אפסלי צ'רי-גארארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אפסלי צ'רי-גארארד בתקופת משלחת טרה נובה

.

אַפִּסלי ג'ורג' בֶּנֶט צ'רי-גארארדאנגלית:Apsley George Benet Cherry-Garrard2 בינואר 1886 - 18 במאי 1959) היה חוקר אנטארקטיקה בריטי. הוא היה ניצול ממשלחת טרה נובה ועשה לו שם בדין וחשבון ההיסטורי שלו על משלחת זו, "המסע הגרוע ביותר בעולם".

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפסלי ג'ורג' בנט צ'רי נולד בברקשייר ולמד בווינצ'סטר קולג' ואחר בכריסט צ'רץ', אוקספורד, לימודים קלאסיים והיסטוריה מודרנית. השם "גארארד" נוסף לשמו לפי תנאי צוואתה של דודת-אביו, שעל ידה ירש אביו את אחוזת ליימר פארק הענקית סמוך לוויטהאמסטד בהרטפורדשייר. אפסלי ירש את האחוזה לאחר מות אביו ב-1907.

צ'רי-גארארד הלך שבי אחר סיפורי אביו על מעלליו כקצין גבוה בהודו ובסין, שם הצטיין בלחימה למען כוחות ההגנה הבריטיים, והרגיש כי חובה עליו לחיות בהתאם לדוגמה שהציב לו אביו. בספטמבר 1907 נפגש ד"ר אדוארד אדריאן "ביל" וילסון עם קפטן סקוט בביתו של רג'ינלד סמית' בקורטאצ'י, לדון בעוד משלחת אנטארקטית. דודנו הצעיר של סמית', אפסלי צ'רי-גארארד, היה במקרה בביקור בביתו אותו זמן, והוא החליט להתנדב.

אנטארקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 24, היה "צ'רי" אחד החברים הצעירים ביותר במשלחת טרה נובה של רוברט פלקון סקוט (1913-1910). הייתה זו המשלחת השנייה והאחרונה של סקוט לאנטארקטיקה. בקשתו של צ'רי להצטרף למשלחת נדחתה תחילה, כיון שסקוט חיפש מדענים, אבל הוא חזר ופנה ולבקשתו השנייה צירף הבטחה לתרומה של 1,000 ליס"ט (בערך 50,000 ליס"ט במונחי 2009) להוצאות המשלחת. כשנדחה בשנית, תרם את הכסף על אף הדחייה. סקוט התרשם מן המחווה, ובהשפעתה, יחד עם שכנועי ד"ר אדוארד "ביל" וילסון, הסכים סקוט לקחת את צ'רי כביולוג עוזר במסע החורף.

יחד עם וילסון ולייטננט הנרי "בירדי" באוארס, יצא צ'רי למסע אל כף קרוזייה ביולי 1911, בתקופת החורף בחצי הכדור הדרומי, במטרה לאסוף ביצה לא-דגורה של פינגווין קיסרי. צ'רי סבל מקוצר ראיה גבוה, והתקשה בראייה ללא המשקפיים, שלא יכול היה להרכיב בשעת גלישה. בחשכה גמורה כמעט, בטמפרטורות שבין 40°- C ל- -°60.8- C, גררו בכוחות עצמם את המזחלת לאורך 97 ק"מ, מבסיס סקוט בכף אוונס לצד הרחוק של האי רוס. קפואים ותשושים הגיעו ליעדם, שם עטה עליהם סופת שלגים כבדה. אוהלם נעקר ונישא ברוח, והאנשים נשארו מכורבלים בשקי השינה שלהם תחת סחף שלג מתעבה והולך, שרים מזמורי תפילה לגבור על סאון הסופה. כששככו הרוחות, התמזל להם מזלם למצוא את אוהלם תקוע לא רחוק משם בין הסלעים. צ'רי-גארארד רעד כל כך בקור המקפיא, שרבות משיניו נשברו בנקישות צמרמורת ללא מעצור. אחרי שאספו בהצלחה שלוש ביצים החלו, תשושים עד יאוש, בדרך חזרה. במהלך של כשני קילומטרים וחצי בסך הכל בחלק מן הימים, הגיעו לבסוף אל כף אוונס ב-1 באוגוסט 1911. צ'רי התייחס לאחר זמן אל ניסיון זה בשם "המסע הגרוע ביותר בעולם", לפי הצעת שכנו ג'ורג' ברנרד שו, וזאת הכותרת שנתן לספרו, המתאר את גורל המשלחת של 1913-1910.

המסע אל הקוטב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך מונה צ'רי לאחראי על ציוד תחנות דלק ומזון בנתיב המיועד לקבוצה, שתנסה להגיע אל הקוטב הדרומי, והתלווה אל הצוות שיצא אל הקוטב עד לראש קרחון בירדמור. צ'רי היה בקבוצה הראשונה של הארבעה שחזרו ב-22 בדצמבר 1911. במסע חזרה, לקח עליו צ'רי את משימת הניווט בכמה מקרים, תוך שימוש בכוונות של שותפו עד שהשותף לקה בעיוורון שלג. ללא חבר רואה למסע, הצליח צ'רי להתגבר על קוצר הראיה החמור שלו על ידי ניווט באמצעות הבוהק הרפה של השמש. ב-26 בדצמבר 1912, ערכו צ'רי והאחראי על הכלבים דימיטרי גֶרוֹב גיחת אספקה אחרונה אל "תחנת טון אחד". הם המתינו שם שבעה ימים בתקווה לפגוש את קבוצת הקוטב במסע השיבה שלהם, אף כי משימתם הייתה לחדש את הצידה בתחנה ולא לספק ליווי "הביתה" לקבוצת הקוטב, שלא הייתה צפויה להגיע לנקודה זו לפני חלוף כשבוע או שבועיים נוספים. לבסוף פנה צ'רי לשוב ב-10 במרץ 1912 במטרה לשמור על חיי צוות הכלבים שלו, שצידת המזון שלהם הידלדלה והלכה, ומתוך דאגה לבריאותו של גרוב. תשעה-עשר יום לאחר זאת, הגיעו סקוט, וילסון ובאוארס לסוף דרכם במרחק 18 ק"מ דרומית ל"מצבור טון אחד", לכודים בסופת שלגים.

באפריל 1912, עם התקרב החורף האנטארקטי, היה ברור לצ'רי ולשאר חברי מהשלחת, שקבוצת הקוטב הדרומי לא תשוב עוד. אטקינסון קיבל עליו את הפיקוד, וצ'רי, שסבל ממאמץ יתר, מונה לתעד את הרשומות והמשיך בעבודתו הזואולוגית. העבודה המדעית נמשכה כל אותו חורף ורק באוקטובר 1912 התאפשר לצוות בראשות אטקינסון ובהשתתפות צ'רי לצאת דרומה לוודא את גורלה של קבוצת הקוטב הדרומי. ב-12 בנובמבר, נמצאו גופותיהם של סקוט, וילסון ובאוארס באוהלם, עם יומניהם ורישומיהם, וממצאים גואולוגיים שהביאו עמם מן ההרים שבפנים היבשת. צ'רי הושפע עמוקות, בעיקר ממותם של וילסון ובאוארס, שעמם יצא למסע אל כף קרוזייה.

המשך חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר שובו מאנטארקטיקה פיתח צ'רי דיכאון קליני וכן תסמונת המעי הרגיז. אורך חייו הקדים את התיאור והאבחון של מה שמכונה כיום הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD). אף כי למצבו הנפשי לא נמצא מרפא, הצליח חוקר הארצות לסייע לעצמו במידה מסוימת בהעלאת חוויותיו על הכתב, על אף השנים הרבות שבהן היה מרותק למיטה בגלל תחלואיו. פעמים רבות הפך וחזר והפך בשאלה, מה אפשר היה לעשות אחרת להצלת צוות הקוטב הדרומי; הנודע בכתביו אלה הוא ספרו מ-1922 "המסע הגרוע ביותר בעולם". הספר עודנו נחשב לקלאסיקה, לאחר שהוכתר לסיפור ההרפקאות האמיתי הגדול ביותר שנכתב מאז ומעולם.‏[1] הספר יצא לאור כ-100 במספר בספרי פינגווין.

בשנת 1939 נשא צ'רי-גארארד לאישה את אנג'לה טרנר (2005-1916). הוא בחר שלא להביא ילדים לעולם, משום שחשש להוריש להם בעיות בתחום בריאות הנפש.

מורשת: מסע החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיגלו על כף קרוזייה התגלה על ידי המשלחת הטראנס-אנטארקטית של ויויאן פוקס ואדמונד הילארי משנת 1957-58. רק 45 עד 60 ס"מ מקירות האבן נותרו על כנם. ממצאים ששרדו במקום נאספו והושמו במוזיאונים בניו זילנד.‏[2]

הדרמה הדוקומנטרית של ערוץ 4 בבי.בי.סי., "המסע הגרוע ביותר בעולם", מציגה את האתר שם בנו צ'רי ושני חבריו את האיגלו סמוך לתחום הרבייה של הפינגווינים, ובו ציוד מקורי שהשאירה שם המשלחת.

שלוש ביצי הפינגווין השלמות שווילסון, באוארס וצ'רי הביאו עמם בשובם מכף קרוזייה נמצאות עכשיו באוסף המוזיאון לטבע בלונדון.

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1922, בעידוד חברו ושכנו ג'ורג' ברנרד שו כתב צ'רי-גארארד את "המסע הגרוע ביותר בעולם". יותר מ-80 שנה לאחר כתיבתו הספר עודנו בדפוס ומצוין לעתים קרובות כקלאסיקה של ספרות מסעות. צ'רי פרסם גם הספד לצלם המשלחת הרברט פונטינג ומבואע ל"אדוארד וילסון מאנטארקטיקה: חוקר טבע וחבר",ספר מאת ג'ורג' סיוור על "ביל" וילסון.

צ'רי-גארארד גם תרם מאמר לזכר תומאס אדוארד לורנס (הידוע יותר בכינויו לורנס איש ערב) בהוצאה הראשונה של ספר, שערך אחיו של לורנס, "ת. א. לורנס, מאת ידידיו" (הוצאות מקוצרות מאוחרות יותר השמיטו את המאמר.) צ'רי מעלה במאמר זה השערה, כי לורנס ביצע מעללים יוצאים מגדר הרגיל מתוך רגש נחיתות ופחדנות וצורך להוכיח את עצמו. עוד הוא גורס, שכתביו של לורנס - כמו גם שלו עצמו - היו טיפוליים ועזרו להם להתמודד עם ההלם שספגו עצביהם מן האירועים שהם מתארים.

בתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי צ'רי-גארארד מתואר בפרטי-פרטים בביוגרפיה של שרה וילר, "צ'רי".

בסרט "סקוט מיבשת אנטרארקטיקה" מגלם אתך צ'רי-גארארד השחקן בארי לטס. בהפקת הטלוויזיה "המקום האחרון עלי אדמות", גילם יו גרנט את צ'רי-גארארד. בהפקת הבי.בי.סי. "המסע הגרוע ביותר בעולם", גילם מארק גאטיס את צ'רי-גארארד.

שלט הנצחה כחול לזכר אפסלי צ'רי-גארארד נקבע בדרך לנסדאון, בכתובת שבה נולד. הלוט הוסר מעל השלט ביום רביעי, 17 בנובמבר 2010.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Apsley Cherry-Garrard. The Worst Journey in the World. Carroll & Graf, 1922. 
  • Apsley Cherry-Garrard. The Worst Journey in the World. London: Penguin Books [1922], 1970. ISBN 0-14-009501-2.  First published in 1922 by Chatto and Windus, London.
  • Cherry-Garrard, Apsley (Apr 1935). "Obituary: Mr. H. G. Ponting". The Geographical Journal 85 (4). 
  • Michael Smith. An Unsung Hero: Tom Crean, Antarctic Survivor. London: Headline Book Publishing, 2000. ISBN 1-903464-09-9. 
  • Ford, David Nash (2011). Apsley Cherry-Garrard (1886–1959). Royal Berkshire History. Nash Ford Publishing. אוחזר ב־21 March 2011.
  • Brandt, Anthony (1996). Extreme Classics: The 100 Greatest Adventure Books of All Time. NationalGeographic.com. National Geographic Society. אוחזר ב־21 October 2011.
  • T. E. Lawrence, by His Friends (1937)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רשימת 100 הגדולים ביותר של "נשונל גאוגרפיק"
  2. ^ צ'רי-גארארד, 1970, עמ' 21