אספלט
אספלט (או בעברית: חֵמָר) הוא נוזל צמיג שמופיע באופן טבעי בנפט גולמי. ניתן להפריד את האספלט מהמרכיבים האחרים בנפט גולמי (כמו נפט, בנזין וסולר) על ידי תהליך של זיקוק. ניתן להשיג רמת הפרדה גבוהה יותר על ידי עיבוד נוסף של המרכיבים הכבדים של הנפט הגולמי ביחידת דה-אספלטיזציה שמשתמשת בפרופאן או בוטאן במצב סופר-קריטי כדי לפרק את המולקולות הארומטיות יותר, שאז מופרדות מהשאר. ניתן לעבד את התוצר עוד יותר על ידי תגובה עם חמצן. הוא הופך אז לקשיח יותר (וצמיגי יותר).
לעתים מבלבלים בין אספלט לזפת, שהוא חומר שנוצר על ידי זיקוק דסטרוקטיבי של חומר אורגני. גם האספלט וגם הזפת מסווגים כביטומנים, סיווג שמכיל את כל החומרים המסיסים בפחמן דו גופרתי.
כיוון שאספלט מתקשה אם אינו נשמר בחימום, קשה להובילו בצורתו הגולמית ממקום למקום. לכן, מערבבים אותו עם דיזל או קרוסין לפני המשלוח; ומפרידים את המרכיבים הללו, הקלים מהאספלט, כאשר התערובת מגיעה ליעדה.
תוכן עניינים |
האספלט בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה [עריכה]
שרידי אספלט התגלו באתר הנאוליתי בגלגל ובביידה שבדרום ירדן, וממצאים מתל ערד הראו שהשימוש בו נמשך גם בתקופה הכלקוליתית, לצורכי בנייה, איטום וריפוי. השימוש העיקרי באספלט בעת העתיקה היה במלאכת החניטה (מומיות) במצרים, למן תקופת הברזל ועד לתקופה הביזנטית.
במקרא מופיע האספלט במגוון שמות בהקשר לשימושים שונים כגון: כופר בסיפור תיבת נח (בראשית ו יד), חמר וזפת בסיפור משה בתיבה (שמות ב ג) ובתיאור מלחמת ברית המלכים (בראשית יד ג- י) וזפת בפרשת סדום ועמורה ובנבואות (ישעיה לד ט). גם במסופוטמיה נעשה באספלט שימוש רב לבנייה ולריפוי (בראשית יא ג).
במקורות הקלאסיים הקדומים מוזכר שהאספלט היה אחד החומרים שנאסף בכמויות מסחריות. דיוסקורידס תיאר את ה- Asphaltos וציין כי המין שהובא מיהודה היה הטוב ביותר. יוסף בן מתיתיהו כתב שהאספלט "מעלה ארוכה לגוף ועל כן מערבים אותו בסמי רפואה רבים". בספרות חז"ל מופיעים המושגים "כופרא" ו"זפת" בהקשר לשימושים רבים. בספרות הערבית נקרא האספלט מים המלח בשם "קפר אליהוד" (הכופר היהודי) ונחשב בעיני בני התקופה לטוב ביותר מבין כל מיני האספלט שהיו מוכרים ברחבי האזור. בימי הביניים התפרנסו חלק מתושבי אזור ים המלח ממכירתו, לפי תיאורי נוסעים וגאוגרפים מימי הביניים ומן העת החדשה[1].
שימושי האספלט [עריכה]
אלתמימי, רופא מוסלמי מירושלים מהמחצית השנייה של המאה ה-10, תיאר שימוש באספלט המגיע מים המלח לייצור תרופת ה'תריאק'[2]. במכתבים שנמצאו בגניזה הקהירית מהמאה ה-11 מבקש ירושלמי שישלחו לו זפת מאלכסנדריה מכיוון שאין למוצאו בירושלים, לצורך רפואת עיניים.
בימי הביניים שימש האספלט מרכיב בתרופה לטיפול בטחורים, במורסות, בחזרת, בפצעים ובנפיחות בשפתיים. הרמב"ם מזכיר את ה"זפת" כמרכיב בחבישה לטיפול בכאב של העצב. שימושים נוספים היו גם: המסת דם קפוא וטיפול בבלוטה בצוואר, במחלות עור ובשיעול, וכן מרכיב בתרופה לדלקת פרקים ולטיפול בגיד הנשה.
יהודי עיראק נהגו להשתמש בזפת בעיקר לריפוי מחלות עיניים, טיפול בכאבי גב ובמחלות לב ולהכנת תחבושות לפצעים ולשברים בחזה. עד היום משמש האספלט במצרים כסם מכייח וכן לטיפול בחבלות ובאולקוס ולהגלדת צלקות.
בנוסף לשימושיו הרפואיים, שימש האספלט גם כטיט לבנייה ולאטימה, וכן להדברה. כיום הוא משמש לריצוף כבישים, ציפוי גגות, לאיטום, לבידוד ולהגנה בפני קורוזיה[3].
אספלט המעורבב יחד עם מרכיבים נוספים כדי ליצור בטון אספלט, משמש לציפוי כבישים. האספלט המשמש למטרה זו מכונה ביטומן במדינות רבות ומורכב בבתי זיקוק מתערובת של חומרים שונים, כדי להגיע לקשיות הדרושה. את הביטומן נוהגים לערבב עם חול וחצץ, לציפוי הכביש.
הערות שוליים [עריכה]
- ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תש"ס. עמ' 136- 137.
- ^ זהר עמר וירון סרי, ארץ ישראל וסוריה על פי תיאורו של אלתמימי: רופא ירושלים בן המאה העשירית, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ד. עמ' 58- 61.
- ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב, תש"ס. עמ' 136- 137.
ראו גם [עריכה]
| מוצרי דלק | |||
|---|---|---|---|
|
