אפליית יהודים בהולנד לאחר מלחמת העולם השנייה
יש הטוענים כי בהולנד, בשנים 1949-1945, התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, היהודים ההולנדים שניצלו מהשואה שבו להולנד ונתקלו בה ביחס עוין ומפלה. מאידך יש המציינים כי הולנד פעלה רבות למען היהודים בזמן השואה, וכי תקופת השיקום לוותה בקשיים בירוקרטיים שאין ביניהם לבין אפליה ולא כלום.
היחס ליהודים בתקופה זו[עריכת קוד מקור | עריכה]
היחס העוין בא לידי ביטוי בשלושה תחומים: החזרת הרכוש, החזרת הילדים שהוחבאו, והפיצויים הכספיים שניתנו.
לאחר הקרנת סדרת טלוויזיה דוקומנטרית של פרופ' לאו דה יונג על מלחמת העולם השנייה, חלה בהולנד התעוררות לטובת ניצולי השואה ונחקקו חוקים המקנים להם זכות להשלמת הכנסה ופיצוי על רדיפה וסבל נפשי.
עקב היחס העוין והמפלה עזבו רבים מהניצולים את הולנד והשתקעו בישראל, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.
רכוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל יהודי הולנדי ששרד את השואה וביקש שישיבו לו את רכושו היה חייב להביא מסמכים ועדים שאכן אלו נכסים שלו. כשאכן הרכוש הושב לבעלים היהודים הם נדרשו לשלם בגין הנכס את המסים לשנים שבהן נעדרו.
ילדים אבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כ-6,000 ילדים יהודים ניצלו בשואה הודות לכך שהוחבאו אצל משפחות נוצריות. כ-2,000 מילדים אלו איבדו את שני ההורים בשואה. הורים או קרובי משפחה ששרדו ובאו לקחת את הילדים נתקלו ביחס עוין מצד השלטונות ההולנדים:
- הממשלה ההולנדית יצאה בקריאה למשפחות המחביאות לא לגלות את זהות הילד ומקום מחבואו ולא לאפשר להורים וקרובי משפחה ליצור איתו קשר. מרבית המשפחות המחביאות לא צייתו להוראה ואיפשרו לניצולים לפגוש את ילדיהם.
- מיד לאחר המלחמה קמה ועדה להסדרת הילדים מאומצי המלחמה [De Commissie voor Oorlogspleegkinderen (OPK)]. הוועדה הייתה מורכבת מיוצאי מחתרת בכירים בראשות חזינה פאן דר מולן [Gezina van der Molen].
- הממשלה ההולנדית חוקקה חוק, שילדים יהודיים שהוחבאו בשואה, אינם יכולים לחזור להוריהם הביולוגיים אלא לאחר שעברו מבחני כשרות הורית מסובכים, ואיפשרו למשפחה המחביאה לאמץ ילדים אלה באופן חוקי.
- נטען על ידי הממשל ההולנדי ורשויות הרווחה, שאם הוריו הביולוגיים של ילד יהודי לא הקפידו על חוקי הדת היהודית אין שום מניעה שימשך לגדול במשפחה נוצרית.
עקב חוקים אלה נותרו 30% מהילדים אצל המשפחות הנוצריות וחלק גדול מהם לא ידעו שנים רבות על מוצאם או את העובדה שהוריהם הביולוגיים עדיין בחיים.
פיצויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשלת הולנד קיבלה כספי פיצויים מגרמניה עבור אזרחיה שסבלו במלחמת העולם השנייה והייתה אמורה לחלק פיצויים אלה בין היהודים והלא-יהודים. הממשלה ההולנדית יצרה שתי קרנות שונות לחלוקת כספים: ה-Expoge עבור נפגעים לא יהודים (בדרך כלל אסירים פוליטיים) וה-Wuv עבור הניצולים היהודיים.
בשנת 1971 יזם ז'ק ברוך, שהיה חבר בבית הנבחרים של הולנד, הצעה שהובילה לשינוי תקנות הפיצויים, ולחקיקת חוק ב-1972 למתן קצבה לקורבנות הרדיפות ב-1940–1945, יהודים ולא יהודים.[1][2]
את אחוזי הפיצוי ליהודים הגבילו לתקרה מסוימת, והם מהווים עד היום השלמת הכנסה בלבד, בהנחה שהניצולים יכולים לעבוד וצריכים לפרנס את עצמם, בעוד שיוצאי המחתרות קבלו פנסיה מלאה לשארית חייהם ללא צורך להוכיח יכולת השתכרות מוגבלת.
פיצויים ניתנו גם לניצולים שהסתתרו אצל משפחות נוצריות, אך אלה היו לרוב חלקיים בלבד ובדרך כלל רק על סמך פגיעה נפשית מוכחת שנגרמה מההסתתרות הממושכת. לא ניתן כל פיצוי לניצולים אלה על כך שלרוב איבדו את כל משפחתם או רכושם.
כדי להימנע מתשלום פיצויים נרחבים יותר, הממשל ההולנדי גם מעולם לא הודה בעובדה שהיו משתפי פעולה הולנדים רבים עם הנאצים, כמו שוטרים, עובדי רכבות ופקידי ממשל, שסייעו בשתיקה או בפועל למשלוח המוני של יהודי הולנד למחנות המוות בפולין. כל זאת, למרות שממשלת הולנד מינתה חוקר בנושא זה - ההיסטוריון היהודי ז'אק פרסר, שהגיע למסקנות קשות על שיתוף פעולה זה. גם בסרט להתראות הולנד (Goodbye Holland) מוצגות עדויות על שיתוף פעולה נרחב עם הנאצים.
הפן הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1991 הופק סרט דוקומנטרי על הילדים האבודים ("About the Jewish Child") על סמך ספר באותו השם שנכתב על ידי אלמה פרהאיי (Elma Verheij). יש הטוענים כי הסרט לא הוקרן בישראל מחשש לפגיעה ביחסים הדיפלומטיים עם ממשלת הולנד.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Dr. I. Z. (Jacques) Baruch, PARLEMENT.com (בהולנדית)
- ^ Jozeph Michman, Hartog Beem, Dan Michman, תרגום: Ruben Verhasselt, Vergoedingen voor oorlogsgetroffenen, PINKAS Geschiedenis van de joodse gemeenschap in nederland, 1999, 1999, עמ' 235, ISBN 9025495133. (בהולנדית)