אסתר שפירא
 | |
| לידה |
23 בינואר 1961 (בת 63) פרנקפורט, גרמניה המערבית  |
|---|---|
| מדינה |
גרמניה |
| עיסוק | עיתונאית, סופרת, במאית, מפיקה ועורכת קולנוע וטלוויזיה. |
| פרסים והוקרה |
מדליית בובר-רוזנצווייג (2007) |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אסתר שפירא (בגרמנית: Esther Schapira, נולדה ב-23 בינואר 1961) היא עיתונאית וסופרת יהודייה-גרמנייה, במאית, מפיקה ועורכת קולנוע וטלוויזיה. התפרסמה בישראל בעקבות שני סרטי טלוויזיה דוקומנטריים, זוכי פרסים, שהפיקה וביימה על פרשת מוחמד א-דורה והאמת שמאחוריה.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שפירא נולדה ב-1961 בפרנקפורט שבמדינת הסן במערב גרמניה. אביה היה ניצול שואה[1]. החל מ-1995 עד היום (2017) היא העורכת לענייני חברה ופוליטיקה ברשת הטלוויזיה הציבורית הגרמנית Hessischer Rundfunk.
סרטה הידוע ביותר הוא "היום בו נרצח תיאו ואן גוך" (Der Tag, als Theo van Gogh ermordet wurde), אותו הפיקה ב-2007. הסרט נסב על רצח מפיק הסרטים ההולנדי תיאו ואן גוך בידי מוסלמי ב-2004 וזכה ב"פרס אירופה", הפסטיבל ותחרות הסרטים הגדול ביותר באירופה.
בישראל ידועים יותר שני סרטי הטלוויזיה שהפיקה על פרשת מוחמד א-דורה.
פרשת מוחמד א-דורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שפירא הגיעה לישראל ב-2001 מתוך כוונה להפיק סרט דוקומנטרי על פרשת מוחמד א-דורה וכיצד הרג צה"ל כביכול ילד פלסטיני חסר ישע. בעקבות התחקיר שערכה היא הפיקה ב-2002 את סרטה הראשון על הפרשה, הנקרא "שלושה כדורים וילד מת" (Drei Kugeln und ein totes Kind) וכבר בו היא העלתה שורת שאלות נוקבות בנוגע לנרטיב הפלסטיני שהתקבע באירופה, בדבר אשמתו כביכול של צה"ל, בגרימת מות הילד מוחמד א-דורה. עם זאת, בסרט זה היא עדיין קיבלה כעובדה את הטענה הפלסטינית שהילד אכן מת באותו אירוע[2][3].
סרטה הדוקומנטרי השני של אסתר שפירא על פרשת מוחמד א-דורה נקרא "א-דורה – הילד, המוות והאמת" (Das Kind, Der Tod, und Die Wahrheit)[4]. הסרט שודר בישראל בערוץ הראשון במסגרת התוכנית "מבט שני", בדצמבר 2009, קצת יותר מחצי שנה לאחר שהופק[5]. הוא הביא הוכחות לכך שהילד א-דורה כלל לא מת באותו אירוע ושהצילומים של מותו כביכול, בוימו. בעקבות סרטה זה של שפירא כתב חנוך מרמרי, מי שהיה עורך "הארץ" כשאירעה הפרשה ב-2000, מאמר באתר "העין השביעית", בו התחרט על הדרך בה כיסה בשעתו עיתונו את הפרשה. מסתבר שהסרט שינה את דעתו של מרמרי על הפרשה במאה ושמונים מעלות[6]:
"היום, כשאני יודע יותר על האופן שבו שיקפו הפלסטינים את אסונם, וממרחק השנים והניסיון שנצבר בהן, אני יכול לקבל בפתיחות גם את סרטה של העיתונאית הגרמנייה אסתר שפירא. היום ברור לי שקנינו את הסיפור ההוא (שצה"ל הרג כביכול את מוחמד א-דורה), מהר מדי, ובזול. היינו ספקנים כלפי תחקיר צה"ל. גילינו קוצר רוח כלפי בדיקות שערכו אלה שנתפסו כאובססיבים. תמונה, אפילו תמונת וידאו, עשויה להיות השקר המושלם. צריכים היינו לעשות כל מאמץ לרדת לחקר האמת בפרשה. הרי זה היה תפקידנו, לספר מה בדיוק קרה. ואם לא אנחנו, צריך היה לקבל בפתיחות את כל מי שמוכן לנעוץ סיכה במיתוס הזה."
פרסים שקיבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרס אליזבת' זלברט (Elisabeth-Selbert-Preis) - 1987
- פרס הרדיו, הטלוויזיה והמדיה החדשה (Radio-, TV- und Neue-Medien-Preis) - 1995
- פרס המבקרים הגרמני - 1996
- פרס התקשורת האירופאי (Civis – Europas Medienpreis für Integration) - 2002
- פרס ראשון בפסטיבל מוסקבה הבינלאומי לחוק וחברה, בגין סרטה Drei Kugeln und ein totes Kind - 2003
- מדליית בובר - רוזנצווייג (יחד עם ג'ורג' הפנר) (Buber-Rosenzweig-Medaille) - 2007
- פרס ראשון נוסף בפסטיבל מוסקבה הבינלאומי הנ"ל בגין סרטה Der Tag, als Theo van Gogh ermordet wurde - 2008
- ציון לשבח במסגרת "פרס אירופה" בגין סרטה הדוקומנטרי על רצח תיאו ואן גוך
ספרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Esther Schapira, Hafner, Georg M, Die Akte Alois Brunner, Campus Sachbuch, Frankfurt 2000. ISBN 978-3-499-61316-6
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסתר שפירא, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אסתר שפירא, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- אסתר שפירא עונה על שאלת הביום של הסרט של רשת פרנס 2, על מוחמד א-דורה, הבלוג של ריצ'רד לנדס, 19 ביוני 2009, באתר The Augeanstables
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ [1]
- ^ סרט חדש : ראיות לאשמת הפלשתינים במותו של מוחמד אל דורה, באתר ערוץ 7, 16 במרץ 2002
- ^ עתי"ם, סרט: הפלסטינים הרגו את הילד מוחמד א-דורה, באתר ynet, 16 במרץ 2002
- ^ "Is Palestinian boy filmed being 'killed' by Israel still alive?", "בילד", 9 במרץ 2009
- ^ שודר שוב גם במסגרת "הסיפור האמיתי" ב-31 בינואר 2010
- ^ חנוך מרמרי, טוהר הבושה, באתר העין השביעית, 10 בדצמבר 2009