אסתר זמורה

אסתר זמורה
	אסתר זמורה עם בתה מיכל, שנות ה-30
לידה	4 באפריל 1890; מיר, האימפריה הרוסית
פטירה	20 בספטמבר 1951 (בגיל 61)
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות סנהדריה

אסתר (אֶמה) זְמוֹרָה לבית הורביץ (י"ד בניסן תר"ן, 4 באפריל 1890 – 20 בספטמבר^[1]‏ 1951, כ' באלול תשי"א) הייתה אשת העלייה השלישית, עמדה בראש "הסתדרות נשים עבריות" מ-1928, ובראש "ויצו" מ-1933 עד 1941. לקחה חלק חשוב בתהליך האיחוד של מסגרות העבודה הסוציאלית ביישוב העברי, ותרמה רבות לגיבושה של מדיניות הרווחה הממוסדת במדינה שבדרך.

נעורים, מהפכנות וציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסתר (אמה) זמורה לבית הורביץ נולדה בערב חג הפסח תר"ן (1890) בעיירה מיר שבפלך מינסק של רוסיה (רוסיה הלבנה), ובמלאת לה שנה עברה עם משפחתה לעיר הפלך מינסק.^[2] משפחת הורביץ הייתה משפחת סוחרי עץ אמידים, שעמדו לרשותה האמצעים להעניק לשלוש בנותיה חינוך פרטי מעולה. האב, מיכאל הורביץ, היה ציוני נלהב וכיהן כציר בשבעה מהקונגרסים הציוניים הראשונים. כאשר נפטר הרצל ב-1904 ישבה משפחת הורביץ שבעה.

משבר חברתי חמור שפקד את מינסק בראשית המאה ה-20, שנבע מגידול חד באבטלה, דחף צעירים יהודים רבים לארגוני המהפכה הרוסיים. אסתר ואחותה לקחו חלק בהתארגנויות, השתתפו באספות המחתרתיות והופיעו בהפגנות הבלתי-חוקיות. בן משפחה רחוק, זלמן רובשוב (לימים שז"ר), נאסר על ידי המשטרה באשמת כתיבה עיתונאית פרו-סוציאליסטית. בעקבות ידיעה שנמסרה לאביה כי בתו נמצאת ברשימה השחורה של משטרת הצאר, נשלחה הנערה בבהילות לפנימייה לבנות יהודיות בפרנקפורט שבגרמניה, יחד עם אחותה הצעירה ג'ניה.^[3] תוך זמן קצר מרדו הבנות בהחלטת אביהן, ושבו לחיק המשפחה, שעקרה בינתיים לעיר הגרמנית קניגסברג. אסתר נרשמה לגימנסיה היהודית, והצטרפה לקבוצת נוער ציונית שעסקה בגיוס כספים לקרן הקיימת ודאגה לעבודה עבור חבריה. את חופשות הקיץ נהגה משפחת הורביץ לבלות בבית הקיץ שלה. שם פגשה אסתר את זלמן רובשוב, ואהבתם פרחה. בשל קרבת הדם של השניים נמנע מהם מלממש את אהבתם, אך נשארו חברים קרובים כל חייהם.^[4] בימיה בגימנסיה התפרצה אצל אסתר מחלת כליות כרונית, שאותה נשאה למשך שארית חייה. ב-1911 נשלחה לתקופת החלמה בבזל, והשתתפה כצופה בקונגרס הציוני ה-10. בעקבות החוויה הבינה שברצונה להקדיש את חייה למפעל הציוני.

בקניגסברג למדה כתיבה במכונה ועריכת סטנוגרמות. לאחר מכן התקבלה לעבודה במשרד הציוני המרכזי בברלין, שהיה מוקד הפעילות הציונית במדינה ונוהל על ידי נחום סוקולוב, ראש המחלקה המדינית של הוועד הפועל הציוני. בעבודתה זכתה לעמוד מקרוב על הפעילות הדיפלומטית הקדחתנית, שפירותיה הבשילו עם הצהרת בלפור. בברלין למדה זמורה שיעור חשוב בפוליטיקה ומדיניות ציונית, במפגשה עם צמרת ההנהגה הציונית.^[5]

מלחמת עולם ועלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסתר ומשה זמורה עם לידת בתם מיכל ב-1926, בגן דירתם שברחוב מלכי ישראל

ערב מלחמת העולם הראשונה הכירה אסתר את משה זמורה, סטודנט יהודי למשפטים מקניגסברג, שידע עברית על בוריה אולם לא היה בעל שאיפות ציוניות. עם פרוץ המלחמה גויס לצבא, ולאסתר נשקף איום גירוש מגרמניה בשל אזרחותה הרוסית. על מנת למנוע את גירושה הציע לה משה להינשא ללא שהות, ואסתר האידיאליסטית התנתה זאת בעלייתם לארץ ישראל. משה הסכים והזוג נישא ב-1914. לאחר נישואיהם ניסו בני הזוג להיכנס להריון, ולא הצליחו. אסתר עברה עשר הפלות, והרופאים לא האמינו שתצליח אי פעם ללדת. ב-1921 עלה משה לארץ ישראל ללא אסתר, שנותרה ליד מיטת חוליו של אביה. לאחר מות אביה הצטרפה למשה בירושלים (1922), ומצאה עבודה במשרדו של בוריס שץ, מנהל בית הספר לאמנות בצלאל. בני הזוג נהגו לארח פעילים, מנהיגים ואנשי רוח ציוניים בביתם הקטן שברחוב החבשים (אתיופיה) במרכז העיר^[5] ובהמשך בביתם שברח' רשב"א ברחביה. מחלת הכליות ליוותה את זמורה בעלותה ארצה, אך היא לא וויתרה על רצונה להביא ילדים לעולם. ב-1926 ילדה את בתה הבכורה מיכל, לאחר ששכבה במיטה לאורך כל חודשי ההריון. ב-1932 נולדה בתה עדה.^[6]

הנהגת "הסתדרות נשים עבריות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כמה חודשי התאוששות מלידת בתה הבכורה, החלה אסתר זמורה לכתוב לעיתון "האשה", שיצא בחסות "הסתדרות נשים עבריות" (הנ"ע) ו"הדסה". על מנת להכיר את קהל היעד של העיתון, שוכנעה זמורה כי עליה להצטרף לפעילות הנ"ע, חרף העובדה כי לא הייתה לה שאיפה מיוחדת לקחת חלק בארגוני נשים. תחילה ביקרה בפגישות הוועד הפועל בירושלים, ולאחר מכן לקחה חלק בוועידת הארגון שהתקיימה בחיפה ב-1928. באותה וועידה חל מפנה מפתיע ביותר, כשזמורה נבחרה באופן בלתי צפוי להנהגה המשולשת של הארגון כולו, לצד בת-שבע כצנלסון ובת-שבע קסלמן. מכאן והלאה הפכה העבודה בקרב נשים ולמענן לתוכן חייה ומשאת נפשה.^[7]

הנ"ע הוקמה ב-1920 בירושלים על ידי נשות המעמד הבינוני מן העלייה השלישית, שביקשו לשפר את מצבן הקשה של הנשים היולדות בירושלים מקרב היישוב הישן. הארגון עסק מראשיתו בהסברה, הדרכה וטיפול בתהליך ההיריון והלידה, סיפק חלב ומעונות לילדי עובדות ויתומים, ועסק בהכשרה מקצועית לאמהות. תמותת התינוקות הגבוהה בקרב היישוב העברי (144 מיתות לאלף בשנת 1922, לעומת 44 לאלף בשנת 1944^[8] האיצה את פעילות הארגון, ובמרוצת שנות ה-20 הפך לארגון ארצי עם סניפים בערים הגדולות ובמושבות שונות – ירושלים, תל אביב, חיפה, ראשון לציון, חברון ועוד. הבעיה שעמדה ביסוד פעילותה של הנ"ע הייתה שאלת הפניית המשאבים לסיוע: האם יש לעזור ליישוב היהודי הישן, הלא-ציוני, שמצבו היה ירוד ביותר, או לדאוג לנשות העלייה העירוניות, שככל אוכלוסיית מהגרים, נזקקו לסיוע בקליטה והכשרה מקצועית. בסופו של דבר פעלה הנ"ע בשני המישורים במקביל.^[9]

מודרניזציה וארגון "הסתדרות נשים עבריות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהתמנתה אסתר זמורה לעמוד בראש הנ"ע עמדו בפניה שתי משימות עיקריות: מודרניזציה של המערך הארגוני, ואיחוד עם ארגון "ויצו" העולמית, שנועד לתת להנ"ע את המשאבים הדרושים. המטרה הכוללת של זמורה הייתה להסדיר על ידי כך את תחום העבודה הסוציאלית ביישוב העברי. היא הסדירה את נושא גביית הכספים וחלוקת התקציב לפי שלוש מחלקות: עבודה ארגונית ותרבותית בין הנשים, פעולות לטובת הילד, וסיוע ועזרה סוציאלית. בנוסף, קידמה זמורה הפרדה ארגונית חדשה בין עבודה מעשית ובין אדמיניסטרציה.

איחוד עם "ויצו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהושגה התקדמות משמעותית בארגונה של הנ"ע, הופנו המאמצים לטובת יצירת האיחוד עם "ויצו" העולמית, רעיון שעמד על סדר היום מאז 1920.^[10] ב-1932 הייתה להנ"ע תשתית ארצית מסודרת שנפרשה על פני 14 סניפים, אולם התמיכה המשאבית מארגון "הדסה" התדלדלה עד מאוד.^[11] "ויצו" ראתה באיחוד הזדמנות להפוך את הארגון לחלק אינטגרלי מהיישוב העברי ועל ידי כך לממש את מטרות הארגון בתחום הרווחה ומעמד האישה. על רקע עליית הנאצים לשלטון והגירתם של למעלה מרבע מיליון יהודים ממזרח ומרכז אירופה לארץ ישראל, הייתה העבודה הסוציאלית לאלמנט קריטי ביותר. זמורה נבחרה לאחת משתי נשיאות הארגון החדש, שנקרא "הסתדרות נשים ציוניות – ארגון ארצי של ויצו" (הנ"צ), ובשמו העממי: "ויצו".

מבחינות רבות, היה האיחוד תחילתו של תהליך, ולא סופו; "ויצו" הייתה לארגון ארצי שמנה 4,500 חברות פעילות ב-20 סניפים שונים. הארגון התחלק לשתי מחלקות: דאגה לילד והכשרת האישה. העבודה התרכזה בשורה של מעונות יום, בתי ספר, מסגרות להכשרה מקצועית ובתי מלאכה. תחת הנהגתה של זמורה הפך "ויצו" לארגון הגדול בתחומו ביישוב העברי. דוגמה סמלית למשקלו הרב של הארגון ניתן לראות בכך שאחת משתי הנשים החתומות על מגילת העצמאות, רחל כהן-כגן, הייתה נציגת "ויצו" (שחתמה על המגילה אף שלא הייתה חברה במועצת העם)^[12] בינואר 1941 עברה אסתר זמורה אירוע מוחי שבעקבותיו שותקה בכל פלג גופה הימני, ונאלצה להתפטר מכל תפקידיה. בעידודו של זלמן שזר שיקעה עצמה בכתיבת זיכרונותיה, ככל שעמדו לה כוחותיה. כתוצאה מעבודת המחקר והאיסוף הזו נולדה האוטוביוגרפיה שלה, הכוללת תיאור מפורט של פרשת האיחוד בין "ויצו" והנ"ע, כמו גם תיאור קורותיהן של נשים רבות שפגשה זמורה בעבודתה בארגון. האוטוביוגרפיה מהווה מסמך חשוב המשמש לא רק כמקור היסטורי לתולדות העבודה הסוציאלית, אלא גם מספקת מידע רב-ערך אודות נשים פעלתניות ומשפיעות שפעלו בתקופת המנדט, ופועלן נשכח. בראשית 1951 השלימה זמורה את כתב היד, ובסתיו אותה שנה נפטרה, בגיל 61.^[13] נקברה בבית הקברות סנהדריה.^[14]

אחותה, ג'ניה (ג'ני) בלומנפלד, אשתו של העיתונאי והמנהיג הציוני קורט בלומנפלד, הייתה גם היא פעילת ויצו בירושלים.

תפיסת עולמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות הרווחה והתעסוקה שהתנהלו על ידי "ויצו" בהובלתה של זמורה, היוו תשתית למוסדות הרווחה הציבוריים של מדינת ישראל הצעירה. תפיסתה של זמורה את מהות העבודה הסוציאלית הקדימה את זמנה, והתאימה לתפיסה של מדינות הרווחה שקמו במערב לאחר מלחמת העולם השנייה. היא ראתה באבטלה את מקור הרע^[15] ופעלה לקדם את מצבן של נשים דרך הכשרה מקצועית ולשכות עבודה.^[16] זמורה ביקשה לנקוט במדיניות אנטי-פילנתרופית במהותה, בהעבירה את תחום הטיפול הרווחתי בפרט ובמשפחה לידי הרשות הממלכתית, דהיינו הוועד הלאומי.^[17] בהתעקשה שלא להשאיר את ליבת העבודה הסוציאלית בידי ארגון סמי-וולנטרי כהסתדרות נשים עבריות, ביטאה את גישתה שמטרת העבודה הסוציאלית אינה להרבות בעזרה אלא להפחית את מספר הנזקקים לה.^[18] מתוך תפיסה ציונית שהניחה בבסיסה את רעיון הארגון הקולקטיביסטי, גרסה זמורה כי מדיניות הרווחה לא רק שלא נופלת בערכה מן הפעולה הסוציאליסטית של בניין הארץ וההתיישבות החלוצית, אלא מהווה ביטוי לאחריות החברה על האדם.^[19]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים עבריות ציוניות: סיפורה של "הסתדרות נשים עבריות" מיום היווסדה בשנת 1920 ועד הפיכתה לפדרציה הישראלית של ויצו בשנת 1933; כפי שהועלתה על הכתב בידי אסתר זמורה ... ; הביאה לבית הדפוס והקדימה פתח דבר והקדמה: מיכל זמורה-כהן, תל אביב: ויצו וגוונים, תשס"ב 2002.
נר לאסתר: דברי זכרון לאסתר זמורה, זכרונה לברכה, ירושלים: הסתדרות נשים ציוניות ויצו, תשי"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אסתר זמורה בוויקישיתוף

רינה עוזיאל-בלומנטל, מפגשים עם מיכל זמורה-כהן / חלק א', באתר ארגון יוצאי מרכז אירופה
טליה דיסקין, לא עיתון נשים 'רגיל': דגם האישה האזרחית בעקבות הירחון הארצישראלי 'האשה' וסוכנותיו, 1926–1929 ישראל 18–19 (2011), עמ' 8365–98
חנה הרצוג, ארגוני נשים בחוגים האזרחיים - פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב, קתדרה 70 (טבת תשנ"ד, ינואר 1994), באתר סנונית
ירושלים: לוית אסתר זמורה, דבר, 23 בספטמבר 1951
ציון לנפש: (אסתר זמורה ז"ל), דבר, 28 באוקטובר 1951 (נקרולוג והספד מאת אירמה פולאק)

ממאמריה:

מה הן תפקידי הסתדרות נשים ציוניות (ויצ"ו): (מנאום הפתיחה בועידה הארצית בירושלים), דבר, 11 בינואר 1935
הסתדרות נשים ציוניות בירושלים, דבר, 28 במאי 1937

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ אסתר זמורה, דבר, מודעת אבל, 21 בספטמבר 1951.
^ מיכל זמורה-כהן, 'פתח דבר: על אסתר זמורה', בתוך: אסתר זמורה, נשים עבריות ציוניות (תל אביב: ויצו וגוונים), תשס"ב 2002, עמ' 10.
^ זמורה-כהן, פתח דבר, עמ' 11.
^ רינה עוזיאל-בלומנטל, מפגשים עם מיכל זמורה-כהן / חלק א', באתר ארגון יוצאי מרכז אירופה.
^ ¹ ² נשים עבריות ציוניות, עמ' 148.
^ זמורה, פתח דבר, עמ' 13.
^ נשים עבריות, עמ' 149.
^ נשים עבריות, עמ' 35. לשם השוואה, שיעור זה מאפיין חלק מן המדינות הנחשלות של אפריקה במאה ה-21, כמו ניגריה, שנמצאת במקום ה-14 בעולם בשיעור הגבוה של תמותת התינוקות – 142 מיתות לאלף (דו"ח המחלקה ליחסים כלכליים וחברתיים של האו"ם).
^ נשים עבריות, עמ' 43.
^ נשים עבריות, עמ' 157.
^ נשים עבריות, עמ' 185.
^ אמיל פוירשטין, נשים שעשו היסטוריה: 40 דמויות ראשוניות בארץ ישראל, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט 1989, עמ' 69–71.
^ זמורה-כהן, 'הקדמה: גלגולו של כתב היד', בתוך: זמורה, נשים עבריות ציוניות (תל אביב 2002), עמ' 16.
^ ירושלים: אסתר זמורה, על המשמר, 23 בספטמבר 1951.
^ נשים עבריות, עמ' 94.
^ זמורה, עמ' 102
^ נשים עבריות, עמ' 109.
^ נשים עבריות, עמ' 91.
^ טליה דיסקין, לא עיתון נשים 'רגיל': דגם האישה האזרחית בעקבות הירחון הארצישראלי 'האשה' וסוכנותיו, 1926–1929 ישראל 18–19 (2011), עמ' 83.

[1] אסתר זמורה, דבר, מודעת אבל, 21 בספטמבר 1951.

[2] מיכל זמורה-כהן, 'פתח דבר: על אסתר זמורה', בתוך: אסתר זמורה, נשים עבריות ציוניות (תל אביב: ויצו וגוונים), תשס"ב 2002, עמ' 10.

[3] זמורה-כהן, פתח דבר, עמ' 11.

[4] רינה עוזיאל-בלומנטל, מפגשים עם מיכל זמורה-כהן / חלק א', באתר ארגון יוצאי מרכז אירופה.

[נשים_עבריות,_148-5] ¹ ² נשים עבריות ציוניות, עמ' 148.

[6] זמורה, פתח דבר, עמ' 13.

[7] נשים עבריות, עמ' 149.

[8] נשים עבריות, עמ' 35. לשם השוואה, שיעור זה מאפיין חלק מן המדינות הנחשלות של אפריקה במאה ה-21, כמו ניגריה, שנמצאת במקום ה-14 בעולם בשיעור הגבוה של תמותת התינוקות – 142 מיתות לאלף (דו"ח המחלקה ליחסים כלכליים וחברתיים של האו"ם).

[9] נשים עבריות, עמ' 43.

[10] נשים עבריות, עמ' 157.

[11] נשים עבריות, עמ' 185.

[12] אמיל פוירשטין, נשים שעשו היסטוריה: 40 דמויות ראשוניות בארץ ישראל, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט 1989, עמ' 69–71.

[13] זמורה-כהן, 'הקדמה: גלגולו של כתב היד', בתוך: זמורה, נשים עבריות ציוניות (תל אביב 2002), עמ' 16.

[14] ירושלים: אסתר זמורה, על המשמר, 23 בספטמבר 1951.

[15] נשים עבריות, עמ' 94.

[16] זמורה, עמ' 102

[17] נשים עבריות, עמ' 109.

[18] נשים עבריות, עמ' 91.

[19] טליה דיסקין, לא עיתון נשים 'רגיל': דגם האישה האזרחית בעקבות הירחון הארצישראלי 'האשה' וסוכנותיו, 1926–1929 ישראל 18–19 (2011), עמ' 83.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]