg im Breisgau: Rombach.
  • Evangelisti, Franco. 1991. Dal silenzio a un nuovo mondo sonoro. Prefazione di Enzo Restagno. Rome: [Semar][1].
  • Fox, Christopher. 1999. "Luigi Nono and the Darmstadt School". Contemporary Music Review 18/2: 111–30.
  • Fox, Christopher. 2006. "Darmstadt School." Grove Music Online ed. L. Macy (Accessed 20 August 2006).
  • Henze, Hans Werner. 1998. Bohemian fifths: An Autobiography. Translated by Stewart Spencer. London: Faber and Faber. ISBN 0-571-17815-4. (German original: Reiselieder mit böhmischen Quinten: autobiographische Mitteilungen 1926-1995. Frankfurt am Main: S. Fischer, 1996.)
  • Henze, Hans Werner. 1982. Music and Politics: Collected Writings, 1953-1981. Translated by Peter Labanyi. Ithaca: Cornell University Press. ISBN 0-8014-1545-4
  • Kurtz, Michael. 1992. Stockhausen: A Biography. Translated by Richard Toop. London: Faber and Faber.
  • Misch, Imke, and Markus Bandur. 2001. Karlheinz Stockhausen bei den Internationalen Ferienkursen für Neue Musik in Darmstadt 1951–1996: Dokumente und Briefe. Kürten: Stockhausen-Verlag.
  • Nono, Luigi. 1975. Texte, Studien zu seiner Musik Edited by J. Stenzl. Zürich and Freiburg im Breisgau: Atlantis-Verlag.
  • Olivier, Philippe. 2005. Pierre Boulez: Le maître et son marteau. Paris: Hermann.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כריסטופר פוקס, הערך "אסכולת דרמשטדט" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ פוקס, שם
  3. ^ פוקס, שם