אפעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgאפעה
אפעה מגוון.jpg
אפעה מגוון
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: זוחלים
סדרה: קשקשאים
קבוצה: נחשים
משפחה: צפעיים
סוג: אפעה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Echis
Disambig RTL.svg המונח "אפעה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אפעה (פירושונים).

אֶפְעֶה (שם מדעי: Echis) הוא סוג נחש ארסי ממשפחת הצפעיים.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפעה הוא נחש קטן יחסית לצפעיים. המינים הגדולים בסוג זה (אפעה מצרי, אפעה לבן גחון) יכולים להגיע לאורך מרבי של עד 90 ס"מ, בעוד המינים הקטנים בסוג זה מגיעים לאורך מרבי של 30 ס"מ.

צבעו הכללי אפור, אדום, צהוב או חום, עם כתמים בהירים בעלי הילה כהה. לעתים ישנם פרטים בעלי גוון כחלחל-אפור. האפעה בעל קשקשי צד קטנים המשמשים אותו להשמעת קולות אזהרה והפחדה, המופקים על ידי שפשוף הקשקשים אלו באלו, ובכך חוסכים מהנחש את פעולת הנשיפה - המפיקה קול דומה, אך תורמת לאיבוד מים.

ראשו משולש ובולט מהצוואר הדק. החוטם קצר ומעוגל, העיניים גדולות יחסית בעוד הגוף דק עם זנב קצר.

התנהגות ותזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל מיני האפעה תנוחה אופיינית מאיימת, הנראית כמו רצף כריכות של האות "C", שגורמות לשפשוף הקשקשים והשמעת קול אזהרה. נחשים אלו יכולים להיות אכזרים ולא צפויים, ומסוגלים להכיש מהתנוחה המאופיינת שלהם.

האפעה פעיל בלילה והוא ניזון ממכרסמים, צפרדעים, לטאות ופרוקי רגליים, כשהצעירים אוכלים בעיקר חרקים. האפעה אינו שותה מים וכך הוא מתאים לתנאי המדבר. המוצא כנראה באזורים חוליים והאפעה הסתגל לאזורים של טרשים וסלעים.

חלק ממיני האפעה מטילים ביצים, בעוד האפעה קריני משריץ, כלומר נושא את הביצים בתוכו ומוליד נחשים שכבר בקעו מהם‏‏[1].

האפעה במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך האפעה מתואר, בין השאר, כמתגורר באזורי מדבר שוממים (איוב כ טז; ישעיהו ל ו; נט ה); ובתלמוד בהקשר לאורך חייו (ירושלמי, בכורות, ח ע"א)‏‏[2]. חז"ל תיארו את השימוש שעשו הרומים בנחש לחיסון נגד ארס נחשים (תוספתא, תרומות ז, יד; ע"ז, ל). השימוש בנחש לריפוי נזכר גם במשנה ( עדיות ב ה).

מקורות כתובים מהתקופה הביזנטית מעידים על שימוש בנחש האפעה לייצור חומר מרפא בשם תריאק אשר מרכז הייצור שלו היה בירושלים ובאזור ים המלח, שם הוא נקרא בשם טיר וכנראה מכאן שם התרופה- טיריאק‏[3].

המדרש‏[4] מזהה את האפעה עם העכס (Echis) וזהו הזיהוי המקובל כיום. האפעה מוזכר גם בברית החדשה.

מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 היו ידועים רק 3 מינים:

מאז, זוהו עוד מס' מינים, למרות שיש מחלוקת לגבי חלק מהמינים האם הם אכן מינים נפרדים או תתי-מין. המינים הנוספים הם:

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפעה מצוי בכל רחבי צפון אפריקה מעל לקו המשווה, למעט באזורי מדבר והרים יבשים במיוחד, באסיה - מפקיסטן ומערבה, במזרח התיכון ובתת היבשת ההודית כולל סרי לנקה‏‏[5].

בישראל מצוי האפעה באזורי מצוקים בנגב, בבקעת הירדן, במדבר יהודה, ובגלבוע. התפוצה של האפעה במערב הנגב מתרחבת. בישראל מצוי המין אפעה מגוון.

האפעה בהרי הנגב ובגלבוע הוא חום-אדמדם בעל כתמים בהירים, ונראה שהצבעים מותאמים לצבע הקרקע.

ארס[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפעה מסוכן לאדם בשל ארסיותו הרבה, וידועים מקרים של מוות בשל הכשת אפעה. ארסו מרוכז יחסית ומכיל בעיקר רכיבים המו-טוקסיים (הרעלת דם) הגורמת לאדם סבל רב, דימום, שטפי דם ונקרוזה.

תפוצתם רחבה, והם חיים לרוב באזורים החסרים מתקנים רפואיים מתאימים, לכן ישנם מקרי מוות לא מעטים מהכשות אפעה. רוב הקורבנות מוכשים בלילה, הזמן בו האפעה פעיל.

ב"חליבת" בלוטות הארס של האפעה ניתן לקבל עד 400 מ"ג של ארס טרי, כמות לא גדולה יחסית לצפעוניים אחרים. הארס מוזרק לגוף הקרבן דרך שתי שיני ארס חלולות אשר בקדמת הלסת העליונה של הנחש, הנתונות מקופלות בנרתיק עד לפתיחת הפה והשימוש בהן.

טיפול בנפגע הכשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה של הכשה, על-פי ההמלצות משרד הבריאות הישראלי, יש לקבע את הגף שנפגע כדי להאט את פיזור הארס, להימנע מטלטולים (כגון ריצה) הגורמים להאצת פעולת הלב ולפיזור הארס, לדאוג לעירוי נוזלים ולפנות לטיפול רפואי ללא דיחוי. (קיים נסיוב לטיפול בהכשות אפעה). אין לבצע חיתוך ומציצה של אזור ההכשה.

על שם האפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנגב המזרחי ובגבול מדבר יהודה ישנם נחל ורכס הרים הנושאים את השם אפעה ובהם מצויים נחשי אפעה:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הבריטניקה החדשה לנוער, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד וכתר הוצאה לאור. כרך 2 עמוד 173.
  • נחשים ארסיים וארסי נחשים, אלעזר כוכבא, הוצאת טבע הדברים ואוניברסיטת ת"א. עמ' 25, 35, 53, 63-65, 102, 104, 115-117, 120, 131, 136, 151, 159.
  • זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת הארץ, הוצאת עם עובד, 1986 עמוד267.
  • עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1984. כרך 5 זוחלים, עמוד 152. ISBN 965-05-0072-3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר נח רוטרי, אפעה, הספרייה הווירטואלית של מטח

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Harry W. Greene, Patricia Fogden, Michael Fogden, Snakes, University of California Press, 2000, page 262‏
  2. ^ בתלמוד מסופר כי הנחש יולד לשבעים שנה. יהודה פליקס פירש זאת כמכוון על דרך ההפלגה לאריכות ימיו היחסי של האפעה, בספרו: החי של התנ"ך, הוצאת סיני, תל אביב, תשט"ו, עמוד 105‏
  3. ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב, תש"ס, עמ' 25- 26, 127- 128.
  4. ^ ‏מכילתא בשלח פרק ב'‏
  5. ^ 5.0 5.1 Jürg Meier, Julian White, Handbook of clinical toxicology of animal venoms and poisons, CRC Press, 1995, page 451