אפרסמון (בושם)

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

במקורות יהודיים קדומים, אפרסמון הוא שמו של צמח מימי בית שני, שידוע שגדל בבקעת ים המלח ובאזור יריחו. מקובל בדרך כלל כי צמח זה הוא השיח Commiphora gileadensis ‏‏ או בלסם, בלסאן, בשאם (הכול מלשון 'בושם'). אין זה העץ המכונה אפרסמון בימינו, שמקורו כלל אינו באזור ארץ ישראל.

מן הצמח היו מפיקים בושם בצורת שמן, הקרוי שמן אפרסמון, שהיה ידוע להלל בריחו הטוב, והיה ייחודי רק לארץ ישראל. משיח הבלסם הפיקו גם סממני-ריח מוצקים, המכונים "בלסם-העץ". מכולם ניתן היה להפיק ריח עז, בעוצמה משתנה של אפקטיביות, להנאה, לקטורת, לרפואה ולמשיחת מלכים בעת ההכתרה ‏‏. יוקרתו של האפרסמון נבעה מכך שאין לו כמעט שרף מוצק, אלא רק נוזלי, נדיף ביותר, ומכאן הסוד שבהפקתו. מוצא האפרסמון הוא בחצי האי ערב, אך ממלכת יהודה הייתה המקום היחיד שבו הוא גדל באופן מתורבת.

השיח במפת מידבא "יש לו שלושה עלעלים (כמו תלתן) - כמו שהוא מתואר בספרות הקלאסית (וכך גם בימינו)" זהר עמר

זיהוי האפרסמון

לפי פרשנים אחדים "בלסם העץ" זהה לנטף המקראי, לצרי (שהיה גדל בגלעד), ולקטף, שחז"ל מתארים כעץ אשר ממנו יוצא שרף אשר הוא הצרי. כך עולה גם מן התרגומים העתיקים למקרא, שבהם מתורגם הצרי כ-balsam, והנטף מתורגם כ"בושמין" על ידי אונקלוס. כן עולה גם מן המדרש, המזהה את ה'צרי' בשם 'בלסם-קטף'.

יש המזהים לפי האמור ולפי מקורות נוספים, גם את הבֹּשם המקראי ככינוי לשמן האפרסמון - הבלסם-בשאם. על פי המקורות הקדומים מסתבר שבושם האפרסמון הופק מכמה מיני צמחים שנקראו בשם זה, ולדעת זהר עמר מדובר בקומיפורה גלדינסיס וגם בקומיפורה קטף הגדל בתימן. שני הצמחים הושבו בשנים האחרונות לארץ ישראל והחוקרים עמר ואילוז עורכים עליהם מחקרים שונים כדי לבחון אפשרויות יישומיות שונות בשדה הבושם והרפואה.

הנטף, הצרי והקטף

"נטף" נזכר בתורה‏‏ כאחד מסממני הקטורת. בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, כאשר משה מסיים את בניית המשכן ומכין אותו לעבודת ה', נאמר:

	וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם...
– ספר שמות ל', ל"ד -ל"ז

זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל, אך הזיהוי של הצרי-אפרסמון במאמרי חז"ל הוא מבוסס למדי, ונסמך על מסורת זיהוי רציפה שהשתמרה בימי הביניים. מסורת הסורית-ערבית מתעדת את העץ ואת פירותיו בהרחבה, כולל איורים. האפרסמון גדל במצרים בעין אלשמס הסמוכה לקהיר העתיקה החל מהמאה ה-7 - המאה ה-8 עד ראשית המאה ה-17, וגם על כך יש עשרות רבות של תיאורים. השימוש בשמן אפרסמון היה נסחר ומקובל גם בבתי מרקחת אירופאיים עד המאה ה-18.

ברשימת סממני הקטורת המובאת אצל חז"ל, לא מוזכר במפורש הנטף, ובמקומו בא הצרי, אשר לדברי רבן שמעון בן גמליאל "אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף". הצרי מזוהה במדרש בראשית רבה כ"בלסם-קטף", כך ‏לשון המדרש (צא,יא): " 'קחו מזמרת הארץ בכליכם' - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם קטף, מעט דבש". המילים 'בלסם קטף' הם דברי פרשנות למילה צרי שבפסוק.‏</ref>, וכך גם בתרגומים הקדומים (כגון תרגום השבעים) לאזכוריו במקרא; וכך מתגבש הזיהוי נטף=צרי=קטף=בלסם. הבלסם הלוא הוא הבושם הידוע במקורות הקדומים בשם "שמן האפרסמון" המייחד את ארץ ישראל.

גם רב סעדיה גאון והרמב"ם ‏‏ זיהו את ה"נטף" ואת ה"צרי" עם עוד בלסאן, כאשר המונח "עוד" משמעותו מקל או ענף - דהיינו, בלסם העץ.

הבושם

בספר מלכים כתוב על מלכת שבא:

	"וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה
– מלכים א' י,י

.

לדעת החוקרים פליקס ועמר, המושג כבֹּשֶׂם הַהוּא מתייחס לאפרסמון, הוא הבושם המשובח^{[דרוש מקור]}. ‏הם מציינים לתרגום אונקלוס את המילה 'נטף' בשם "בוסמין", ולדעתם אין זה בושם סתם כשם כללי, אלא כינוי ספציפי לשמן האפרסמון, הבלסם-בשאם-בושם. זאת ניתן ללמוד גם מדברי יוסף בן מתתיהו, שלדעתו הובא הבלסם על ידי מלכת שבא מחצי האי ערב - שאכן ידוע עד היום כמקום שבו גדל הבלסם.

הבשם, לפי פרשנות זו גדל באופן טבעי גם בעין גדי, כנזכר במגילת שיר השירים^{[דרוש מקור]}. שלמה המלך מציין את ריח השמנים ואת ערוגות הבשם :" "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר "(ה' י"ג) ועליו נאמר :"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (א',ב') הבלסם מוזכר כבושם של ארץ ישראל על ידי יוסף בן מתתיהו, הכותב שמרקוס אנטוניוס העניק לאהובתו קלאופטרה את מטעי ה-βάλσαμον (בַּלְסָמוֹן, כך במקור ביוונית של הספר) של בקעת יריחו. התרגום של הקטע לעברית על ידי אברהם שליט הוא "הארץ הזאת מגדלת את הצרי, היקר ביותר מן (הצמחים המצויים) שם והגדל רק במקומות ההם" ‏‏. תרגומו של שליט נסמך כנראה על תרגום השבעים, שתרגם כך את המילה 'צרי'.

הפנג

רש"י, בעקבות ספר יוסיפון (ספר היסטוריה יהודית שהופיע באיטליה במאה העשירית) מפרש את הפסוק "יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ופָנָג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך" (ספר יחזקאל כז יז) פנג הוא "בלשמא" ‏‏ יש לציין כי זיהוי של הפנג עם הבלסם, סותר לכאורה את הזיהוי של הבלסם עם הצרי, המוזכר יחד באותו פסוק, אלא אם כן יונח שמדובר בשני המצבים השונים של הבלסם, השמן וקליפת העץ המגוררת.

אזור הגידול

על כלל הזיהויים מתעוררת שאלה כבדה, והיא שבעוד שסממנים אלה היו ידועים כגדלים בעיקר בארץ ישראל (הצרי בגלעד, הבושם בעין גדי), ואילו הבלסם גדל היום רק באזור חצי האי ערב. ככל הנראה שאלה זו היא שהניעה את יוסף בן מתתיהו לייחס למלכת שבא את הבאת הבלסם לארץ; אלא שהדבר אינו מתיישב עם אזכור הצרי (לכאורה הבלסם) הבא מן הגלעד כבר בספר בראשית (לז,כה): "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט, הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".לדעת זהר עמר אין כנראה זהות בין "צרי הגלעד" שהובא מהרי הגלעד הגבוהים והקרירים לצרי (=אפרסמון) הגדל באזור בקע הירדן החם. הבוטנאי מיכאל זהרי סבור שאין להוציא מכלל אפשרות כי הצמח גדל בר גם באזורים המוזכרים, וממנו טופחו מיני תרבות.

המקורות מהתקופה הרומית‏ והתקופה הביזנטית מגדירים את אזור גידולו של האפרסמון ('בלסם') בבקעת דרום ים המלח, מצוער בדרום, דרך עין גדי ועד יריחו בצפון. מקורות אחרים מציינים שהוא גדל רק בחבל ארץ יהודה, כמו למשל פליניוס: 'אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum). הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה'. לדברי ד"ר עמר, "נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא "עמק יהודה", הכולל בתקופת המשנה את האזור "מעין גדי ועד יריחו" " (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב).

על התחום שבו גדל האפרסמון ניתן ללמוד גם מדרשתו של רב יוסף (בסוף המאה ה-3): "ומדלות הארץ השאיר נבוזרדאן רב טבחים לכורמים וליוגבים" (ירמיה נב, טז) – "כורמים... אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (בבלי, שבת כו,א). רמתא שכנה סמוך לתל אלרמה, שבקצה נחל חשבון (חסבן), כשישה קילומטר ממזרח לירדן, וכעשרה קילומטר דרומית לתל נימרין. שתי עיירות אלה נכללו בתקופת המשנה באזור הגאוגרפי של עמק עבר הירדן (תוספתא שביעית ז,יא). למעשה רמתא הייתה ממוקמת ממול ליריחו.

התחום הגאוגרפי המוגדר "מעין גדי ועד רמתא", מופיע גם בנוסח מעט שונה: "מעין גדי ועד יריחו", כתחום הכולל את 'עמק יהודה' (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב). הזיקה בין יריחו לרמתא מופיעה בתרגום יונתן על הפסוק: "והיא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים"' (שופטים ד, ה) – "ולה דקלין ביריחו, פרדסין ברמתא", וייתכן שהכוונה היא לגני האפרסמון. בשם 'פרדס' כינה גם סטראבון את גן הבלסם ביריחו (Balsamon paradeios).

האפרסמון בתלמוד

האזכור הרחב ביותר לאפרסמון, בשמו זה, מובא בתלמוד, אך מן המקורות התלמודיים לא ניתן לעמוד על הזיהוי הוודאי של הצמח. בתלמוד אנו עומדים על תכונותיו: ריח נודף ביותר, ריח מפעפע כארס, פרי של בית מלכות אך גם מסוכן, במצב נוזלי, עקב היותו דליק.

• על אנשי סדום ‏‏ נאמר בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין נאמר "מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון ומניחים אותו בבית גנזיהם לערב באים ומריחין אותו ככלב, שנאמר "יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב, יֶהֱמוּ כַכָּלֶב, וִיסוֹבְבוּ עִיר", ובאים וחותרים שם ונוטליו אותו ממון, שנאמר "עָרוֹם יָלִינוּ, מִבְּלִי לְבוּשׁ, וְאֵין כְּסוּת, בַּקָּרָה"." (מסכת סנהדרין קט, עא), כלומר ריחו העז של האפרסמון איפשר לגנבים לזהות היכן הניחו בעלי הממון את ממונם.
• על התנהגותן של בנות ציון, אשר הביאה לחורבן בית המקדש נכתב המדרש: "ר' יוסי אומר שהייתה צרה צורת דרקין על מנעליה ורבנן אמרין שהייתה מביאה זפק של תרנגול וממלא אותו אפרסמון ונותנת אותו בין עקיבה למנעלה וכשהייתה רואה כת של בחורים הייתה דופקת עליו והיה אותו הריח מפעפע בהן כארס הזה של עכנא (איכה רבה פ"ד ,י"ח).
• על החשיבות שייחסו השליטים לגידול האפרסמון מעידה הברייתא במסכת שבת. נאמר בפירוש לספר מלכים כי לאחר חורבן הבית הראשון , נְבוּזַרְאֲדָן החליט כי: "מִדַּלַּת הָאָרֶץ, (ישאיר) הִשְׁאִיר רַב-טַבָּחִים, לְכֹרְמִים, וּלְיֹגְבִים" -(ב',כ"ה,י"ב) - לכורמים תני רבי יוסף: אלה מלקטי האפרסמון, מעין גדי עד רמתא (בערבות מואב) ‏‏
• האפרסמון של בית רבי יהודה הנשיא הועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית וכך כתוב: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".(מסכת ברכות מ"ג , ע"א)
• במסכת שבת מובא מעשה באישה שהתקשטה בשמן האפרסמון והדליקה נר שבת ואחזה בה האש ונשרפה‏‏:‏ "לימא מר מפני שהוא עף חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא אזלא איקשיט כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא אזלא אתלא שרגא אינפח בה נורא ואכלתה" (כ"ו,א').
• התייחסות עקיפה לתעשיית הבושם שמרכזה האפרסמון, מצא החוקר זאב ארליך במסכת יומא. התלמוד מתייחס לריחה הטוב של הקטורת, שהתפשט באורח נס בכל עבר הירדן: "אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו עשרה פרסאות ... עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת. אמר רבי יוסי בן דולגאי [נוסח אחר: אליעזר בן דגלאי] עזים היו לאבא בהרי מכמר [נוסח אחר: מכוור] (בגלעד) והיו מתעטשות מריח הקטורת (לט,ב). לדעתו מתייחס התלמוד למעשה לריחה של תעשיית הבושם שהתפזר בבקעת הירדן כולה ואף על מורדות הגלעד מזרחה, עם כיוון הרוח, והעניק לה משמעות ערכית-רוחנית, כאילו מקורה בקטורת מבית המקדש.

אזכורים היסטוריים

• חוקר הצמחים תאופרסטוס (371 לפנה"ס - 286 לפנה"ס) כתב: "אומרים כי השרף נאסף על ידי חריצת הקליפה בחתיכות ברזל מאונקלות בעונה החמה (של השנה)". בשיטה זו הכמות שניתן לאסוף היא קטנה, ריח הבושם עז מאד ולמעשה מערבבים אותו עם סממנים שונים. לכן, ההנחה היא שנעשה שימוש בענפים של העץ, שגם הם ריחניים ונמכרים במחיר גבוה.
• הגאוגרף ההיסטוריון והפילוסוף היווני סְטְרָאבּוֹן (63/64 לפנה"ס לערך - 24 לספירה לערך) מתאר את גידול האפרסמון באזור בקעת יריחו בשני גנים: גן הבלסם וגן המלך.‏‏ הוא מתאר גם את בקעת יריחו: "בכל מקום זורמים מים, היא מלאה בתי מגורים. כאן נמצאים הארמון ומטעי האפרסמון, שהיא שיח בעל טעם רב. התושבים עושים חריצים בסלע ותופסים את הנוזל היוצא מהם בכלים ‏‏.
• בספר מלחמות היהודים עם הרומאים של יוסף, נכתב: "אורך עמק יריחו הוא שבעים ריס‏‏ ורוחבו עשרים ריס. והוא מגדל פרדסים נחמדים וצפופים... ושם נמצא עץ הקטף (עץ צרי; במקור βάλσαμον, בלסמון), היקר בכל פרי הארץ ההיא" (תרגום שמחוני ד', ח', ג').
• אוסביוס מקיסריה (275 – 339)) כותב בחיבור שכותרתו "האונומסטיקון" או "על שמות מקומות בכתבי הקודש": "והיום עין גדי כפר גדול מאוד ליהודים, נמצא אצל ים המלח, משם האפרסמון".

פליניוס הזקן

ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן (23 -79) ביצירתו "תולדות הטבע" מקדיש פרק לנושא‏‏. פליניוס כותב שהפרי הובל בתהלוכות ניצחון של אספסיאנוס וטיטוס וזאת לאחר שפומפיוס הנהיג את התקדים שבתהלוכות ניצחון יישאו חוטֶרי עצים שגדלים בארצות שנכבשו ‏‏. העץ פורה רק במולדתו, אך הנְצָרים גדלים גם בארצות אחרות, צמיחתם דומה יותר לגפן מאשר להדס. הם מפיקים פרות לאחר שלוש שנים. לעלים יש מראה דהוי יְרוק-עַד. האפרסמון האמיתי גדל באופן טבעי רק בממלכת יהודה.

פליניוס כותב כי חמש שנים לאחר כיבוש ממלכת יהודה בשנת 70 הכניסו הזמורות והמוהל המופק מהן 800,000 ססטרציות (לאוצר רומא). הוא מציין כי היהודים בתקופת המרד הגדול ביקשו לכלות את זעמם בשיחים, ורק ההגנה של החיילים הרומאיים מנעה את השמדתם. האפרסמון גדל אפוא רק בשתי אחוזות מלכותיות המגדלות את העץ. היום הם מגיעים לגובה נמוך יותר מאשר היה מקובל בעבר, היות שהשימוש בענפיהם ועליהם נעשה אינטנסיבי יותר. גרעיני הפרי דומים לגרעיני הגפן, אדמדמים.

מעץ האפרסמון מפיקים את המוצרים הבאים: העלים - eutheriston - הזול ביותר, אחריו - ענפים קטנים ומחוספסים - ה-trachy, בעל ריח משופר, והמשובחים ביותר אלו הם: eumeces, הנגזרים מהעץ עצמו. לתוצרת הבושם יש רמות מחירים: האדום הוא המשובח, אחריו - הלבן, והירוק-השחור הוא הנחות מכולם. בפרק מובא תיאור מפורט ביותר של הכנת השרף. כמו כן הערכה כלכלית שלו. כמות משמן זה, השוה לחצי ליטר של ימינו, מחירה 300 דינר (סכום עתק באותם ימים) ויכולה להגיע אפילו עד ל–1,000 דינרים. מחיר הכפול ממשקל מתכת הכסף. עקב ערכו הכלכלי הגבוה של הפרי הוא מתאר שיטות שבעזרתן נהגו יצרני אפרסמון מארצות אחרות כמו מפטרה להציג את תוצרתם בתור שמן האפרסמון, אך הדבר לא עלה בידם. ‏‏

ממצאים ארכאולוגיים

מפת מידבא

במפת מידבא מופיעים בשלושה מקומות איורים של צמח בעל עלים תלתניים בסביבות יריחו (אחד מהם ראו לעיל). צמחים אלה מזוהים עם האפרסמון הן בשל הדמיון לצמח הפיגם (Ruta) שבו הוא תואר במקורות הקלאסים ‏‏, והן בשל מיקומם: מצפון לעיר (ממזרח ליישוב ארכלאיס), ושניים במזרח בעבר הירדן באזור של רמתא. כך מקבל גבול התפוצה הצפוני המופיע בתלמוד הבבלי משמעות ברורה יותר: "מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (מסכת שבת, כ"ו, ע"א) - כלומר, רוב מטעי האפרסמון, לפחות בתקופה הביזנטית, היו כנראה דווקא בעבר הירדן.

באזור יריחו, לפי מפה מידבא, ניתן למקם את מטעי האפרסמון בתחום אחוזת ארכלאיס (כנראה חרבת אלביודאת), שקיבלה את מימיה מאמת מים שהגיעה מעין אלעוג'ה. באתר זה נחשפו שרידים מראשית המאה הראשונה לפנה"ס ועד לשלהי התקופה הביזנטית, ובהם מבנה מונומנטלי הבנוי אבני גזית ושהתנשא לגובה רב מעל סביבתו. נראה שאל מקום זה מתייחס הציור של מגדל ועליו סולם המופיע במפת מידבא מזרחית ליישוב ארכילאיס, ובניהם איור הצמח, כלומר, מדובר כנראה במגדל שמירה שצפה על מטעי האפרסמון שהיו במקום.

מפת מידבא גם מותחת רף תחתון למועד האחרון שבו גידלו את האפרסמון בארץ ישראל. לדעת רוב החוקרים מפה זו מתוארכת למחצית המאה ה-6, ולפי הצעה אחרת – למחצית השנייה של המאה ה-7, לאחר הכיבוש הערבי. יש בכך לאשש את האפשרות שגידולו נמשך באזור עד בית אומיה עד המאה ה-8.

עינות צוקים

בעינות צוקים ליד קומראן העלו ממצאי חפירות ארכאולוגיות כי במקום עסקו כנראה בגידולו של צמח האפרסמון ובהפקת שמן ובושם ממנו, ונמצא שמן שהחוקרים סבורים כי אולי הוא שמן האפרסמון.

האתר מכונה "חוות האפרסמון" והוא נחפר בידי יזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. מזהים בחווה שני מתקנים להפקת האפרסמון: בריכת השרייה גדולה ובור איסוף. בבריכת ההשרייה, שהוזנה במימי המעיינות, הונחו הגזם של שיח האפרסמון (הענפים, העלים, הקליפה והזרעים). האבנים גדולות שנמצאו באתר מעידות כי הגזם רוסק על ידיים. התמצית המזוקקת זרמה על ידי תעלה אל בור האיסוף, שם היא נאספה בקנקני חרס והועברה למתקן הבישול, שהיה אולי בקומראן ‏‏

באפריל 1988, פרופ' ונדל ג'ונס (Vendyl Jones), ממכון Vendyl Jones Research Institutes, אשר מימן את החפירות באתר, מצא פכית חרס קטנה ובה נוזל שמנוני ובלתי מזוהה. היא נבחנה במעבדות המחלקה לתרופות בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והועלתה ההשערה כי הוא אולי שמן האפרסמון‏‏.

מצדה

עדות לשימוש בבלסם-העץ התגלתה במצדה. בתוך קובץ פפירוסים, במחנה הלגיון הרומי העשירי, בשתי פיסות שונות נכתבה המילה Xylobalsamo, הוא "בלסם-העץ" אשר היה בשימוש הצבא הרומי ‏לצרכים רפואיים ולקטורת ‏.

במצדה עצמה נמצאו אוסטרקונים, חרסים נושאי כתובת. על אחד מהם כתוב השם "קטפי". נבחנת ההשערה כי יש קשר בין השם לבין ה"קטף" שהוא משמות שמן האפרסמון. במקביל נמצאו כתובות עבריות : "דבלה" "דבלה כתושה יפה" "גרוגרת" ‏‏. חוץ מהממצא הארכאולוגי, לדעת זהר עמר ישנן ראיות היסטוריות שקושרות את כל "מיתוס מצדה" לגידול האפרסמון באזור .

אפרסמון מוצק או נוזלי

זהר עמר, בעקבות ניתוח פרשני ימי הביניים, מעלה את האפשרות שבמקדש לא הקטירו את הבושם שנטף מקליפת העץ, אלא את "עצי-הקטף" עצמם, שהיו רוויים בשמים, "בלשם העץ" (Xylobalsamo) מהם מיצו את השמן או שהשתמשו באבקה מענפים יבשים.

בעקבות המחקר של פרופ' זהר עמר ושל ד"ר דוד אילוז עולה, שאין כמעט לאפרסמון שרף מוצק, אלא נוזלי שאינו מתאים כ"מוגמר". תופעה זו קשורה גם לסוד האפרסמון, כלומר ניצולת מקסימלית של הנטף מהצמח ומהילתו בשמן בסיס באופן שלא יפגע בעוצמת הארומה.

יוקרתו של האפרסמון נבעה מכך שאין לו כמעט שרף מוצק, אלא רק נוזלי, נדיף ביותר, ומכאן הסוד שבהפקתו.

התנהגות מגדלי האפרסמון

בחפירות הארכאולוגיות בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת העשויה לשפוך אור על טיבם של מגדלי עץ האפרסמון. הכתובת מוצגת היום במוזיאון רוקפלר. בסיומה מתוארים כללי התנהגות בקהילת עין גדי.

פרופ' שאול ליברמן במאמר בתרביץ, מנסה לבחון את טיבו של קטע זה בכתובת, הקשר האפשרי בין חלקיה והסיבה לכתיבתה בבית הכנסת. לכתובת זו אין מקבילות בתוכנן של כתובות בבתי כנסת אחרים. העניין תמוה לאור העובדה שכותב הכתובת היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית: כל מי כל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שיספר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה לגויים את "סוד הכפר", עליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר ייצוא חשוב - תחול עליו הקללה הבאה

	זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה.
– צבי אילן

"סוד הכפר", אליבא דליברמן, הוא סוד גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו; כך על פי מסכת תמיד (ו,ג), אשר לפיה היה הכהן מקבל הוראות מדויקות איך להקטיר את הקטורת ו"מעולם לא שנה אדם בה". לפי הספרות העתיקה, היו דרושות לשם כך מומחיות ואומנות שנמסרו במשפחות אומנים, מדור לדור. אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות שכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים, שהרי כולם שייכים לקיסר.

	סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם
– תרביץ

בנימין מזר כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתי והיוו מעמד כלכלי סגור.

חורבן מטעי האפרסמון

בעת הלחימה בעין גדי ניסו היהודים, לדברי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, לעקור את מטעי האפרסמון לבל ייפלו בידי הרומאים, אך אלה שמרו והגנו על כל שיח. אחרי דיכוי המרד, הרומאים ניסו לשקם את מטעי האפרסמון. פליניוס מתאר: "כעת מגדלים אותו שם על חשבון המדינה ומצב התפתחותו טוב מקודם"‏‏

אוסביוס מקיסריה, בן המאה ה-3 - המאה ה4, מציין שגידול האפרסמון בעין גדי התקיים גם בזמנו, אולי עד למאה ה-8 כאשר ירד הביקוש לבושם (בעקבות התפתחות נתיבי דרך המשי) והירידה בפעילות החקלאית באזור ‏‏.

מצוות התלויות בארץ

שביעית

ממקורות התנאים אנו למדים כי ל"הקטף" יש קדושת שביעית - החכמים טענו כי "שקטפו זהו פריו" (תלמוד בבלי, מסכת נדה,ח',ב'). הכוונה הייתה שאם גידולו של העץ הוא במטרה להפיק את השרף, הרי חלים עליו דיני שביעית.

בתקופת המשנה גידול האפרסמון הוא מונופול של המדינה ולא התעוררה שאלה של קדושת שביעית. בתוספתא שביעית, פרק ה' הלכה י"ב, מופיע עדות, כנראה מבן משפחה שעסקה בגידול האפרסמון: "העיד יהודה בן ישעיה הבסם לפני ר' עקיבא משום ר' טרפון, שיש לקטף שביעית. האמוראים קבלו את דעתו אך הרמב"ם פסק למעשה כי אין ההלכה כר' שמעון. ‏‏

אשר ל"שמן עָ‏רֵב", דהיינו שמן ריחני שבו הומסו בשמים, כמו נטף האפרסמון ‏‏. מותר להשתמש בשמן שנעשה בערב שביעית ל"סיכה", בתנאי שנרכז מאדם שאינו חשוד שערבב אותו עם שמן מתוצרת שביעית ‏‏

ערלה ונטע רבעי

איסור ערלה ונטע רבעי כרוכים זה בזה, כך קובע הרמב"ם: "כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי, שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לד'" (הל' מע"ש פ"י ה"א) האפרסמון אינו חייב בערלה. העץ אינו מוגדר כעץ פרי למאכל האדם - ענפיו והשרף הנמצא בעצתו, יהיו פטורים מערלה וכנראה גם השרף בפריו, שהרי במקרה של האפרסמון הפרי הוא הטפל. לדעה כי האפרסמון הוא עץ סרק שותף גם הרמב"ם.

תרומות ומעשרות

העץ והשרף - הנטף - אינם חייבים בתרומות ומעשרות, שכן רק מאכל אדם חייב במעשרות. אבל אם נמהל בושם האפרסמון בשמן הראוי לאכילה, כמו "שמן ערב", יהיה חייב בתרומות ומעשרות שנאמר ב‏תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי: "ושמן ערב בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין"‏ (פרק א' סוף הלכה ג'). רק את שמן הפילייטון או "שמן הנרד" חז"ל פטרו מתרומות וממעשר היות שהוא הובא מחו"ל. הם לא עשו כן לגבי האפרסמון שהוא סמלה של ארץ ישראל. מכאן גם הברכה על האפרסמון "בורא שמן ארצנו" (‏מסכת ברכות מ"ג, א).

עם זאת, שמן האפרסמון יהיה חייב בתרומות ומעשרות למרות שאין הוא מיועד לאכילת אדם. החיוב הוא מדרבנן, מחשש שמא עירב בו שמן שחייב במעשר. שמן מעין זה עלול להיות פסול לאכילה, שהרי הוא כולל מרכיב של הקטורת. אבל ההנחה היא שמשום שהוא יקר, ישתמשו רק בכמות מיזערית שאינה פוסלת אותו ממאכל.

על הנוהג לערב שמן אפרסמון בשמן אחר יעידו הקנקנים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל ועליהם נמצאה הכתובת "בלסנה" או בלזמה" - שמותיו היוונים של האפרסמון. ‏‏ במדרש תנחומא לפרשת נח מוזכר "חבית של אפרסמון" - המונח מתאים יותר לשמן מהול מאשר לנטף טהור הנמכר בפכיות קטנטנות.

דיני ברכות

את שמן הפרסמון ניתן לנמל כנטף, כ"מוגמר" וכבושם שהופק מעצתו. לכך יש השלכה לגבי דיני ברכות הריח:

בתלמוד בבלי, מסכת ברכות נאמר: "אמר רב חסדא אמר זעירי: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים. מיתיבי: אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום. תיובתא אמר ליה רב חסדא לרב יצחק האי משחא דאפרסמון מאי מברכין עלויה א"ל הכי אמר רב יהודה בורא שמן ארצנו א"ל בר מיניה דר' יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל לכולי עלמא מאי א"ל הכי אמר רבי יוחנן בורא שמן ערב (מג,א גמרא).

הדיון הראשון הוא על ה"מוגמר" הוא שריפת ענפים לקטורת - מוצר שכיח אעליו מברכים: "בורא מיני בשמים". הדיון השני הוא על הנטף הנוזלי היוצא מהעץ, ואיחו נודף גם בלי תהליך הפקה מיוחד - מכונה ביוונית "אופו-בלסמום" - מיץ האפרסמון. בשל ייחודה נקבע לה ברכה מיוחדת: "בורא שמן ארצנו" (ראו ציטוט לעיל).

עם זאת, כאשר נילווים לבושם מרכיבים נוספים, נברך : "בורא מיני בשמים" לפי הרמב"ם: "שֶׁמֶן שֶׁלַּאֲפַרְסְמוֹן וְכַיּוֹצֶא בּוֹ, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב; אֲבָל שֶׁמֶן זַיִת שֶׁכְּבָשׁוֹ אוֹ שֶׁטְּחָנוֹ עַד שֶׁחָזַר רֵיחוֹ נוֹדֵף, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים. שֶׁמֶן שבִּשְּׂמוֹ כְּעֵין שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים. הֵבִיאוּ לְפָנָיו שֶׁמֶן וַהֲדָס, מְבָרֵךְ עַל הַהֲדָס וּפוֹטֵר אֶת הַשֶּׁמֶן, מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה אַחַת לִשְׁנֵיהֶן, וְהִיא עֲצֵי בְשָׂמִים" (משנה תורה, ספר אהבה, הִלְכּוֹת בְּרָכוֹת פֵּרֶק ט').

יוצא מכאן, ששמן אפרסמון, אפילו הומס בשמן, כל עוד הוא דומיננטי בריחו, לא משנה הטכניקה והתנאים שבהם הוא נרקם, ברכתו תהיה תמיד "בורא שמן ערב".

לקריאה נוספת

• זהר עמר‏, "עץ האפרסמון שבקטורת", תחומין י"ז, תשנ"ז, והספרות המובאת שם.
• זהר עמר, אפרסמון והלכותיו, תחומין כ"ח, תשס"ח
• שאול ליברמן, "הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי", (בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973. פורסמה בתרביץ שנה מ' חוברת א'
• בנימין מזר, נוה עין גדי ותולדותיו, (בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973.
• צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל – משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991
• זאב ח' ארליך, יריחו היהודית לדורותיה, ירושלים, תשנ"ד
• זהר עמר, ספר הקטורת, הוצאת רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר-אילן והוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב, 2002 - מידע אודות הקטורת המקראית
• ז' עמר וד' אילוז, "האפרסמון בארץ ישראל", מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס האחד-עשרה (א' מירון עורך), כרך חמישי, תש"ע, עמ' 61 – 73
• שלטי הגיבורים, ‫מכון ירושלים, תש"ע 2009 עמ' של"ד

קישורים חיצוניים

• M.Grieve, Balsam of Gilead - botanical.com A Modern Herbal
• ארז ברוכי, תעלומת שמן האפרסמון, ynet
• זהר עמר, אזור גידולו של האפרסמון לאור מפת מידבא - שיח שדה- כתב עת למקום, סביבה ויהדות - כולל רשימת מקורות עניפה
• חשיפה: תמונות שיח האפרסמון האגדי בכנס עיר דוד
• ניר חסון, אחרי מאות שנים, חידת האפרסמון כנראה נפתרה, באתר הארץ, 2.9.2010