אצטדיון ארסנל

אצטדיון ארסנל
	אצטדיון ארסנל
כינוי	הייבורי
מיקום	רובע איזלינגטון, לונדון, אנגליה
קואורדינטות	51°33′28″N 0°06′11″W / 51.557696°N 0.102966°W
תקופת הפעילות	6 בספטמבר 1913 – 7 במאי 2006 (92 שנים)
שופץ	1932-36, 1992-93
בעלים	ארסנל
מפעיל	ארסנל
משטח	דשא
אדריכל	ארצ'יבלד לייטץ' (1913); ויליאם ביני וקלוד ווטרלואו פרייר (1930)
קבוצות	ארסנל (1913-2006)
מושבים	38,419 (בעת הסגירה)
ממדי משטח	67×100 מ'
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת לונדון רגילה) קנט סארי בר. בקי. הרטפורדשייר אסקס אצטדיון ארסנל

אצטדיון ארסנל היה אצטדיון כדורגל בצפון לונדון, ששימש כמגרשה הביתי של קבוצת ארסנל בין ה-6 בספטמבר 1913 ל-7 במאי 2006. האצטדיון ידוע בשם הייבורי (Highbury) על שם האזור בו הוא ממוקם. האצטדיון זכה גם לכינוי הבלתי רשמי "ביתו של הכדורגל" - על ידי האוהדים והמועדון כאחד. כיום עובר האצטדיון תהליך פיתוח במהלכו יהפוך למתחם מגורים, כאשר חלקים ממבנהו המקורי של האצטדיון ישמרו וישולבו בבנייה החדשה.

המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האצטדיון מורכב מ-4 יציעים נפרדים. מגרש הדשא ממוקם בכיוון מצפון לדרום, כאשר היציעים הצפוני והדרומי נמצאים מאחורי השערים. היציעים המערבי והמזרחי מתמשכים לאורך המגרש ומהווים דוגמה למספר יציעי כדורגל בריטיים שנבנו בסגנון אר דקו. היציע המזרחי כלל גם את משרדי המועדון, והיה ידוע בשל אולמות השיש שבו, אשר היו מוזכרים לעיתים תכופות בתאורי התקשורת של האצטדיון, כמו גם החזית הפונה לרחוב אבנל (Avenell Road).

בעת סגירתו הכיל הייבורי 38,419 מקומות (כ-12,500 ביציע הצפוני, 11,000 במערבי, 9,000 במזרחי וכ-6,000 מקומות ביציע הדרומי) - כולם מושבים וכן שני מסכי ענק בפינות הדרומית-מזרחית והצפונית-מערבית. הכניסות הראשיות לאצטדיון היו ברחוב גילספי (Gillespie Road), רחוב אבנל והייבורי היל (Highbury Hill).

לפני פרסום דו"ח טיילור ועידן האצטדיונים הכל-מושביים בבריטניה, היציעים הצפוני והדרומי כללו טריבונות ולעיתים קרובות נכחו באצטדיון כ-60,000 צופים. שיא הצופים במשחק אחד בהייבורי עומד על 73,295 צופים ונרשם ב-9 במרץ 1935, כאשר ארסנל וסנדרלנד נפרדו בתיקו 0.

אצטדיון ארסנל היה ידוע בשל מצבו המצוין, מידותיו הקטנות של המגרש (100X67 מטרים), שכלל גם מערכת חימום תת-קרקעית. מנהלי המגרש של ארסנל סטיב ברדוק וממשיכו פול בורג'ס, זכו בפרס הפרמייר ליג ל"מנהל המגרש של השנה" מספר פעמים בשל עבודתם על המגרש.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האצטדיון המקורי נבנה בשנת 1913 כאשר וולוויץ' ארסנל (אחד מגלגוליה של הקבוצה) עברה מהמאנור גראונד בדרום מזרח לונדון להייבורי, שטח שכור ששימש כגן של אחד הקולג'ים המקומיים. האצטדיון נבנה בחופזה במהלך הקיץ של אותה השנה ותוכנן על ידי האדריכל ארצ'יבלד לייטץ' שתכנן מספר אצטדיוני כדורגל נוספים באותה התקופה. האצטדיון הכיל יציע בודד בצדו המזרחי כאשר בצדדים האחרים היו טריבונות. העלות הכוללת של האצטדיון החדש הסתכמה בזמנו ב-125,000 לירות שטרלינג. האצטדיון נחנך במשחקה הראשון של ארסנל בליגת המשנה בעונת 1913/14 - ניצחון 1-2 על לסטר פוס ב-6 בספטמבר 1913. טומי בנפילד מלסטר הבקיע את השער הראשון באצטדיון החדש, וג'ורג' ג'ובי היה שחקן ארסנל הראשון לעשות זאת.

כיום לא נשמר אף חלק משמעותי מהאצטדיון המקורי של לייטץ', בעקבות סדרת שינויים בולטים במהלך שנות ה-30. הראשון מביניהם היה בניית היציע המערבי שעוצב על ידי קלוד ווטרלואו פרייר (Claude Waterlow Ferrier) וויליאם ביני (William Binnie) בסגנון האר דקו ונפתח בשנת 1932. ב-5 בנובמבר באותה השנה שונה שמה של תחנת הטיוב המקומית מ"גילספי רואד" ל"ארסנל". היציע המרכזי של לייטץ' נהרס לשם בנייתו של יציע מזרחי חדש, מקביל למערבי, בשנת 1936. בנייתו של היציע המערבי עלתה 45,000 לירות שטרלינג ובנייתו של היציע המזרחי חרגה מהתקציב והגיעה לעלות של 130,000 לירות שטרלינג, בעיקר עקב הוצאות בניית החזית שלו. לטריבונות ביציע הצפוני נוסף גג ולטריבונות הדרומיות נוסף שעון שזיכה אותן בשם "יציע השעון".

האצטדיון נשאר כמעט ללא שינוי במהלך 50 השנים הבאות, למרות שהיציע הצפוני הופצץ ונהרס במהלך מלחמת העולם השנייה והיה צורך לבנותו מחדש (הגג שוחזר רק בשנת 1956). זרקורים הותקנו בשנת 1951, למרות שמנג'ר הקבוצה הרברט צ'אפמן המליץ על הוספתם כ-20 שנים קודם לכן. המשחק הראשון שנערך לאור הזרקורים היה משחק ידידות מול הפועל תל אביב ב-17 באוקטובר באותה השנה. בניגוד להרבה אצטדיונים אחרים, בהייבורי לא הותקנו מעולם גדרות, אפילו בשיא החוליגניזם של שנות ה-80, מה שגרם להסרתו מרשימת האצטדיונים המורשים לארח את חצי גמר גביע ההתאחדות.

בתחילת שנות ה-90 פורסם דו"ח טיילור בעקבות אסון הילסבורו והמליץ על שדרוג אצטדיוני הכדורגל לכל-מושביים. היציע הצפוני, שהיה מקום מושבם הקבוע של האוהדים ה"שרופים", נהרס בשנת 1992 ופינה את מקומו ליציע כל-מושבי שבנייתו הושלמה ב-1993. במהלך בנייתו היה במקום ציור קיר של אוהדים מעודדים, למתן אשליה שהשחקנים בועטים לעבר קהל ולא לאתר בנייה. הציור זכה בתחילה לביקורות מכיוון שלא היו בו אוהדים שחורים ותוקן במהרה. בינתיים שופץ היציע הדרומי ובשנת 1989 הותקנו בו מושבים, גג וסוויטות אח"מים (Executive Boxes).

סגירה ועתיד האצטדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרסום דו"ח טיילור הוגבלה תכולת האצטדיון לכ-38,500 מקומות ומגבלות נוספות כגון היותו של היציע המזרחי מבנה המיועד לשימור, הקשו על הרחבות עתידיות. בסופו של דבר, החליטה ארסנל לעזוב את הייבורי לטובת אצטדיון האמירויות הסמוך, אשר נפתח בחודש יולי 2006. בעונתה האחרונה בהייבורי (2005-06) ארסנל פתחה במספר מסעי פרסום לשימור מסורת האצטדיון. עוצב לוגו הנצחה שכלל את סמל האר דקו המסורתי מימי הרט צ'אפמן. הלוגו הוצג לראווה באצטדיון וכן בפרסומי המועדון, באתר האינטרנט, בכרטיסי המנויים וכן בסחורה (Merchandise). על המגרש, ארסנל זנחה זמנית את החולצות האדומות בעלות השרוול הלבן ואימצה את החולצה האדמדמה שבה השתמשו בעונתם הראשונה בהייבורי.

המועדון גם הקדיש מספר משחקים להנצחת ההיסטוריה שלו כאשר משחקי הבית הנציחו מאורע מפורסם או דמות חשובה בהיסטוריית המועדון. כך למשל קוימו "יום (ארסן) ונגר" ו"יום דניס ברגקאמפ". משחקה האחרון של ארסנל באצטדיון היה משחק הפרמייר ליג ב-7 במאי 2006 מול ויגאן אתלטיק בו ניצחו 2-4, כאשר מלך השערים של ארסנל בכל הזמנים, תיירי הנרי, הבקיע שלושער. לאחר סגירת האצטדיון ערכה ארסנל מכירה פומבית למכירת חלקי האצטדיון, לרבות פיסות מהדשא, קורות השער וגם שולחנו של המאמן לשעבר ג'ורג' גרהאם. מכירת מושבי האצטדיון בוטלה לאחר שנמצאו בהם שרידי המתכת הרעילה קדמיום.

לאחר מעברו של המועדון לאצטדיון האמירויות, הפך אצטדיון ארסנל לפרויקט דירות הידוע בשם "פארק הייבורי" (Highbury Square). היציע הצפוני והדרומי נהרסו ושעון האצטדיון הותקן באצטדיון החדש. חזיתות היציע המזרחי והמערבי שומרו ושולבו בנוף החדש. מגרש הדשא הפך לגן ציבורי.

שימושים נוספים בהייבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לביתה של ארסנל, שימש הייבורי לעיתים גם כמגרשה הביתי של נבחרת אנגליה. בסך הכול שוחקו 12 משחקים בינלאומיים בהייבורי בין השנים 1920 ו-1961, רובם משחקי ידידות. משחקים אלו כללו את "קרב הייבורי", ניצחונה המפורסם של אנגליה בתוצאה 2-3 על אלופי העולם איטליה, כאשר 7 שחקני ארסנל היו בהרכב הפותח של הנבחרת המקומית. הייבורי אירח גם שני משחקי כדורגל במסגרת אולימפיאדת לונדון ב-1948 (משחק בסיבוב הראשון ומשחק רבע גמר), למרות שלא אירח משחקים במסגרת גביע העולם ב-1966 או יורו 1996 שהתקיימו על אדמת אנגליה - כאשר בזמן היורו נפסל המגרש בשל היותו קטן מדי למשחקים בינלאומיים.

הייבורי אירח 12 משחקי חצי-גמר גביע ההתאחדות כמגרש נייטרלי, הראשון ב-1929 והאחרון ב-1997, למרות שבין השנים 1984 ו-1992 היה מחוץ לרשימת האצטדיונים המאושרים של ההתאחדות האנגלית, זאת בשל סירובה של ארסנל להתקין גדרות בעקבות כניסתם של אוהדי אברטון למגרש במשחק חצי הגמר מול סאות'המפטון. הייבורי אירח גם את משחקה הביתי של לונדון בחצי גמר גביע ערי הירידים של 1955-58 מול לוזאן, בו ניצחה לונדון 0-2 ו2-3 בסיכום המשחקים.

במהלך שהותה בת 93 השנים של ארסנל באצטדיון, הייבורי לא תמיד אירח את משחקיה הביתיים של הקבוצה. במהלך מלחמת העולם השנייה האצטדיון שימש כתחנת ניטור תקיפות אוויריות והופצץ על ידי הגרמנים. ארסנל אירחה את משחקי הבית שלה בוייט הארט ליין, ביתה של יריבתה המרה טוטנהאם, עד לפתיחתו המחודשת של הייבורי ב-1946. משחקי הבית של ארסנל במסגרת ליגת האלופות בעונות 1998-99 ו-1999-00 שוחקו באצטדיון ומבלי, מכיוון שהיה צורך לצמצם את תכולתו הקטנה גם כך של הייבורי לטובת הפרסומים המחויבים במסגרת התחרות. מאזנה של ארסנל בוומבלי לא היה מרשים (2 ניצחונות, תיקו ו-3 הפסדים) והקבוצה חזרה להייבורי אחרי שתי עונות, גם בשל סגירתו של ומבלי באוקטובר 2001 לבנייה מחדש.

הייבורי אירח גם מספר משחקי קריקט ובייסבול, ובשנת 1966 נערך בו קרב האגרוף על אליפות העולם במשקל כבד בין הנרי קופר למוחמד עלי (בו עלי ניצח). האצטדיון גם הוזכר בשני סרטי קולנוע - "תעלומת אצטדיון ארסנל" וקדחת המגרש.

מאזן תוצאות סופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארסנל[עריכת קוד מקור | עריכה]


תחרות	משחקים	ניצחונות	תיקו	הפסדים	שערי זכות	שערי חובה	% ניצחונות
הליגה האנגלית	1689	981	412	296	3372	1692	58%
גביע ה-FA‏	142	92	32	18	305	123	65%
גביע הליגה	98	69	14	15	195	174	70%
מסגרת אירופית	76	50	17	9	153	60	66%
מגן הצדקה	5	4	0	1	13	6	80%
סך הכל	2010	1196	475	339	4038	1955	60%