אפולו 7

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אפולו 7
טלאי משימה
סמל המשימה
נתוני משימה
חללית אפולו
תא פיקוד CM-101
תא שירות SM-101
מסת החללית 16,519 ק"ג
אנשי צוות 3
אות קריאה אפולו 7
משגר סטורן IB ‏SA-205
כן שיגור ‎LC-34, קייפ קנוורל, פלורידה
שיגור 11 באוקטובר 1968, 15:02:45 UTC
נחיתה 22 באוקטובר 1968, 11:11:48 UTC
צפון האוקיינוס האטלנטי
27°32′N 64°04′W
משך המשימה 10 ימים, 20 שעות, 9 דקות ו-3 שניות
מספר הקפות 163
אפוגיאה 300 ק"מ
פריגיאה 232 ק"מ
זמן הקפה 89.78 דקות
נטיית מסלול 31.63°
תמונת הצוות
משמאל לימין: אייסל, שירה וקנינגהם
משמאל לימין: אייסל, שירה וקנינגהם
משימות קשורות
משימה קודמת משימה הבאה
Apollo program insignia.png אפולו 6
Apollo-8-patch.png אפולו 8

אפולו 7 הייתה המשימה המאוישת המוצלחת הראשונה בתוכנית אפולו להנחתת אדם על הירח. מטרתה הייתה לבדוק את תפקוד תא הפיקוד, לבדוק את ביצועי הצוות, רכב החלל ואמצעי תמיכת המשימה. במשך 11 יום בוצעו מבחנים שונים בחללית. מערכת ההנעה של החללית, שנועדה להכניס אותו למסלול סביב הירח ולהוציא אותו משם, פעלה ללא תקלה במשך שמונה הפעלות שנמשכו בין חצי שנייה ל־67 שניות.

תיאור המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המראת אפולו 7
שידור טלווזיה מאפולו 7, השידור הישיר הראשון מהחלל לכדור הארץ
תא הפיקוד (CM) של אפולו 7, מוצג במוזיאון Frontiers of Flight(אנ') בטקסס

אפולו 7 שוגרה ב־11 באוקטובר 1968. צוותה כלל את דון אייסל, וולט קנינגהאם, והמפקד וואלי שירה. החללית שוגרה על גבי טיל סטורן IB, והייתה זו הפעם הראשונה בה שוגרו אסטרונאוטים בעזרת טיל זה (השיגור המאויש הראשון שתוכנן, אפולו 1, בוטל עקב תאונת אימונים בה נספו 3 אסטרונאוטים).

הספירה לאחור לשיגור עברה ללא תקלות משמעותיות, למעט עיכוב קל שנבע מהתחממות במערכת המימן של השלב השני, והמשימה יצאה לדרכה בשעה 11:02:45 (שעון מקומי). השלב הראשון סיים את תפקידו והושלך שתי דקות ו־25 שניות לאחר השיגור. השלב השני, שכונה S-IVB, נותק לאחר הקפה וחצי, ונשאר במסלול קרוב לחללית, שם שימש לאימוני מפגש בחלל.

לאחר ניתוק השלב השני, הפעיל שירה את מנועי תא הפיקוד כדי להתרחק ממנו למרחק כ־17 מטרים, והתהפך כדי לדמות עגינה. ביום שלמחרת, כאשר השלב השני היה מרוחק כ־128 ק״מ [דרוש מקור] ממודול הפיקוד, הצוות התקרב אליו והגיע עד למרחק של כ־23 מטרים.

וולטר קנינגהאם דיווח שלוחות חיפוי של הטיל סאטורן 5 לא נפרשו במלואם. בטיסות מאוחרות יותר לוחות אלה יושלכו בעזרת מטעני נפץ. לאחר זאת, נוסו מנועי תא השירות. הניסיון הראשון טילטל מעט את רכב החלל, עד ששירה קרא "יאבאדאבאדו!" מאוחר יותר אמר אייסל, "לא ידענו בדיוק למה לצפות, אבל קיבלנו יותר ממה שציפינו לו." רכב החלל תפקד כמעט ללא תקלות במשך קרוב ל־11 יום. מדי פעם, הטמפרטורה באחד מתאי הדלק שסיפקו חשמל לחללית עלתה, אך מנגנוני חלוקת עומס מנעו מחסור בחשמל. הצוות התלונן על רעש המאווררים במעגלי סביבת החיים, וכיבה אחד מהם. זה לא הועיל, ולכן כובה גם המאוורר השני. התא נשאר נוח לשהייה, אם כי מים התעבו על צינורות הקירור. הצוות ניקז את המים העודפים החוצה בעזרת מערכת סילוק השתן.

רגע אחד של חרדה עבר בבקרת המשימה, כאשר שני קוי מתח חילופין הפסיקו לעבוד, ביחד עם מחזורים אוטומטיים של מאווררי מכלי החמצן וגוף החימום שלהם. אך איפוס ידני של מפסקי מתח החילופין החזיר אותם לפעולה תקינה.

שלושה מתוך חמשת חלונות החללית צברו אדים עקב שימוש בחומר איטום לא מתאים (שהוחלף רק באפולו 9). זמן קצר לאחר שהחללית עזבה את כן השיגור ומגדל החילוץ הושלך, על שניים מהחלונות היו משקעי פיח, ועל שניים אחרים התעבות מים. כעבור יומיים, קנינגהאם דיווח שרוב החלונות היו במצב טוב למדי, למרות שלחות הצטברה בתוך אחד החלונות. המצב היה דומה גם ביום השביעי. אך גם עם מגבלות אלו, החלונות היו שמישים. אלו ששימשו לתצפית במהלך המפגש עם השלב השני היו נקיים מספיק. תצפיות ניווט בעזרת טלסקופ וסקסטנט היו קשות לביצוע אם בוצעו מיד לאחר השלכת פסולת נוזלית. לעתים היה צורך להמתין מספר דקות עד שחלקיקי הקרח יתפזרו. אך באופן כללי, החלונות היו נקיים די הצורך לתצפיות כלליות ולצורך זיהוי ציוני דרך, ולצורך צילומים דרך החלון.

רוב המערכות תמכו בפעולות החללית ובתפקודה כמתוכנן. מערכת סילוק הפסולת פעלה היטב, אך הייתה מרגיזה. שקיות הפסולת נסגרו בקלות ואוכסנו במכלי מזון ריקים במחסן הציוד. אך השקיות היו לחלוטין לא נוחות ולעתים קרובות העלו ריחות לא נעימים.

המטענים של הסוללות הדרושות לחזרה לכדור הארץ הראו ערכים של 50 עד 75 אחוז פחות מהמצופה. החמורה מכל הייתה התחממות היתר של תאי דלק, שהיו עלולים להיכשל כאשר החללית הייתה רחוקה מכדי לחזור לכדור הארץ בכח הסוללות בלבד, גם אם היו מלאות. בעיות אלו טופלו לפני שיגור אפולו 8.

כ-15 שעות לאחר השיגור פיתח שירה הצטננות, וקנינגהאם ואייסל נדבקו ממנו זמן קצר לאחר מכן. בעוד בתנאי כבידה הצטננות יכולה להיות בלתי נוחה, בתנאי חוסר כבידה היא הופכת למטרד אמיתי. בהיעדר כוח משיכה, עודפי ליחה אינם מתנקזים מהאף ומצטברים בו. הפתרון היחיד הוא לנשוף חזק, מה שיכול להכאיב בעור התוף. מספר ימים לפני חזרתם אל פני כדור הארץ, החלו האסטרונאוטים להעלות חששות, שמא לא יוכלו לנקז את אפם כאשר ראשם נתון בתוך הקסדה של חליפת החלל. הלחץ המצטבר בתוך מערות האף עלול היה לפרוץ את עור התוף שלהם. איש בקרת המשימה על הקרקע ניסה לשכנע אותם לחבוש את הקסדות בכל זאת, אך שירה נשאר במריו. כל אחד מהם לקח כדור להקלת הלחץ שעה לפני הנחיתה, והיא עברה בשלום מבחינה זו.

המשימה השלימה 163 הקפות, והייתה הראשונה לשדר שידור טלוויזיה חי ממסלול. היא הושלמה בנחיתה תקינה באוקיינוס האטלנטי מדרום מזרח לברמודה. שקי הציפה של האפולו נוסו לראשונה בנחיתה זו. קפסולת הנחיתה התהפכה בעת הנחיתה במים, ושקי הציפה החזירו אותה למצב ישר. הצוות נאסף על ידי מסוק אל ה-USS Essex בשעה 8:20 בבוקר.

הצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה משנת 1966 של אייסל, שירה וקנינגהם, לבושים חליפות חלל

.

וולטר שירה הבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – וולטר שירה הבן

מפקד המשימה. נולד ב-12 במרץ 1923 בהאקנסק, ניו ג'רזי. סיים לימודים באקדמיית הצי ב-1945, ובבית הספר לטיס של הצי ב-1947. קיבל תואר דוקטור לשם כבוד בהנדסה אסטרונאוטית ממכללת לפאייט, דוקטור לשם כבוד באסטרונאוטיקה מהמכללה להנדסה של ניוארק, ותואר דוקטור לשם כבוד במדעים מאוניברסיטת דרום קליפורניה. התאמן כאסטרונאוט בנאס"א בשנים 1959 - 1969.

  • 1948 - 1959: טייס בצי האמריקאי. בין תפקידיו היו טייס על נושאת מטוסים וקצין מבצעים. השתתף כטייס במלחמת קוריאה.
  • 1959 - 1969: אחד משבעת האסטרונאוטים הראשונים והיחיד שטס על שלושת החלליות - מרקורי, ג'מיני ואפולו. כטייס מפקד הטיס את הטיסה הראשונה של אפולו אפולו 7).

שירה פרש משירות בנאס"א ובצי ב-1970, ומאז כיהן בהנהלת מספר חברות פרטיות בתחום המימון, איכות הסביבה, ואחרים. נפטר במאי 2007.

וולטר קנינגהאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – וולטר קנינגהאם

טייס רכב הנחיתה על הירח (שלא נכלל במשימת אפולו 7). נולד ב-16 במרץ 1932, בקרסטון, איובה. בוגר בית הספר התיכון "וניס" בווניס, קליפורניה. הצטרף לצי האמריקאי ב-1951 והחל בלימודי הטיסה ב-1952. ב-1953 הצטרף לטייסת נחתים, ושירת בשירות פעיל בחיל הנחתים האמריקאי עד אוגוסט 1956, ובמילואים עד 1975. הוא מחזיק בדרגת קולונל בחיל הנחתים.

דון פ' אייסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייס תא הפיקוד. נולד ב-23 ביוני 1930 בקולומבוס, אוהיו. נפטר ב-1 בדצמבר 1987 מהתקף לב.

סיים לימודים באקדמיית הצי, והצטרף לחיל האוויר כטייס. הטיס מטוסי סילון, והיה טייס ניסוי. ב-1964 הצטרף לנאס"א כאסטרונאוט. מלבד אפולו 7, היה חבר בצוותי הגיבוי של אפולו 1 ואפולו 10.

ב-1972 פרש מחיל האוויר האמריקאי ומתוכנית החלל בדרגת קולונל, כדי להיות מנהל חיל השלום האמריקאי בתאילנד. בסוף שליחות זו מונה לתפקיד בכיר בחברה פרטית.

בין שאר העיטורים שקיבל, נמנה פרס אמי על שידור הטלוויזיה הראשון מהחלל, במסגרת אפולו 7.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפולו 7, באתר מרכז החלל ע"ש קנדי
  • אפולו 7, באתר "אנציקלופדיה אסטרונאוטיקה"


תוכנית אפולו של סוכנות החלל האמריקנית
אפולו 1 - אפולו 4 - אפולו 5 - אפולו 6 - אפולו 7 - אפולו 8 - אפולו 9 - אפולו 10 - אפולו 11 - אפולו 12 - אפולו 13 - אפולו 14 - אפולו 15 - אפולו 16 - אפולו 17 - אפולו-סויוז Apollo program insignia.jpg