אפרים קישון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אפרים קישון
Ephraim Kishon profile.jpg
אפרים קישון, 2003
תאריך לידה 23 באוגוסט 1924
תאריך פטירה 29 בינואר 2005 (בגיל 80)
עיסוק סופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי ובמאי קולנוע
לאום ישראלי
יצירות בולטות סאלח שבתי, השוטר אזולאי, תעלת בלאומילך, והכתובה
פרסים
לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אפרים קישון בתל אביב

אפרים קישון ( 23 באוגוסט 192429 בינואר 2005; נולד בשם פרנץ הופמן ומאוחר יותר פרנץ קישהונט) היה סופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי ובמאי קולנוע ותיאטרון ישראלי, חתן פרס ישראל. קישון, מהסאטיריקנים והבמאים הישראלים הידועים ביותר בעולם, הוא הבמאי הישראלי הראשון שסרט בבימויו היה מועמד לפרס אוסקר, וכן הישראלי הראשון שסרטים בבימויו זכו בפרס גלובוס הזהב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים קישון נולד בבודפשט, בירת הונגריה ב-23 באוגוסט 1924 בשם פֶרֶנץ הופמן (Ferenc Hoffmann) . אביו עבד כמנהל בנק ואמו הייתה מזכירה. לקישון אחות אגנס קישון קארצ'וני. הוא חסר כל חינוך דתי, ואת ההפטרה בבר-המצווה שלו קרא מתעתיק באותיות לטיניות.

כשרון הכתיבה שלו ניכר כבר בנעוריו. בשנת 1940 זכה בפרס הראשון בתחרות כתיבת נובלה לתלמידי תיכון. בגלל חוקי הגזע, לא הורשה להמשיך את לימודיו באוניברסיטה ולכן החל בשנת 1942 בלימודי צורפות. בשנת 1944 גויס לשירות העבודה ונשלח למחנה ביולשבה, בשטח שנכבש מסלובקיה, ממנו נמלט עם קבוצת חברים. הופמן חזר לבודפשט וחי שם בהחבא. בתוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה" סיפר כי הוא חב את חייו לאדם שלימד אותו כיצד לזייף חותמות רשמיות, באופן גרפי, באמצעות עט רגיל, ודאג לו לכל צרכיו במחבוא. עם שחרור בודפשט נלקח לזמן מה לעבודת כפייה על ידי הצבא האדום.‏[1] לאחר המלחמה גילה כי הוריו ואחותו שרדו, אך בני משפחה רבים אחרים נרצחו בתאי הגזים באושוויץ.

בשנת 1948 השלים את לימודיו בפיסול מתכת ובתולדות האמנות והחל מפרסם מאמרים הומוריסטיים בשם פרנץ קישהונט (Kishont - השם הנפוץ הונט בתוספת הקטנה [קיש = קטן]). במאי 1949 יצא עם רעייתו הראשונה, חוה קלאמר, מהונגריה ועלה לישראל. את שמו העברי קיבל קישון מידיו של פקיד הסוכנות בנמל. לדברי קישון, שאל אותו פקיד הסוכנות לשמו וכאשר נענה "פרנץ" אמר: אין דבר כזה, ורשם "אפרים," וכך עשה גם ביחס לשם משפחתו.

קישון התגורר תחילה במעברת "שער העלייה" שליד חיפה, ממנה עבר לקיבוץ כפר החורש, שבו עבד כסניטר, ואת זמנו הפנוי ניצל ללימוד עברית בעזרת שכנו לצריף יוסף ביליצר. כבר בתקופה זו כתב מספר רשימות הומוריסטיות בהונגרית לעיתון "אוי קלט". משם עבר לשיכון עממי, כשהוא רוכב על אופנוע, אותו כינה באהבה "הדוקטור" (על–שם הפושע הנאצי ד"ר ארנסט קלטנברונר, שכן האופנוע היה שחור "כנאצי טרום-שילומי"). הוא למד עברית באולפן "עציון" בירושלים, ועד מהרה השתלט על השפה והחל מחדש בה חידושים. רק המבטא ההונגרי הכבד שלו ליווה אותו לאורך ימיו.

ראש הממשלה יצחק רבין והסאטיריקן אפרים קישון עם דניאלה שמי בתוכנית מיוחדת ליום העצמאות

תחילת דרכו בעיתונות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר אפרים קישון בבית הקברות טרומפלדור

את דרכו בעיתונות הישראלית החל בשנת 1951 בכתיבת טור סאטירי בעיתון היומי בעברית קלה "אומר" ומאוחר יותר אף בעיתון האם - דבר בו פרסם סאטירה בשם "תעלת בלאומילך" (דבר היה העיתון היומי של ההסתדרות הכללית, והיה רב השפעה באותה תקופה). באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון בישראל, "העולה היורד לחיינו", שנכתב בהונגרית ותורגם לעברית על ידי אביגדור המאירי. שמו של הספר שיקף את תוכנו, שעסק בעיקר בחוויות חייהם של עולים חדשים. בשנת 1952 החל לכתוב טור סאטירי קבוע בשם "חד גדיא" בעיתון "מעריב". קישון התמיד בכתיבת המדור כשלושים שנה, כאשר בעשרים השנים הראשונות פרסם טור כמעט מדי יום.

בתוך שנים ספורות הפך קישון להומוריסטן והסאטיריקן הבולט ביותר בישראל. מחזהו הראשון "שמו הולך לפניו" הועלה בתיאטרון "הבימה" בשנת 1953 ואחריו הוסיף קישון וכתב מספר מחזות מצליחים כמו, "שחור על גבי לבן" (1956) על גזענות, "הכתובה" (1959) על חיי זוגיות ונישואין, "אף מילה למורגנשטרן" (1960) על נפלאות הפקידות הישראלית, "הוא והיא" (1961), ערב מערכונים עם אריק לביא ושושיק שני, "תוציא את השטקר, המים רותחים" (1968) על אמנות מודרנית ועולם ביקורת האמנות, ו"הו, הו יוליה", מחזה שנון המנסה לנחש מה היה גורלם של רומיאו ויוליה לולא התאבדו. נוסף על כך, כתב שורה ארוכה של מערכונים שהוצגו על ידי להקת הנח"ל ובצל ירוק. בשנים אלו קנה לעצמו גם הצלחה ראשונה בחו"ל, כאשר ה"ניו יורק טיימס" האמריקני בחר בספרו "הביטי לאחור, גברת לוט" לספר החודש בשנת 1959.

שנות השישים ועד שנות השבעים המאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישון הרחיב את פעילותו בתחילת שנות השישים לתחום הקולנוע. כמו השפה העברית שלמד במהירות לשלוט בה ולחדש חידושים, גם כאן, ללא רקע או השתלמות מיוחדת, הוא רכש שליטה ופתח בקריירה כבמאי סרטים עם:

  1. "סאלח שבתי" (1964). הסאטירה הנוקבת בכיכובו של חיים טופול כסאלח שבתי, תיארה את עלילותיו של עולה מארצות המזרח ואת יחסה של החברה לעולים החדשים וזכתה להצלחה כבירה בישראל ומחוצה לה. בישראל נמכרו שני מיליון כרטיסים - כמעט כרטיס לכל תושב - ובחו"ל זכה הסרט לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר (טופול) ולסרט הזר הטוב ביותר, בפסטיבל הסרטים סן פרנסיסקו זכה הסרט לפרס התסריט והשחקן וכמו כן היה מועמד לפרס האוסקר.
  2. "ארבינקא" (1967) התבסס על ההומורסקות השונות של קישון בהן כיכב ארבינקא, דמות האדם המסתדר היטב בכל מערכת. גם סרט זה זכה להצלחה גדולה. גם בסרט זה כיכב חיים טופול ולצדו בלטו גילה אלמגור ושייקה אופיר בתפקיד קטן של שוטר.
  3. "תעלת בלאומילך" (1969) התבסס אף הוא על הומורסקה. בסרט מתואר חולה הבורח מבית חולים לחולי נפש ומתחיל לקדוח בפינת אלנבי. בסיוע הבירוקרטיה הענפה הוא מצליח ליצור תעלה בלב העיר, המוכרזת לפיכך "ונדיג של המזרח הקרוב" (כשמה הגרמני של העיר ונציה). בסרט כיכב בומבה צור (בתפקיד המשוגע - הטקסט שלו כלל רק מילה אחת - בלאומילך).
  4. "השוטר אזולאי" (1971) היה בעיני רבים סרטו הטוב ביותר, בין השאר בזכות משחקו המרגש של שייקה אופיר, שכיכב בסרט כשוטר תמים ולא יוצלח המתאהב בפרוצה. הסרט זכה למועמדות נוספת לפרס אוסקר כסרט הזר הטוב ביותר וזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר ובפרס הסרט הזר בפסטיבל הסרטים של ברצלונה, פרס הבמאי בפסטיבל מונטה קרלו ופרס השופטים באטלנטה.
  5. "השועל בלול התרנגולות" (1978), בעקבות הרומן הסאטירי שלו "עין כמונים" (במקור, 1955; יצא בשנת 1972 במהדורה חדשה תחת השם "השועל בלול התרנגולות"). בסרט כיכב שייקה אופיר כעסקן ההסתדרותי אמיץ דולניקר המגיע לכפר קטן ושלו, הנדמה בעיניו כה נחשל עד ש"עדיין לא נוצרו בו הפערים החברתיים שיש לבטלם" ודואג להפוך את הכפר לבוקה ומבולקה של יצרים ומריבות. הסרט נכשל בישראל ובעולם וחתם את הגולל על הקריירה של קישון כבמאי קולנוע. שנים רבות אחרי כן עדיין תהה קישון מדוע נכשל הסרט והגיע למסקנה כי לא הסרט נכשל אלא "הקהל נכשל".

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השישים, עת עמד קישון בשיא הצלחתו האמנותית והיצירתית, הופקו מחזות שלו גם בברודוויי ("רחמו על גלית") בעקבות ספריו "אוי למנצחים" ו"סליחה שניצחנו" שנוצרו במהלך מלחמת ששת הימים ואחריה. בגרמניה, לא במעט בזכות תרגומיו המעולים של הסופר פרידריך טורברג, זכה קישון להצלחה כבירה לאורך שנים רבות, גם בזכות ספריו וגם בזכות העלאתם של מחזות כמו "הו הו יוליה" שאריק לביא ושושיק שני הופיעו בהם (בכל התפקידים) ברחבי גרמניה משך שנים ארוכות.

מאמצע שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו ניכרה ירידה חדה בתפוקה של קישון וברעב היצירתי שלו. כעדותו, הוא כתב על כל דבר שבעולם, פעמיים. בסוף שנות השבעים פרש קישון מכתיבת הטור שלו בעתון מעריב. בעשרים וחמש השנים האחרונות לחייו חילק את חייו בין תל אביב לעיירה אפנצל שבצפון שווייץ. באותן שנים, הרבה קישון לקבול על יחס מזלזל כלפיו מצד האליטות בישראל. לטענתו, לאחר שהזדהה עם עמדות הימין בישראל התקשורת הישראלית החרימה אותו והמבקרים כתבו ביקורות שליליות על יצירות שלו שקודם לכן כתבו עליהן ביקורות אוהדות.‏[2] דוגמה אותה הרבה לצטט הייתה ספרו של דוד אלכסנדר על סאטירה פוליטית בישראל שפורסם בשנות השמונים ולא הזכיר אפילו ברמז את קישון. לעומת זאת, קהל קוראים רחב ונאמן הפך שורה ארוכה של ספרים, שכולם התבססו על הומורסקות ותיקות שלו שנארזו בלקטים, לרבי מכר לאורך שנים ארוכות.

משנות השמונים ועד פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים קישון, איור מאת חיים טופול

בשנת 1988 העלתה "הבימה" גרסת מחזמר של "סאלח שבתי" אותה ביים קישון. המחזמר, בכיכובו של זאב רווח זכה להצלחה עצומה בקרב הקהל, ולביקורות קשות מצד המבקרים, עובדה שהעמיקה את מרירותו של קישון. עם זאת, החל מאמצע שנות התשעים התרחשה 'רהביליטציה' הדרגתית של קישון בישראל, שסימן פרסומו של ספר השיחות שלו עם ירון לונדון, דו-שיח ביוגרפי, ב-1993. סרטיו זכו להערכה ואהבה מחודשת והקרנות תכופות במועדי חג בטלוויזיה הישראלית. כמו כן, הופקה סדרת טלוויזיה בשם "ייסורי אפרים" שהתבססה על הומורסקות מתוך "ספר משפחתי" של קישון (לקט הומורסקות שהופיעו קודם בספרים שונים).

בשנת ה'תשס"ב זכה קישון בפרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה ויום הולדתו ה-80 נחגג בישראל בשנת 2004 בשורה של טקסים. בשנת 2003 החלה הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות" בהוצאה מחדש של כל כתביו, תוך שהיא מוסיפה עליהם ספרים שטרם ראו אור בעברית. במסגרת זו יצאו לאור:

הגשש החיוור ביצעו ארבעה מערכונים שנוצרו במקור על ידי קישון: "תיבת הדואר" (לפי 'בולמוס') בעיבודו של שייקה אופיר; "אופסייד סטורי", "המוסך" (לפי 'לפי רצון') ו"קסיוס קליי נגד חלפון" (לפי 'הערצה גלויה') שעובדו על ידי יוסי בנאי.

אפרים קישון נחשב חבר במה שכונה בחיבה ה"מאפיה ההונגרית" בארץ, עמה נמנו גם יוסף (טומי) לפיד והקריקטוריסטים זאב ודוש.

לאחר גירושיו מחוה קלאמר, התחתן בשנת 1959 עם שרה ליפוביץ, ועמה התגורר בשכונת אפקה שבתל אביב. היא נפטרה בשנת 2002. בשנת 2003 התחתן בשלישית, עם ליזה ויטאסק. מאשתו הראשונה נולד בנו רפאל (רפי, נ. 1957), כיום וטרינר בתל אביב, ומאשתו השנייה נולדו ילדיו עמיר (1964) ורננה (1968). בני משפחתו הרבו להופיע ביצירתו.

קישון היה גם צורף של תכשיטים, צייר ושחקן ביליארד ופינג פונג.‏[3] על שמו עורך איספא - איגוד ישראלי לספורט ביליארד את אליפות ישראל בביליארד. כמו כן היה קישון שחקן שחמט מחונן ואף היה מעורב בפיתוח תוכנת מחשב למשחק השחמט.

אפרים קישון נפטר ב-29 בינואר 2005 בביתו שבשווייץ בגיל 80 בעקבות דום לב. גופתו הובאה לישראל והוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

ב-אוקטובר 2014 נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב המתנדב 48 בשכונת אפקה בתל אביב.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו של קישון על התרבות הישראלית היא עצומה, וניכרת בתרומותיו לשפה העברית בהמצאת מטבעות לשון, לא פחות מאשר בתרומותיו כמבקר חברתי ביצירותיו הכתובות, המומחזות והמוסרטות. סאלח שבתי, שם שהפך למושג, היה למעשה השתקפות סיפור קליטתם של עולים מארצות מצוקה. גיבור הסרט מגלם מצד אחד דמות של עולה פרימיטיבי מארץ נחשלת של העולם השלישי, ומצד שני אדם ערמומי אשר יכול להשיג את שלו מהממסד האטום והמטומטם, במיוחד בתקופת מלחמת בחירות. בסרט, מצליף קישון גם בממסד הישראלי כפול הפנים, כמו למשל בסצנת החלפת השלטים ביערות, בכל פעם שבא תורם אחר. הסרט הוצג בהצלחה רבה בחו"ל.

גיבוריו של קישון: ארבינקא, שטוקס האינסטלטור, השחקן ירדן פודמניצקי, הבירוקרטים קונשטטר וד"ר בר-ביצוע, שולטהייס, ואחרים הפכו לחלק בלתי נפרד מן המציאות הישראלית.

קישון התעמת עם המבקר הנודע חיים גמזו, על רקע ביקורותיו הנוקבות על מחזותיו. גמזו שהתפרסם כמבקר חריף ונוקב, זכה להיות למושג ולפועל מידי קישון, "לגמוז"‏[4] שמשמעו להשמיד, להרוס או להרוג. בעקבות הביקורת של גמזו על המחזה "סמי ימות בשש", שבה כתב "לדידי יכול היה למות בחמש", כתב קישון, בספרו הסאטירי על התיאטרון "חור במסך", כאשר דמותו של המבקר הנודע י.ל. קונשטטר כותבת על ההצגה "החלבן תלה עצמו בשש": "חבל שלא תלה את עצמו בחמש".

הביקורת של אפרים קישון כלפי הממסד הייתה חדה אך ההומור שעטף אותה הפכה להיות נטולת בוטות. למשל: בביקורתו על איכות הממסד השולט הוא קבע כלל באחת הסאטירות שלו "הרי זה מכבר ידוע שכל שר בממשלה מקבל תיק בו אין לו כל מושג". חוש ההומור היה מופיע בעדינות, אפילו בפרט הבא: מקובל שלפני המצעד הצבאי ביום העצמאות ניגש מפקד המצעד לכבוד הנשיא ומבקש רשות לפתוח אותו. "ומה יהיה אם הנשיא יסרב לתת רשות כזאת?" שואל בנימה "מודאגת" קישון באחת ההומורסקות שלו.‏[5] הברקה מסוג שונה מופיעה בהומורסקה אחרת: "אני אייצר כובע מזכוכית - הכריז ארבינקא - יש לו יתרון גדול: אין צורך להרימו לאחר שנפל".‏[6]

הביקורת שמתח על הביורוקרטיה בישראל התבטאה לא רק בהומורסקות, מחזות וסרטים, אלא גם במשחק-הלוח שהגה "חבילה הגיעה", בו על מנת לקבל חבילה על השחקן לנוע במשעול מתפתל של בירוקרטיה כדי להשיג ממיטב תעודות ישראל.

למרות הביקורת הנוקבת של קישון כלפי הממסד והמדינה, ניכרה בכתיבתו האהבה הגדולה שלו לעם היהודי ולמדינת ישראל. במבוא לספר "הכיפה הסרוגה, ועוד כמה סאטירות פרו ישראליות", הוא מתאר כל מיני מאפיינים שלה, ויש לשים לב לשורה התחתונה:

"זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים אלא מתחשבים בהם.
זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים למעלה.
זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה,
זוהי הארץ שלי."

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • העולה היורד לחיינו, 1951.
  • אלף גדיא וגדיא, 1954.
  • עין כמונים, 1955. יצא לאור מחדש בשם "השועל בלול התרנגולות", 1972.
  • לא נורא, 1957.
  • מערכונים, (מקבץ מערכונים) 1957.
  • הכל תלוי, 1958.
  • באחד האמשים: הומורסקות, 1961.
  • הוא והיא, (מקבץ מערכונים), 1963.
  • שמיניות באוויר, 1964.
  • עצם בגרון, 1966.
  • סליחה שניצחנו, 1967 (יחד עם הקריקטוריסט דוש).
  • גומזים, גומזים, 1969.
  • בעד, 1970.
  • אוי למנצחים, 1970 (יחד עם הקריקטוריסט דוש).
  • הכלבו של אפרים קישון, 1972.
  • חור במסך, (הומרסקות על התיאטרון) 1973.
  • פרטאצ'יה אהובתי, 1974.
  • 25 (ציורים של זאב) 1974 בהוצאת משרד הביטחון.
  • חיוך בבצורת, 1978.
  • ספר משפחתי, 1980 (לקט)
  • אלה מסעי יונתן (לילדים), 1981.
  • הגביע הוא שלנו (לילדים), 1981.
  • דודים על חוטים (לילדים), 1981.
  • ההרפתקה הבלתי גמורה (לילדים), 1981.
  • מסטיק עם פסים (לילדים), 1981.
  • שבע קומדיות, (הוצא קודם כ"שש קומדיות" ב-1977), 1989.
  • ספר הסאטירות הראשון, 1989.
  • ארבינקא, 1991.
  • ספר הסאטירות השני, 1991.
  • ספר הסאטירות השלישי, 1992.
  • הכיפה הסרוגה ועוד כמה סאטירות פרו ישראליות, 1993.
  • 58 מערכונים, 1995.
  • מלחמת הנמלים (לילדים), 1995.
  • הרקולס ושבעת הננסים (לילדים), 1995.
  • אילוף הכלבה הסוררת (לילדים), 1995.
  • שעיר, לעזאזל!, 1998. (בהקדמה לספר קישון אומר שהיסודות לספר זה כבר נכתבו בשנות ה-40, כשנרדף על ידי הנאצים)
  • עד המדינה: פרוטוקול, 1999.
  • הג'ינג'י עם המפתח, 2002 (לקט).
  • ספר המסעות, 2003 (לקט).
  • פרטאצ'יה ללא הפסקה, 2004 (לקט).
  • נקמתו המתוקה של פיקאסו, 2004.
  • משפט האבהות של הנגר יוסף, 2005.

מחזותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדים מטורי "חד גדיא":

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Zoltán Vági, László Csősz, Gábor Kádá, The Holocaust in Hungary: ,Evolution of a Genocide, Rowman & Littlefield 2013. עמ' 334.
  2. ^ אפרים קישון, הקץ לשלטון הקומיסרים, מעריב, 18 במאי 1979
  3. ^ מרב יודילוביץ', אפרים קישון הובא למנוחות, באתר ynet‏, 1 בפברואר 2005
  4. ^ אפרים קישון, אי אפשר לדעת מראש, מעריב, 31 באוגוסט 1959
  5. ^ אפרים קישון, אלף גדיא וגדיא
  6. ^ אפרים קישון, קצת טירוף, מעריב, 24 במאי 1955


הקודם:
יהושע קנז
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם נורית גוברין, אריה סיון

1998
הבא:
אהרן אלמוג, נורית זרחי, יורם קניוק