אסכולת פרנקפורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקס הורקהיימר בשמאל, תאודור אדורנו בימין ויורגן האברמאס ברקע, מאנשי האסכולה הבולטים, בשנת 1965 בהיידלברג

אסכולת פרנקפורט היא כינוי לקבוצת אנשים שעסקו בהגות ובמחקר בין תחומי בתחומים: סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, תורת הספרות, על בסיס של השקפה ביקורתית מרקסיסטית. הללו ביקשו להרחיב את הביקורת המרקסיסטית על הקפיטליזם מן המוקד הכלכלי אל מוקדי תרבות וחברה רחבים יותר, אשר גם בהם שלטת לדעתם שתלטנות קפיטליסטית המכתיבה מוסכמות המסייעות לדיכוי. הקבוצה פעלה בגרמניה מראשית שנות ה-20 של המאה העשרים עד 1933, חידשה את פעולתה בארצות הברית ב-1934 ושבה לגרמניה בשנת 1949. אנשים בולטים באסכולה הם מקס הורקהיימר, קרל ויטפוגל, פרידריך פולוק, תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין, ליאו לוונטל ואריך פרום. (האחרון התרחק מאוד מתפישתם המקורית של אנשי האסכולה, והספרים שפרסמו אותו, כמו "אומנות האהבה" ו"מנוס מחופש" אינם נחשבים למייצגים את התפיסות הביקורתיות של האסכולה). כמעט כל הוגי אסכולת פרנקפורט היו יהודים.

בשנות ה-20 של המאה העשרים התקבצו הוגים וחוקרים בעלי תפיסה ביקורתית מרקסיסטית במכון למחקר חברתי בעיר פרנקפורט. קשה להעלות על הדעת גורם אקדמי רשמי המקדם מחקר ברוח התפיסות מרקסיסטיות בגרמניה באותה עת. המכון היה גוף עצמאי והמימון לפעילותו בא מתרומתו של פליקס וויל, שביקש לקדם מחקר בלתי תלוי של ההשקפות המרקסיסטיות, שישמש משקל נגד למחקר האקדמי הקונפורמי באוניברסיטאות הגרמניות. שמו המלא של המכון היה "מכון פרנקפורט למחקר חברתי" (Sozialforschung).

רקע רעיוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי אסכולת פרנקפורט עשו שימוש במושג תאוריה ביקורתית כדי לתאר את עבודתם, שהייתה מוכוונת לעבר שינוי חברתי רדיקלי, ולכן שונה מתאוריה מסורתית, כלומר תאוריה במובן המדעי הטהור. חידוש היה גם בגישתם האינטרדיסציפלינרית, ששילבה סוציולוגיה, מדעי המדינה וכלכלה עם פילוסופיה, פסיכולוגיה, חקר המוזיקה, חקר האומנות, חקר התרבות וחקר הדתות.

הגישות הנאו-מרקסיסטיות שואבות את השראתן מהכתבים המוקדמים של קרל מרקס ומהדיונים שלו בשאלות של תודעה. הביטוי המובהק של עניין זה הוא במושג תודעה כוזבת, שמנסה להסביר מדוע אנשים שעל–פי התפישה המרקסיסטית הם מנוצלים כלכלית ומדוכאים מבחינה חברתית ופוליטית, פועלים באופן המנוגד למה שנתפש כאינטרס המעמדי האמיתי שלהם. מרקס התכוון לפרולטריון שחי בתוך ההסדרים הכלכליים המקפחים אותו ואינו מתמרד. הפרולטריון הוא המעמד שבמסגרת ההסדרים הכלכליים הקפיטליסטיים יכול להציע למכירה רק את כוח העבודה שלו ואין לו שליטה באמצעי ייצור.

מרקסיסטים מהדור שחווה את מלחמת העולם הראשונה היו צריכים למצוא הסבר מספק לשאלה מדוע נמנעו הפועלים מארצות אירופה השונות מהצטרפות למאבק הפרולטריון והזדהות עם האינטרסים העל-לאומיים המעמדיים, כפי שהתבקש על–פי התאוריה המרקסיסטית, ובמקום זאת הפגינו הזדהות עם האינטרסים הלאומיים הבורגניים. על הרקע הזה ניסו להסביר מדוע לא התרחשה עדין המהפכה שמרקס סבר שהיא בלתי נמנעת ומדוע קם משטר ששאב מרוחו של המרקסיזם דווקא בברית המועצות, ארץ מפגרת בהתפתחותה הכלכלית, שמרבית האוכלוסייה שלה הם חקלאים שאינם יודעים קרוא וכתוב, ולא במקום שבו המשטר הכלכלי הקפיטליסטי המפותח, כפי שמתחייב על–פי תורת מרקס. הנאו-מרקסיסטים מתחו ביקורת חריפה על המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות כבר משנותיו המוקדמות.

התפיסות הנאו-מרקסיסטיות מפנות את תשומת הלב אל מבנה העל (האידאולוגיה, התרבות, הפוליטיקה והדת) כזה שתומך בטיפוח התודעה הכוזבת. במקום להדגיש את התשתית הכלכלית (יחסי הייצור ואופן הייצור) ולראות את מבנה העל כנגזרת של התשתית הכלכלית הקפיטליסטית, הן מבליטות את האוטונומיה היחסית של "מבנה העל". הגורמים החברתיים הדומיננטיים, שבחברה הקפיטליסטית הם אלה השולטים באמצעי הייצור ובתהליכי הייצור, מצליחים לשמור על כוחם ועל הסדר החברתי המעניק להם עדיפות על-פני קבוצות אחרות, הודות ל"מבנה העל", לרעיונות, לתפיסות ולאופני החשיבה המקובלים, גם כאשר המבנה הכלכלי אינו תומך בכך. מערכת החינוך כמו גם אמצעי תקשורת ומוסדות דתיים מטפחים ומפיצים רעיונות התומכים בסדר הקיים ולכן מסייעים לגורמים הדומיננטיים לשמר את מעמדם.

למשל, אנשים מנהלים את חייהם בהתאם לתפיסות הקיימות והמקובלות, המעצבות את סגנון החיים שלהם וגם את השאיפות שלהם. הם משוכנעים שהם זקוקים לחפצים או למכשירים שאותם הם רוכשים בכסף שצברו בעבודה. לכן הם מעדיפים לעבוד עוד ועוד כדי לקנות ולצרוך עוד ועוד ועל–ידי כך הם משתעבדים. לדעתם יש להם אפשרות בחירה, בעוד שלפי הטיעון הנאו-מרקסיסטי חופש הבחירה שלהם נוגע רק לברירות לא מהותיות, כשסגנון החיים שלהם ממשיך לתמוך בסדר הכלכלי הקיים. למשל לבחור בין מכוניות מתוצרת זו או אחרת או לקנות בגד של יצרן זה או אחר, או הדוגמה הקלאסית שתיאודור אדרונו ומקס הורקהיימר השתמשו בה לעתים קרובות: לבחור בין משחת שיניים זו אחרת כאשר עצם הרכישה של המוצר אינה משנה את העובדה שאנחנו משתמשים במשחות השיניים מכל תוצרת שנקנה כדי לעשות אותה פעולה, לצחצח שיניים. המשל הזה של משחת השיניים מתאים גם לבחירה בין סוגי הקפה או הכריך הנקנים וגם ביחס למועמדים שאנחנו מחליטים לתת להם את קולנו בבחירות לנשיאות. על רקע זה אפשר להבין את חשיבותה של התרבות הפופולרית, מהמוזיקה, הקולנוע, העיתונות ושידורי הרדיו והטלוויזיה ועד לפרסומות.

באופן כללי הדיונים הנאו-מרקסיסטיים פיתחו את הנקודה הזו שנים אחרי מותו של מרקס לכיוונים שונים. אחד מהם התבטא בהגות ובמחקר של "אסכולת פרנקפורט".

מהגותה של "אסכולת פרנקפורט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי המכון עסקו גם במחקרים אמפיריים. אחד המחקרים החשובים שעשו בראשית שנות השלושים בגרמניה, בטרם עלו הנאצים לשלטון, ניסה לגלות אם קיימים אפיונים מיוחדים או נטיות מובחנות לאנשים המעדיפים מנהיגים טוטליטריים. המחקר הזה חשוב לא רק מבחינת הממצאים שלו אלא גם מבחינה מתודולוגית, והוא נחשב לאבן דרך בהיסטוריה של הפסיכולוגיה החברתית.

אנשי המכון, בראשותו של תאודור אדורנו, אספו באמצעות שאלונים נתונים מאלפי גרמנים ובנו מאגר גדול מאוד ביחס לאמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותם. את הנתונים הם עיבדו באמצעות פרוצדורות סטטיסטיות פשוטות והגיעו למסקנה שקיים דפוס אישיות מסוים, אישיות סמכותנית (authoritarian personality), של אנשים הנוהים אחר מנהיגים סמכותיים ונוטים לתמוך במשטר טוטליטרי. אנשים בעלי "אישיות סמכותנית" מחפשים תמיד מישהו שיגיד להם מה לעשות ומה לחשוב יותר מאשר אנשים שלא ניחנו בדפוס אישיות כזה ולכן הם עצמאיים יותר ("אישיות דמוקרטית"). אנשים עם "אישיות דמוקרטית" מפתחים חשיבה אוטונומית ולכן אינם נזקקים למישהו שיחשוב עבורם ויורה להם מה נכון לעשות. תאודור אדורנו סיים את כתיבת המחקר והמסקנות בארצות הברית.

כשאנשי אסכולת פרנקפורט היגרו לארצות הברית הם נדהמו ממה שנראה להם ככוחה העצום של תקשורת ההמונים התומכת בתעשיית התרבות הפופולרית (מוזיקה, קולנוע, ספרות ועיתונות מסוגים מסוימים). מה שנראה אולי מובן מאליו לאמריקני בשנות השלושים של המאה העשרים, הותיר חותם עמוק אצל המהגרים מאירופה, ולכן חלק ניכר ממחקריהם, על האידאולוגיה והתרבות, עוסק בתרבות המונים מנקודת ראות ביקורתית.

תרבות ההמונים באמצעות תקשורת ההמונים, גרסו אנשי האסכולה, עוזרת ליצור תחושות מוטעות של שוויון על–ידי חרושת תרבות אחידה וממוסחרת. פעם היה פער בין העניים והעשירים: רק העשירים צרכו תרבות של קונצרטים, ואילו העניים לא. כיום, כולם צופים בטלוויזיה ואין יותר פער בין העשירים והעניים כי כולם צורכים אותה תרבות.

על פי גישה זו תעשיית הבידור משרתת את האליטה השלטת. ככל שמעמדה של חרושת התרבות נעשה יותר ויותר איתן, כך היא מסוגלת לשלוט יותר בצורכי הצרכנים: לייצרם, לכוונם ולהשליט בהם משמעת. תעשיית הבידור קובעת שפה משלה, עם תחביר ומילון ייחודי לה. היא מטביעה את חותמה באופן כל כך יסודי עד שכל פרט ופרט בתוך הז'רגון יתאים לתפיסה שלה את המציאות, ולאופן שבו היא רוצה שנתפוס את המציאות. הכפיפה המתועשת הזאת היא עקבית, היא מכפיפה את כל ענפי הייצור הרוחני למטרה אחת ויחידה – להעסיק את חושיהם של בני האדם, כדי שלא יוכלו לחשוב על דבר אחר כמו המהפכה. בידור הוא הארכת העבודה בעידן הקפיטליזם המאוחר.

המעמד הנמוך שצורך תרבות "כאילו גבוהה" נקרא "האדם החד-ממדי" (מרקוזה). הוא מאופיין בכך שאינו צריך להתאמץ, הכול מוגש לו מוכן וקליל. הוא אינו מעוניין בשינוי חברתי, הוא פסיבי ולכן לא הוא זה שיביא את המהפכה לה ייחלו אנשי האסכולה. המסקנה מכך הייתה שתחושת השוויון המזויפת שמפיצה תקשורת ההמונים גורמת לקיבוע הסטטוס קוו, עוזרת לשלטון לשמר את המצב הקיים, ועל–ידי כך מונעת את המהפכה. "תרבות חד ממדית" זו התרבות המייצרת ומספקת צרכים כוזבים. התרבות הדומיננטית מייצרת מוצרים ורעיונות הנקנים ומופנמים על ידי כולם (מה נכון, מה אמיתי, מה מוצלח, מה יפה, איך צריך להתנהג, מה צריך לעשות וכדומה).

אסכולת פרנקפורט התעסקה בעיקר ביחסי שליטה. לטענת החוקרים, הקונפליקט האמיתי הוא בין החיים שיש לבין החיים שהיו יכולים להיות, מבחינת תרבות צריכה כוזבת ומבחינת התנהלות הממשלות. החברה מייצרת משאבים, ורובם לא הולכים לצורכי העם, אלא לצרכים כוזבים (לדוגמה ייצור סוגים רבים של אבקות כביסה). מכאן נגזר המושג "ידע אינסטרומנטלי", שהוא ידע עם השלכות פרקטיות. ידע כזה עסוק בלגלות איך עושים דברים, ולא במה שצריך או ראוי להיעשות. כך גם הדרך הדומיננטית לחשיבה בעולם המודרני, שמתייחסים אליה במדעי הטבע וגם במדעי החברה, היא באמצעות טיעונים אינסטרומנטליים. זאת אומרת, העולם נראה כבסיס לפיתוח אישי וכמשאב להתקדמות, והאנשים אינם אנשים, אלא הם בעלי תכונות ויכולות שאפשר לנצל.

בהקשר זה, בולטות כמה עבודות של אנשי האסכולה כמו המסה של תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, הדיאלקטיקה של הנאורות (Dialektik der Aufklärung), משנת 1947 העוסקת בתרבות פופולרית. תיאודור אדורנו חקר את מוזיקת הג'אז וכתב מאמר המסביר כיצד זו מנתבת את מאזיניה, כביכול, לקצב של עבודה בבית חרושת ובאופן כזה מצטרפת ליצירה התרבותית המחזקת את ההסדרים החברתיים הקיימים. ליאו לוונטל חקר את הערכים של האמריקאים, כפי שהתבטאו בשאיפות שטופחו בעיתונות פופולרית והופצו באמצעות מאמרים על אנשים מצליחים. מחקר אחר שלו בדק את השינויים בשאיפות כפי שהתבטאו במדורים האסטרולוגיים של העיתונים. הוא זיהה הבדלים מובהקים בין שנות העשרים שבהן נהגו לכתוב על תעשיינים מצליחים שעשו את הונם באמצעות יוזמה ועבודה קשה, לבין שנות הארבעים שבהן הגיבורים היו כוכבי קולנוע ושחקני פוטבול, ולעתים קרובות יוחסה הצלחתם למקרה או למזל. לדעתו, השינוי הזה משקף מעבר משלב של קפיטליזם יוזם ומחדש לשלב של קפיטליזם צרכני, שבו התדמיות הן העיקר והגיבורים אינם אנשי מעשה אלא אנשים שמסתכלים עליהם.

"אסכולת פרנקפורט" והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול מאנשי המכון היו יהודים שמוצאם במשפחות מתבוללות. פעילות המכון מומנה על ידי אביו של פליקס וייל, איש עסקים יהודי, שהיגר מגרמניה לארגנטינה. במערכת האקדמית הגרמנית של שנות ה-20 של המאה ה-20, שהייתה ממלכתית ומומנה על ידי המדינה, היה לבעלי השקפות מרקסיסטיות וליהודים סיכוי קטן לקבל קביעות ולהיות פרופסור, במיוחד במוסדות היוקרתיים (כמו גם הסיכוי לקריירה במשרדי ממשלה או במוסדות ממלכתיים אחרים).

ב-1931 קיבל על עצמו מקס הורקהיימר את ניהול המכון. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עמדו חברי המכון בסכנה, הן בשל תפיסותיהם המרקסיסטיות שהפכו אותם בתנאים הללו לאויבים הרשמיים של השלטונות והן בגלל היותם יהודים. חלק מהם הצליח להגר מגרמניה לארצות הברית, שם הקימו את המכון מחדש בניו-יורק, סמוך לאוניברסיטת קולומביה (ברחוב 117 מערב), בשנת 1934. המכון שב לגרמניה בשנת 1949 והפעם כגוף רשמי של אוניברסיטת פרנקפורט. חלק מחברי המכון (מרקוזה, פרום) נשארו בארצות הברית והשתלבו במערכת האקדמית שם. בזמן שהמכון פעל בארצות הברית המשיכו אנשיו במחקריהם ופרסמו אותם בגרמנית. התרגום לאנגלית של כמה מעבודותיהם נעשה רק בשנות ה-60 וה-70 ואז הן נודעו לאנשי אקדמיה דוברי אנגלית.

ביקורת כנגד "אסכולת פרנקפורט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מנקודות הביקורת נגד אסכולת פרנקפורט הייתה הטענה שהאסכולה היא למעשה ביקורת רומנטית ואליטיסטית של תרבות ההמונים במחלצות נאו-מרקסיסטיות. מה שמטריד את התאורטיקנים באסכולה, נטען, אינו דיכוי ההמונים אלא העובדה שאיאן פלמינג או "הביטלס", ולא המחזאי סמואל בקט או המלחין אנטון וברן, הם הזוכים לאהבתו של ההמון.

תהיות מכיוון אחר עלו בקשר למידת התקפות של תאוריה הדוחה את מסלול ההתפתחות המרקסיסטי, כפי שכונן אותו מרקס, אך מאמצת לעצמה אלמנטים מתוכו, תוך ניתוקם מן ההקשר בו נוצרו. באופן זה, מאמצת התאוריה מונחים כמו תודעה כוזבת, כאילו יש להם משמעות שאינה קשורה לתאוריה מסוימת ובכך מצויה באופן תמידי בסתירה פנימית בתוך עצמה.

אפשר גם להתפלא מדוע לא היו נשים בין חברי אסכולת פרנקפורט. את הדבר הזה צריך להבין על רקע המוסכמות החברתיות של התקופה שבה פעל המכון. בגרמניה היו בנות הזוג של אנשי אסכולת פרנקפורט שותפות פעילות לעבודת המכון, בעיקר מאחורי הקלעים. הן עצמן לא טיפחו קריירות אקדמיות אבל נטלו חלק הן בדיונים התאורטיים הפילוסופיים והן בביצוע העבודה האמפירית. כנהוג באותם זמנים, הן לא תבעו לעצמן זכויות על העבודה ובסופו של דבר לא זכו להכרה שאולי הגיעה להן.

בנוסף, המטריאליזם המרקסיסטי, שהוא נקודת המוצא לכל עבודות המחקר של אסכולת פרנקפורט (כיצד תופעה זו או אחרת מתיישבת עם אי-התרחשות המהפכה), זכה ועודנו זוכה לביקורות נוקבות, בעיקר מצד גופים אקדמיים שמרניים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Herder&Herder, 1972

  • David Held (1982) Critical sociology Sage publication, London
  • היסטוריה מקיפה של המכון למחקר חברתי ("אסכולת פרנקפורט") נמצאת בספר של מרטין ג'י

Martin Jay The Dialectical Imagination Heinemann Educational, 1973

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]