אפילפסיה מיוקלונית מתקדמת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אפילפסיה מיוקלונית מתקדמת (PME) היא תסמונת אפילפטית נדירה הנגרמת על ידי מגוון הפרעות גנטיות. היא מורכבת מהתקפים מיוקלוניים ופרכוסי טוני-קלוני יחד עם שקיעה נוירולוגית מתקדמת.

היא ידועה גם כמיוקלונוס אפילפטי מתקדם‏[1].

תצוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתקפים מיוקלוניים יש עוויתות שרירים קצרות לא רצוניות ועלולה להיות לעתים תכופות עד כדי ניטרול האדם. סימפטומים אחרים יכולים לכלול אך לא מוגבלים לעיטוש בלתי נשלט ועפעוף מהיר. ננסים הם קרבנות שכיחים של מחלה נדירה זו שהנה קטלנית. לפרכוסי טוני-קלוני יש שני שלבים: השלב הטוני יכול לארוך כמה שניות. מעורבות בו מתיחת שרירים שכתוצאה מכך האדם עלול ליפול. השלב השני הוא השלב הקלוני שבו יש פרכוס שבו השרירים נמתחים ומתרפים במהירות. התפקוד הנוירולוגי הלקוי כולל קושי בתיאום של תנועות השרירים (אטאקסיה) וירידה ביכולת הקוגניטיבית (שיטיון).

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

PME אחראית לפחות מ- 1% ממקרי האפילפסיה במרכזי אפילפסיה מתמחים.

ההיקף והשכיחות של PME אינה ידועה אבל יש שוני גאוגרפי ואתני ברור אצל בעלי פגמים גנטיים מסוימים. גורם אחד, מחלת אונפריכט לונדבורג (Unverricht-Lundborg disease) היא בעלת תפוצה של 1:20,000 בפינלנד[2].

אבחון משתנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלבים הראשונים קשה להבחין אפילפסיה מיוקלונית מתקדמת מסוגי אפילפסיות כלליות אידיופתיות שפירות כמו אפילפסיה מיוקלונית של גיל הנעורים. ב- PME האפקטיביות הראשונית של הטיפול בתרופות אנטי-אפילפטיות יורדת ככל שההתקפים נעשים תכופים יותר והירידה הנוירולוגית מתקדמת. עם זאת, אלה יכולים להיות גם סימנים של הרעלה של תרופות נוגדות פרכוסים. המיוקלונוס ב- PME הוא, בדרך כלל חמור והוא סוג ההתקפים הבולט.

הפרעות אופייניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש כמה הפרעות אופייניות הכוללות את הגורמים הנפוצים ביותר לאפילפסיה מיוקלונית מתקדמת. ביניהן: מחלת אונפריכט לונדבורג, אפילפסיה מיוקלונית עם סיבים אדומים מחוספסים (תסמונת מרף), מחלת לפורה ועוד.

מחלת אונפריכט-לונדבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלה זו מתגלה בין הגילאים 6 ל- 16 ושכיחה במיוחד בארצות סקנדינביה ובמדינות הבלטיות. המיוקלונוס מחמיר עם הזמן ומגיב בהדרגה פחות לתרופות.

הירידה הקוגניטיבית היא איטית ולעתים מתונה. החולים לא חיים, בדרך כלל, מעבר לגיל העמידה, אך יש יוצאים מן הכלל. פניטואין – תרופה אנטי אפילפטית ותיקה ונפוצה ידועה כמחריפה בצורה קשה את המצב. יש בה תורשה רצסיבית אוטוזומלית והיא נגרמת על ידי מוטציה בגן Cystatin-B (EPM1) בכרומוזום 21q22.3 שהתגלה ב- 1996.

היא תוארה כסוג החמור פחות של PME ‏‏[3]

אפילפסיה מיוקלונית וסיבים אדומים מחוספסים (תסמונת מרף)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתה של מחלה זו יכולה להיות בכל זמן וחומרתה והתקדמותה יכולות להשתנות. התקפי טוני-קלוני ושיטיון פחות ניכרים מאשר בצורות אחרות של PME. הסיבה היא מוטציה מיטוכונדריאלית בDNA כך שרוב המקרים התורשתיים מועברים על ידי האם. ביופסיה בשרירי השלד תראה סיבים אדומים מחוספסים ומכאן שמה.

מחלת לפורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלה זאת מתחילה, באופן רגיל, בין הגילים 6 עד 19 אחרי התפתחות רגילה ומסתיימת במוות תוך 10 שנים. היא מאופיינת בגופיפי לפורה בנוירונים וברקמות אחרות בגוף. ההתקפים הכלליים נשלטים בדרך כלל על ידי תרופות אנטי אפילפטיות אבל המיוקלונוס הופך להיות עקשן לטיפול תוך זמן קצר. בתוך שנתיים יש צורך בכיסא גלגלים לצורכי ניידות ובתוך חמש עד עשר שנים האדם מרותק למיטה ומוזן לעתים קרובות באופן מלאכותי. חומצה ולפרואית וזוניסאמיד הן תרופות הבחירה הראשונה וגם דיאטה קטוגנית יכולה לעזור. האחראי למחלה הוא פגם גנטי אוטוזומלי-רצסיבי שאיתרו אותו בשני גנים. גן EPM2A בכרומוזום 6q24 התגלה ב- 1998 ומקודד עבור הפרוטאין laforin. הוא אחראי ל- 80% של המקרים. גן EPM2B בכרומוזום 6p22.3 התגלה ב- 2003 ומקודד עבור הפרוטאין malin. יכול להיות שיש גן שלישי במיקום לא ידוע.

Neuronal ceroid lipofuscinoses[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש צורות שונות להפרעות אלה. לכל אחת יש הגורם הגנטי שלה ושונות גאוגרפית המובילה להצטברות של פיגמנטים שומניים ברקמות הגוף ועוברות בתורשה על ידי יחסי דומיננטיות. ההתחלה והסימפטומים משתנים עם הצורה המיוחדת אבל מוות מתרחש בדרך כלל תוך חמש עד חמש עשרה שנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ edited by. Electroencephalography: basic principles, clinical applications, and related fields. Hagerstwon, MD: Lippincott Williams & Wilkins, 2005, 389. ISBN 0-7817-5126-8. 
  2. ^ Unverricht-Lundborg Disease. אוחזר ב־2008-01-26.
  3. ^ Genton P (2006). "[Unverricht-Lundborg disease (PME1)]" (בFrench). Rev. Neurol. (Paris) 162 (8–9): 819–26. PMID 17028542. 

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.