אסכולת פרנקפורט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בקדמת התמונה (משמאל לימין): מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו; רקע התמונה: יורגן הברמאס בקצה הימני וזיגפריד לנדסהוט בקצה השמאלי. 1964, בעיר היידלברג שבגרמניה.

אסכולת פרנקפורט הוא כינוי לקבוצת אינטלקטואלים נאו־מרקסיסטים אשר החלה לפעול בגרמניה בשנות ה־20 של המאה העשרים וביקשה לחקור את החברה והתרבות מנקודת מבט ביקורתית, תוך עיסוק בתחומי דעת שונים כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה ותורת הספרות.[1] חברי האסכולה הושפעו מהתיאוריה המרקסיסטית באשר לקונפליקט היסטורי ומעמדי בין בעלי אמצעי הייצור ובין הפרולטריון, מעמד הפועלים;[2] הגות האסכולה התבססה על ההנחה שמבנה החברה הקפיטליסטי מונע מהפרולטריון להתקומם על מצבו, משום שהוא שבוי בתודעה כוזבת של שוויון מעמדי ואושר אישי.[2]

על אף שמה, מרבית הזמן פעלה אסכולת פרנקפורט בארצות הברית; זאת משום שלאחר ייסודה בגרמניה, נאלצו חבריה להגר לארצות הברית בשל עליית השלטון הנאצי, כשחלקם חזרו לגרמניה רק במהלך שנות ה־50. בין ההוגים הבולטים באסכולה היו מקס הורקהיימר, קרל ויטפוגל, פרידריך פולוק, תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין, ליאו לובנטל ואריך פרום[א].

ההגות והמחקר של חברי אסכולת פרנקפורט עולים לרוב במהלך לימודי סוציולוגיה, תקשורת, אמנות, קולנוע, ספרות, פילוסופיה ולימודי תרבות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה־20 של המאה העשרים התקבצו הוגים וחוקרים בעלי תפיסה ביקורתית מרקסיסטית במכון למחקר חברתי של אוניברסיטת פרנקפורט. קשה להעלות על הדעת גורם אקדמי רשמי המקדם מחקר ברוח התפיסות המרקסיסטיות בגרמניה באותה עת. המכון היה גוף עצמאי והמימון לפעילותו בא מתרומתו של פליקס וויל, שביקש לקדם מחקר בלתי תלוי של ההשקפות המרקסיסטיות, שישמש משקל נגד למחקר האקדמי הקונפורמי באוניברסיטאות הגרמניות. שמו המלא של המכון היה "מכון פרנקפורט למחקר חברתי" (Sozialforschung).

הגות והשקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאוריה ביקורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תאוריה ביקורתית

אנשי אסכולת פרנקפורט עשו שימוש במושג תאוריה ביקורתית כדי לתאר את עבודתם, שהייתה מוכוונת לעבר שינוי חברתי רדיקלי, ולכן שונה מתאוריה מסורתית, כלומר תאוריה במובן המדעי הטהור. חידוש היה גם בגישתם האינטרדיסציפלינרית, ששילבה סוציולוגיה, מדעי המדינה וכלכלה עם פילוסופיה, פסיכולוגיה, חקר המוזיקה, חקר האומנות, חקר התרבות וחקר הדתות.

נאו־מרקסיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – נאו-מרקסיזם

תודעה כוזבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישות הנאו־מרקסיסטיות שואבות את השראתן מהכתבים המוקדמים של קרל מרקס ומדיוניו בשאלות על התודעה; הביטוי המובהק של עניין זה הוא המושג "תודעה כוזבת", המנסה להסביר מדוע אנשים אשר על פי התפיסה המרקסיסטית מנוצלים כלכלית ומדוכאים מבחינה חברתית ופוליטית, פועלים באופן המנוגד למה שנתפש כאינטרס המעמדי האמיתי שלהם. מרקס התכוון לפרולטריון שחי בתוך ההסדרים הכלכליים המקפחים אותו ואינו מתמרד. הפרולטריון הוא המעמד שבמסגרת ההסדרים הכלכליים הקפיטליסטיים יכול להציע למכירה רק את כוח העבודה שלו ואין לו שליטה באמצעי ייצור.

מרקסיסטים מהדור שחווה את מלחמת העולם הראשונה היו צריכים למצוא הסבר מספק לשאלה מדוע נמנעו הפועלים מארצות אירופה השונות מהצטרפות למאבק הפרולטריון והזדהות עם האינטרסים העל לאומיים המעמדיים, כפי שהתבקש על פי התאוריה המרקסיסטית, ובמקום זאת הפגינו הזדהות עם האינטרסים הלאומיים הבורגניים. על הרקע הזה ניסו להסביר מדוע לא התרחשה עדיין המהפכה שמרקס סבר שהיא בלתי נמנעת ומדוע קם משטר ששאב מרוחו של המרקסיזם דווקא בברית המועצות, ארץ מפגרת בהתפתחותה הכלכלית, שמרבית האוכלוסייה שלה הם חקלאים שאינם יודעים קרוא וכתוב, ולא במקום שבו המשטר הכלכלי הקפיטליסטי המפותח, כפי שמתחייב על פי תורת מרקס. הנאו־מרקסיסטים מתחו ביקורת חריפה על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות כבר משנותיו המוקדמות.

אסכולת פרנקפורט התעסקה בעיקר ביחסי שליטה. לטענת החוקרים, הקונפליקט האמיתי הוא בין החיים שיש לבין החיים שהיו יכולים להיות, מבחינת תרבות צריכה כוזבת ומבחינת התנהלות הממשלות. החברה מייצרת משאבים, ורובם לא הולכים לצורכי העם, אלא לצרכים כוזבים (לדוגמה ייצור סוגים רבים של אבקות כביסה). מכאן נגזר המושג "ידע אינסטרומנטלי", שהוא ידע עם השלכות פרקטיות. ידע כזה עסוק בלגלות איך עושים דברים, ולא במה שצריך או ראוי להיעשות. כך גם הדרך הדומיננטית לחשיבה בעולם המודרני, שמתייחסים אליה במדעי הטבע וגם במדעי החברה, היא באמצעות טיעונים אינסטרומנטליים. זאת אומרת, העולם נראה כבסיס לפיתוח אישי וכמשאב להתקדמות, והאנשים אינם אנשים, אלא הם בעלי תכונות ויכולות שאפשר לנצל.

דיכוי מעמדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסות הנאו־מרקסיסטיות מפנות את תשומת הלב אל מבנה העל – כמו האידאולוגיה, התרבות, הפוליטיקה והדת – כגורם המטפח של תודעה הכוזבת. במקום להדגיש את התשתית הכלכלית – יחסי הייצור ואופן הייצור– ולראות את מבנה העל כנגזרת של התשתית הכלכלית הקפיטליסטית, הן מבליטות את האוטונומיה היחסית של "מבנה העל". הגורמים החברתיים הדומיננטיים, שבחברה הקפיטליסטית הם אלה השולטים באמצעי הייצור ובתהליכי הייצור, מצליחים לשמור על כוחם ועל הסדר החברתי המעניק להם עדיפות על פני קבוצות אחרות, הודות ל"מבנה העל", לרעיונות, לתפיסות ולאופני החשיבה המקובלים, גם כאשר המבנה הכלכלי אינו תומך בכך. מערכת החינוך כמו גם אמצעי תקשורת ומוסדות דתיים מטפחים ומפיצים רעיונות התומכים בסדר הקיים ולכן מסייעים לגורמים הדומיננטיים לשמר את מעמדם. באופן כללי הדיונים הנאו־מרקסיסטיים פיתחו את הנקודה הזו שנים אחרי מותו של מרקס לכיוונים שונים. אחד מהם התבטא בהגות ובמחקר של "אסכולת פרנקפורט".

למשל, אנשים מנהלים את חייהם בהתאם לתפיסות הקיימות והמקובלות, המעצבות את סגנון החיים שלהם וגם את השאיפות שלהם. הם משוכנעים שהם זקוקים לחפצים או למכשירים שאותם הם רוכשים בכסף שצברו בעבודה. לכן הם מעדיפים לעבוד עוד ועוד כדי לקנות ולצרוך עוד ועוד ועל ידי כך הם משתעבדים. לדעתם יש להם אפשרות בחירה, בעוד שלפי הטיעון הנאו־מרקסיסטי חופש הבחירה שלהם נוגע רק לברירות לא מהותיות, כשסגנון החיים שלהם ממשיך לתמוך בסדר הכלכלי הקיים. למשל לבחור בין מכוניות מתוצרת זו או אחרת או לקנות בגד של יצרן זה או אחר, או הדוגמה הקלאסית שתיאודור אדרונו ומקס הורקהיימר השתמשו בה לעיתים קרובות: לבחור בין משחת שיניים זו אחרת כאשר עצם הרכישה של המוצר אינה משנה את העובדה שאנחנו משתמשים במשחות השיניים מכל תוצרת שנקנה כדי לעשות אותה פעולה, לצחצח שיניים. המשל הזה של משחת השיניים מתאים גם לבחירה בין סוגי הקפה או הכריך הנקנים וגם ביחס למועמדים שאנחנו מחליטים לתת להם את קולנו בבחירות לנשיאות. על רקע זה אפשר להבין את חשיבותה של התרבות הפופולרית, מהמוזיקה, הקולנוע, העיתונות ושידורי הרדיו והטלוויזיה ועד לפרסומות.

פסיכולוגיה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי המכון עסקו גם במחקרים אמפיריים, אחד המחקרים החשובים שעשו בראשית שנות השלושים בגרמניה, טרם עלו הנאצים לשלטון, בחן אם קיימים אפיונים מיוחדים או נטיות מובחנות לאנשים המעדיפים מנהיגים טוטליטריים. המחקר הזה חשוב לא רק מבחינת הממצאים שלו אלא גם מבחינה מתודולוגית, והוא נחשב לאבן דרך בהיסטוריה של הפסיכולוגיה החברתית.[דרוש מקור] אנשי המכון, בראשותו של תאודור אדורנו, אספו באמצעות שאלונים נתונים מאלפי גרמנים ובנו מאגר גדול מאוד ביחס לאמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותם. את הנתונים הם עיבדו באמצעות פרוצדורות סטטיסטיות פשוטות והגיעו למסקנה שקיים דפוס אישיות מסוים, אישיות סמכותנית, של אנשים הנוהים אחר מנהיגים סמכותיים ונוטים לתמוך במשטר טוטליטרי. אנשים בעלי "אישיות סמכותנית" מחפשים תמיד מישהו שיגיד להם מה לעשות ומה לחשוב יותר מאשר אנשים שלא ניחנו בדפוס אישיות כזה ולכן הם עצמאיים יותר ("אישיות דמוקרטית"). אנשים עם "אישיות דמוקרטית" מפתחים חשיבה אוטונומית ולכן אינם נזקקים למישהו שיחשוב עבורם ויורה להם מה נכון לעשות. תאודור אדורנו סיים את כתיבת המחקר והמסקנות בארצות הברית.

תקשורת, תרבות ובידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשאנשי אסכולת פרנקפורט היגרו לארצות הברית, הם נחשפו למה שנראה להם ככוחה העצום של תקשורת ההמונים התומכת בתעשיית התרבות הפופולרית (מוזיקה, קולנוע, ספרות ועיתונות מסוגים מסוימים). מה שנראה אולי מובן מאליו לאמריקני בשנות השלושים של המאה העשרים, הותיר חותם עמוק אצל המהגרים מאירופה, ולכן חלק ניכר ממחקריהם, על האידאולוגיה והתרבות, עוסק בתרבות המונים מנקודת ראות ביקורתית.

"חרושת התרבות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חרושת התרבות

תרבות ההמונים באמצעות תקשורת ההמונים, גרסו אנשי האסכולה, עוזרת ליצור תחושות מוטעות של שוויון על ידי חרושת תרבות אחידה וממוסחרת. פעם היה פער בין העניים והעשירים: רק העשירים צרכו תרבות של קונצרטים, ואילו העניים לא. כיום, כולם צופים בטלוויזיה ואין יותר פער בין העשירים והעניים כי כולם צורכים אותה תרבות. על פי גישה זו תעשיית הבידור משרתת את האליטה השלטת. ככל שמעמדה של חרושת התרבות נעשה יותר ויותר איתן, כך היא מסוגלת לשלוט יותר בצורכי הצרכנים: לייצרם, לכוונם ולהשליט בהם משמעת. תעשיית הבידור קובעת שפה משלה, עם תחביר ומילון ייחודי לה. היא מטביעה את חותמה באופן כל כך יסודי עד שכל פרט ופרט בתוך הז'רגון יתאים לתפיסה שלה את המציאות, ולאופן שבו היא רוצה שנתפוס את המציאות. הכפיפה המתועשת הזאת היא עקבית, היא מכפיפה את כל ענפי הייצור הרוחני למטרה אחת ויחידה – להעסיק את חושיהם של בני האדם, כדי שלא יוכלו לחשוב על דבר אחר כמו המהפכה. בידור הוא הארכת העבודה בעידן הקפיטליזם המאוחר.

"אדם חד־ממדי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעמד הנמוך שצורך תרבות "כאילו גבוהה" נקרא "האדם החד-ממדי" (מרקוזה). הוא מאופיין בכך שאינו צריך להתאמץ, הכול מוגש לו מוכן וקליל. הוא אינו מעוניין בשינוי חברתי, הוא פסיבי ולכן לא הוא זה שיביא את המהפכה לה ייחלו אנשי האסכולה. המסקנה מכך הייתה שתחושת השוויון המזויפת שמפיצה תקשורת ההמונים גורמת לקיבוע הסטטוס קוו, עוזרת לשלטון לשמר את המצב הקיים, ועל–ידי כך מונעת את המהפכה. "תרבות חד־ממדית" זו התרבות המייצרת ומספקת צרכים כוזבים. התרבות הדומיננטית מייצרת מוצרים ורעיונות הנקנים ומופנמים על ידי כולם (מה נכון, מה אמיתי, מה מוצלח, מה יפה, איך צריך להתנהג, מה צריך לעשות וכדומה).

התרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר זה, בולטות כמה עבודות של אנשי האסכולה כמו המסה של תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, הדיאלקטיקה של הנאורות (Dialektik der Aufklärung), משנת 1947 העוסקת בתרבות פופולרית. תיאודור אדורנו חקר את מוזיקת הג'אז וכתב מאמר המסביר כיצד זו מנתבת את מאזיניה, כביכול, לקצב של עבודה בבית חרושת ובאופן כזה מצטרפת ליצירה התרבותית המחזקת את ההסדרים החברתיים הקיימים. ליאו לוונטל חקר את הערכים של האמריקאים, כפי שהתבטאו בשאיפות שטופחו בעיתונות פופולרית והופצו באמצעות מאמרים על אנשים מצליחים. מחקר אחר שלו בדק את השינויים בשאיפות כפי שהתבטאו במדורים האסטרולוגיים של העיתונים. הוא זיהה הבדלים מובהקים בין שנות העשרים שבהן נהגו לכתוב על תעשיינים מצליחים שעשו את הונם באמצעות יוזמה ועבודה קשה, לבין שנות הארבעים שבהן הגיבורים היו כוכבי קולנוע ושחקני פוטבול, ולעיתים קרובות יוחסה הצלחתם למקרה או למזל. לדעתו, השינוי הזה משקף מעבר משלב של קפיטליזם יוזם ומחדש לשלב של קפיטליזם צרכני, שבו התדמיות הן העיקר והגיבורים אינם אנשי מעשה אלא אנשים שמסתכלים עליהם.

חברי האסכולה והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול מאנשי המכון היו יהודים שמוצאם במשפחות מתבוללות. פעילות המכון מומנה על ידי אביו של פליקס וייל, איש עסקים יהודי, שהיגר מגרמניה לארגנטינה. במערכת האקדמית הגרמנית של שנות ה־20 של המאה ה־20, שהייתה ממלכתית ומומנה על ידי המדינה, היה לבעלי השקפות מרקסיסטיות וליהודים סיכוי קטן לקבל קביעות ולהיות פרופסור, במיוחד במוסדות היוקרתיים (כמו גם הסיכוי לקריירה במשרדי ממשלה או במוסדות ממלכתיים אחרים).

בשנת 1931 קיבל על עצמו מקס הורקהיימר את ניהול המכון. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עמדו חברי המכון בסכנה, הן בשל תפיסותיהם המרקסיסטיות שהפכו אותם בתנאים הללו לאויבים הרשמיים של השלטונות והן בגלל היותם יהודים. חלק מהם הצליח להגר מגרמניה לארצות הברית, שם הקימו את המכון מחדש בניו יורק, סמוך לאוניברסיטת קולומביה (ברחוב 117 מערב), בשנת 1934. המכון שב לגרמניה בשנת 1949 והפעם כגוף רשמי של אוניברסיטת פרנקפורט. חלק מחברי המכון (מרקוזה, פרום) נשארו בארצות הברית והשתלבו במערכת האקדמית שם. בזמן שהמכון פעל בארצות הברית המשיכו אנשיו במחקריהם ופרסמו אותם בגרמנית. התרגום לאנגלית של כמה מעבודותיהם נעשה רק בשנות ה־60 וה־70 ואז הן נודעו לאנשי אקדמיה דוברי אנגלית.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מנקודות הביקורת נגד אסכולת פרנקפורט הייתה הטענה שהאסכולה היא למעשה ביקורת רומנטית ואליטיסטית של תרבות ההמונים במחלצות נאו-מרקסיסטיות. מה שמטריד את התאורטיקנים באסכולה, נטען, אינו דיכוי ההמונים אלא העובדה שאיאן פלמינג או "הביטלס", ולא המחזאי סמואל בקט או המלחין אנטון וברן, הם הזוכים לאהבתו של ההמון.

תהיות מכיוון אחר עלו בקשר למידת התקפות של תאוריה הדוחה את מסלול ההתפתחות המרקסיסטי, כפי שכונן אותו מרקס, אך מאמצת לעצמה אלמנטים מתוכו, תוך ניתוקם מן ההקשר בו נוצרו. באופן זה, מאמצת התאוריה מונחים כמו תודעה כוזבת, כאילו יש להם משמעות שאינה קשורה לתאוריה מסוימת ובכך מצויה באופן תמידי בסתירה פנימית בתוך עצמה.

אפשר גם להתפלא מדוע לא היו נשים בין חברי אסכולת פרנקפורט. את הדבר הזה צריך להבין על רקע המוסכמות החברתיות של התקופה שבה פעל המכון. בגרמניה היו בנות הזוג של אנשי אסכולת פרנקפורט שותפות פעילות לעבודת המכון, בעיקר מאחורי הקלעים. הן עצמן לא טיפחו קריירות אקדמיות אבל נטלו חלק הן בדיונים התאורטיים הפילוסופיים והן בביצוע העבודה האמפירית. כנהוג באותם זמנים, הן לא תבעו לעצמן זכויות על העבודה ובסופו של דבר לא זכו להכרה שאולי הגיעה להן. יש בדבר אירוניה מסוימת: גדולי המבקרים את המוסכמות החברתיות – ביניהן חלוקת התפקידים במשפחה – לא נמלטו מהשעבוד אליהם, ואלו השאירו חותם משמעותי בעבודתם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Leo Lowenthal (ליאו לובנטל), Literature, Popular Culture and Society, Doubleday, 1961.
  • Theodor W. Adorno and Max Horkheimer, Dialectic of Enlightenment, Herder & Herder, 1972.
  • David Held, Critical sociology, Sage, 1982.
  • Martin Jay, The Dialectical Imagination, Heinemann Educational, 1973.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אסכולת פרנקפורט בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האחרון התרחק מאוד מתפישתם המקורית של אנשי האסכולה, והספרים שפרסמו אותו, כמו "אמנות האהבה" ו־"מנוס מחופש" אינם נחשבים למייצגים את התפיסות הביקורתיות של האסכולה. [דרוש מקור]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מוטי רגב, 5.1 אסכולת פרנקפורט: אמנות, ביקורת ותעשיית התרבות, סוציולוגיה של התרבות: מבוא כללי, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2011.
  2. ^ 1 2 דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "מרקסיזם, ביקורת מרקסיסטית, ביקורת ניאו/פוסט-מרקסיסטית", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.