אפעה
 |
|
|---|---|
אפעה מגוון
|
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | זוחלים |
| סדרה: | קשקשאים |
| קבוצה: | נחשים |
| משפחה: | צפעוניים |
| סוג: | אפעה |
| שם מדעי | |
 Echis |
|
אפעה (שם מדעי: Echis) הוא סוג נחש ארסי ממשפחת הצפעוניים.
תוכן עניינים |
[עריכה] תאור
אורכו של האפעה נע בין כ-20 ס"מ לצעיר שזה-עתה בקע מהביצה ועד ל-80-83 ס"מ לבוגר. משקלו המרבי הוא כ-180 גרם. צבעו הכללי אפור, אדום, צהוב או חום, עם כתמים בהירים בעלי הילה כהה. לעתים ישנם פרטים בעלי גוון כחלחל-אפור. האפעה בעל קשקשי צד קטנים המשמשים אותו להשמעת קולות אזהרה והפחדה, המופקים על ידי שפשוף הקשקשים אלו באלו, ובכך חוסכים מהנחש את פעולת הנשיפה - המפיקה קול דומה, אך תורמת לאיבוד מים. ראשו משולש ובולט מהצוואר הדק.
נחש האפעה פעיל לילה והוא חי על טריפת מכרסמים, צפרדעים, לטאות ופרוקי רגליים, כשהצעירים אוכלים בעיקר חרקים. האפעה אינו שותה מים וכך הוא מתאים לתנאי המדבר. המוצא כנראה באזורים חוליים והאפעה הסתגל לאזורים של טרשים וסלעים.
למרות שהאפעה ניזון בעיקר מבעלי-חיים קטנים כגון חרקים, לטאות ומכרסמים, הוא מסוכן לאדם בשל ארסיותו הרבה, וידועים מקרים של מוות בשל הכשת אפעה. הכשת האפעה גורמת לאדם סבל רב. ב"חליבת" בלוטות הארס של האפעה ניתן לקבל עד 400 מ"ג של ארס טרי, כמות לא גדולה יחסית לצפעוניים אחרים, אולם ארסו מרוכז יחסית. ארסו של האפעה גורם בעיקר לשטפי דם קשים. הארס מוזרק לגוף הקרבן דרך שתי שיני ארס חלולות אשר בקדמת הלסת העליונה של הנחש, הנתונות מקופלות בנרתיק עד לפתיחת הפה והשימוש בהן.
חלק ממיני האפעה מטילים ביצים, בעוד האפעה קריני "Echis Carinatus" משריץ, כלומר נושא את הביצים בתוכו ומוליד נחשים שכבר בקעו מהם[1].
[עריכה] טיפול בנפגע הכשה
במקרה של הכשה, על-פי ההמלצות משרד הבריאות הישראלי, יש לקבע את הגף שנפגע כדי להאט את פיזור הארס, להימנע מטלטולים (כגון ריצה) הגורמים להאצת פעולת הלב ולפיזור הארס, לדאוג לעירוי נוזלים ולפנות לטיפול רפואי ללא דיחוי. (קיים נסיוב לטיפול בהכשות אפעה). אין לבצע חיתוך ומציצה של אזור ההכשה.
[עריכה] היסטוריה
האפעה מופיע במספר מקומות בתנ"ך, בין השאר כמתגורר באזורי מדבר שוממים בישעיהו פרק ל'. המדרש[2] מזהה את האפעה עם העכס (Echis) וזהו הזיהוי המקובל כיום. האפעה מוזכר גם בברית החדשה, ובתלמוד[3] כתוב עליו שהוא יולד לשבעים שנה, אמרה שפרופ' יהודה פליקס מפרש כמכוון על דרך ההפלגה לאריכות ימיו היחסי של האפעה[4].
[עריכה] מינים
עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 היו ידועים רק שני מינים נוספים על המין המוביל אפעה קריני "Echis carinatus" הנפוץ בחלקים של המזרח התיכון ובמרכז אסיה. שני מינים אלו הם אפעה מצרי "Echis Pyramidum" הנפוץ בצפון מזרח אפריקה ובדרום מערב חצי האי ערב ואפעה מגוון הנפוץ במזרח התיכון. מאז, זוהו עוד 9 מינים, למרות שיש מחלוקת לגבי חלק מהמינים האם הם אכן מינים נפרדים. המינים הנוספים הם Echis Ocellatus ו-Echis leucogaster הנפוצים במערב אפריקה, ו-Echis Sochureki הנפוץ בדרום מזרח חצי האי ערב[5].
[עריכה] תפוצה
האפעה מצוי בכל רחבי צפון אפריקה, למעט באזורי מדבר והרים יבשים במיוחד, ובאסיה במזרח התיכון ובתת היבשת ההודית כולל סרי לנקה[5].
בישראל מצוי האפעה באזורי מצוקים בנגב, בבקעת הירדן, במדבר יהודה, ובגלבוע. התפוצה של האפעה במערב הנגב מתרחבת. בישראל מצוי האפעה המגוון. האפעה בהרי הנגב ובגלבוע הוא חום-אדמדם בעל כתמים בהירים ונראה שהצבעים מותאמים לצבע הקרקע.
[עריכה] על שם האפעה
בנגב המזרחי ובגבול מדבר יהודה ישנם נחל ורכס הרים הנושאים את השם אפעה ובהם מצויים נחשי אפעה:
- נחל אפעה - יובל של נחל חימר
- רכס אפעה
- גדוד 890 בחטיבת הצנחנים מכונה "אפעה"
- לשון האפעה - שרך הגדל בישראל הנקרא כך בגלל הדמיון שלו ללשון של הנחש
[עריכה] לקריאה נוספת
- הבריטניקה החדשה לנוער, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד וכתר הוצאה לאור. כרך 2 עמוד 173.
- נחשים ארסיים וארסי נחשים, אלעזר כוכבא, הוצאת טבע הדברים ואוניברסיטת ת"א. עמ' 25, 35, 53, 63-65, 102, 104, 115-117, 120, 131, 136, 151, 159.
- זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת הארץ, הוצאת עם עובד, 1986 עמוד267.
- עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1984. כרך 5 זוחלים, עמוד 152. ISBN 965-05-0072-3
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- ד"ר נח רוטרי, אפעה, הספרייה הווירטואלית של מטח
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Harry W. Greene, Patricia Fogden, Michael Fogden, Snakes, University of California Press, 2000, page 262
- ^ מכילתא בשלח פרק ב'
- ^ בבלי, בכורות ח.
- ^ יהודה פליקס, החי של התנ"ך, הוצאת סיני, תל אביב, תשט"ו, עמוד 105
- ^ 5.0 5.1 Jürg Meier, Julian White, Handbook of clinical toxicology of animal venoms and poisons, CRC Press, 1995, page 451
