אסמכתא (דרשה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אסמכתא היא הסמכת הלכה שמקורה בדברי חז"ל או בהלכה למשה מסיני על פסוק מן המקרא שאינו משמש לה מקור אלא רמז בלבד.

אסמכתות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמאות לדינים כאלה: נטילת ידיים. תקנת חכמים ליטול ידיים לפני סעודה, הוסמכה לפסוק "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" אף שהפסוק מתייחס לטהרה מוחלטת של הזב, דהיינו טבילה במקווה, והידים מופיעות בפסוק רק כדוגמה, הרי שחז"ל (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ו, עמוד א') הסתמכו על לשון הפסוק כדי ליצור דין נטילת ידיים.

כתובה, דהיינו חיוב הבעל לפצות את אשתו בסכום כסף שיספיק לפרנסתה למשך שנה, אם יגרשנה או אם ימות, הוסמך על הפסוק "כסף ישקול כמוהר הבתולות" אף שבפשט הפסוק עוסק בכסף שהיה מקובל לתת כמוהר, היינו בזמן הנישואין, חז"ל הסתמכו על פסוק זה כדי ליצור כתובה בסכום דומה.

דוגמה לדרשה לדין שבא במסורת: "שיעורים, היינו למשל, השיעור המינימלי של מאכל אסור, כגון דם, שאדם צריך לאכול כדי לעבור על איסור אכילה, הוא כזית. ביום כיפור הוא ככותבת (תמר). כל שיעורים אלו הם הלכה למשה מסיני, אבל חז"ל הסמיכו אותם על הפסוק "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" אף שברור שמהפסוק , אפילו היה מתייחס לשיעורים, לא יכולים היינו לנחש איזה שיעור משתייך לאיזה דין, וברור שהנושא מסתמך על המסורת, חז"ל רצו כנראה כדי להקל על זכרוננו, להסמיך את העניין על הפסוק."

לעתים ישנה מחלוקת האם הדרשה ההלכתית היא בגדר דרשה או בגדר אסמכתא. כך למשל המחלוקת על גדר איסור ברכה לבטלה נובעת מהשאלה האם הפסוק שהובא בגמרא הוא מקור, והדין הוא דאורייתא או שמא הפסוק הובא כאסמכתא והדין הוא דרבנן.

גדר האסמכתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם ורבי יהודה הלוי כתבו כי האסמכתא אינה אלא רמז שמטרתו לסייע לזיכרון.‏[1][2]

הריטב"א תוקף גישה זו, וטוען כי התורה עצמה התכוונה ללימוד האסמכתא, אלא שלא קבעתו חובה ומסרה הדבר לחכמים שאם ירצוהו יקבעוהו חובה.

כך דברי הריטב"א[3] :

Cquote2.svg

שכל מה שיש לו אסמכתא מן התורה העיד‏[4] הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים‏[5] האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכוונה התורה לכך, חס וחלילה, ישתקע הדבר ולא יאמר, שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העידה‏[6] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו, כמו שכתוב ועשית את הדבר על פי הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה, כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שהיא תמימה וחס ושלום שהיא חסירה כלום

Cquote3.svg

.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה: "אבל נסמכה זאת המצווה לזה הפסוק, כדי שיהא נודע ונזכר. ואינו מעניין הכתוב. וזה מה שאמרו "קרא אסמכתא בעלמא" בכל מקום שיזכירוה."
  2. ^ ריה"ל בספר הכוזרי ג עג: "כך בארו את הפסוק "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכל תאכל" (בראשית ב:טז) כרמז לשבע מצוות שנצטוו בני נח, בדרשם: "ויצו - אלו הדינין, ה' - זה ברכת השם, אלהים - זו עבודה זרה; על האדם - זו שפיכות דמים, לאמר - זה גילוי עריות, מכל עץ הגן - זה גזל, אכל תאכל - זה אבר מן החי" (סנהדרין נו:). מה רב המרחק בין העניינים האלה ובין הפסוק הזה! אין זאת כי אם קבלה היה בידם עניין שבע מצוות אלו, וסמכוה על הפסוק הזה דרך 'סימן', למען הקל בזה על זכירת המצוות."
  3. ^ ריטב"א ראש השנה טז. בד"ה תניא.
  4. ^ לפי גרסא אחרת: העיר.
  5. ^ רבינו דוד בן שמואל הכוכבי כותב בספר הבתים מגדל דוד - ספר אמונה שער ד' פר ז': ..."ודע כי הדברים שהיו סומכין אותם למדרש תיבה או תיבות או אות מן האותיות, היה הדבר מבואר שהוא מקובל מסיני, ולהודיע זה ראוי לסמכם לתורה שבכתב. ומפני זה כשהסמיכה ההוא לא עלתה בידם אז הסכימה שהוא מדרבנן, ואמרו על זה מדרבנן ואסמכתא בעלמא. וכן לפעמים בדברים שהיו נודעים שהם תקנת חכמים היו מסמיכים אותה לתיבה מהתיבות שבכתוב, ויבארו שזה על צד הסמך".
  6. ^ לפי גרסה אחרת: העירה.