אסכולת הפארנאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אסכולת הפארנאסצרפתית - Parnasse) הייתה תנועה בשירה הצרפתית שהתקיימה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. שמה נגזר מהר פרנאסוס שעל פי המיתולוגיה היוונית היה מקום משכנן של המוזות. שם זה הופיע לראשונה ב-1866 עם פרסום קובץ השירה "הפארנאסוס בן זמננו" על ידי העורך אלפונס למר בפריז. קבצים נוספים הופיעו ב-1871 וב-1876. שלושה קבצים אלה כללו שירים של כ-100 משוררים ובהם: שארל מארי רנה לקונט דה ליל (שהיה אבי אסכולה זו), תאופיל גוטייה, תאודור דה באנוויל, שארל בודלר, פול ורלן, סטפאן מאלארמה, סילי פרידום ופרנסואה קופה.

כבר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה אמר אלפונס דה למרטין - משורר הרומנטיזם הצרפתי: "אני הראשון שהוריד את השירה מן הפרנאסוס..." אולם משוררי אסכולת הפארנאס התנגדו לגישה הרגשנית המוגזמת של הרומנטיזם וצידדו בהתאפקות ובהתנתקות מנושאים אישיים. הם עשו ניסיונות של כתיבה בסגנון נוקשה, בשימוש במילים נדירות ובשלמות הצורה, בחרו לשם כך בנושאים קלאסיים לא רגילים, ועשו שימוש לעתים קרובות במטפורה של הפיסול כדי להדגיש את נוקשותה של שירתם.

משוררי אסכולת הפארנאס התנגדו להתעסקותה של השירה בנושאים פוליטיים וחברתיים. לדעתם, מטרתה העיקרית של השירה היא היופי. תאוריה זו התבססה על האידאל של "אמנות לשם אמנות" של התנועה האסתטית שבין מנסחיה היו תאופיל גוטייה ותאודור דה באנוויל.

לאסכולה זו נודעה השפעה בין היתר על המשוררים הצרפתיים ארתור רמבו ופרנסיס ז'ם. למרות היותה צרפתית במקורה, אסכולת הפארנאס לא הייתה מוגבלת לצרפת בלבד, ונודעה לה השפעה גם על משוררים בני אומות אחרות ובהם המשורר האנגלי הנודע אלפרד טניסון.