אקילה לאורו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
שיחה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
אקילה לאורו
Achille Lauro
אקילה לאורו, 1986/7
אקילה לאורו, 1986/7
אקילה לאורו, 1986/7
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית תענוגות עריכת הנתון בוויקינתונים
צי MSC קרוז, Royal Rotterdam Lloyd עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת ספנות

Royal Rotterdam Lloyd ‏(1947–1964) Flotta Lauro Lines ‏(1965–1986)

StarLauro ‏(1987–1994)
ציוני דרך עיקריים
מספנה Damen Schelde Naval Shipbuilding עריכת הנתון בוויקינתונים
הוזמנה 1938
תחילת הבנייה 1939
הושקה 1946
תקופת הפעילות 2 בדצמבר 1947 – 2 בדצמבר 1994 (47 שנים)
אחריתה טבעה ב-2 בדצמבר 1994 ליד חופי סומליה כתוצאה משריפה
מיקום 2°N 47°E / 2°N 47°E / 2; 47 עריכת הנתון בוויקינתונים
נתונים כלליים
מעמס 23,629 לאחר השיפוץ
אורך 192 מטר
רוחב 25 מטר
שוקע 8.9 מטר
מהירות 22 קשר עריכת הנתון בוויקינתונים
גודל הצוות 400
מספר נוסעים 900
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אָקילֶה לָאוּרוֹ (באיטלקית: MS Achille Lauro) הייתה אוניית נוסעים איטלקית שנחטפה על ידי ארבעה טרוריסטים פלסטינים מארגון החזית לשחרור פלסטין באוקטובר 1985, בעת שהפליגה מאלכסנדריה לפורט סעיד שבמצרים. החוטפים רצחו נוסע אחד – יהודי־אמריקני מרותק לכיסא גלגלים בשם ליאון קלינגהופר.[1]

הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינה הוזמנה בשנת 1938 על ידי חברת ספנות הולנדית, ובנייתה החלה בשנת 1939, במספנה בנמל פליסינגן שבהולנד. בנייתה התעכבה בגלל מלחמת העולם השנייה, והושלמה בשנת 1947. נתוניה המקוריים: אורך 192 מטר, רוחב 25 מטר, שוקע 9 מטר ומעמס מרבי של 21 אלף טון, עם 900 נוסעים ו-400 אנשי צוות. שמה המקורי היה "וילם רייס". הפלגת הבכורה שלה נערכה ב-5 בדצמבר 1947, והיא יצאה מהולנד אל איי הודו המזרחית ההולנדיים. ב-6 בינואר 1953 אירעה התנגשות בין ה"וילם רייס" לספינה נוספת של אותה חברה בזמן ששתיהן הפליגו בים האדום וחלפו זו על פני זו כדי שהנוסעים בשתי הספינות יוכלו לנופף אלה לאלה. נגרם נזק קל בלבד לספינה ואיש לא נפגע.

בשנת 1964 נמכרה הספינה לחברת הספנות האיטלקית "לאורו ליין", ועברה שיפורים משמעותיים, שהתעכבו בין היתר בשל פיצוץ שאירע ב-1965 במהלך העבודות.[2] שמה שונה והיא נקראה על שמו של אקילה לאורו (Achille Lauro), איש העסקים שעמד בראש החברה, ובעברו חבר המפלגה הפאשיסטית של מוסוליני. ב-1966 החלה הספינה לשוט במסלול קבוע מאיטליה לסידני שבאוסטרליה. ב-1972 היא עברה שיפוצים נוספים במהלכם פרצה שריפה על הספינה. ב-1985 התנגשה שוב בספינה אחרת

נוסעים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לי קואן יו, לימים ראש ממשלתה הראשון של סינגפור העצמאית, הפליג על הספינה לאחר שסיים את לימודיו בבריטניה ב-1950.
  • הסופרת ויטה סקוויל וסט ובעלה הסופר ואיש שירות החוץ הרולד ניקולסון הפליגו על הספינה במסגרת מסע של חודשיים לאסיה ב-1957. ניקולסון תיעד את ההפלגה בספרו "מסע לג'אווה".[3]
  • בעת שכיהן כשר האנרגיה, נפגש משה שחל עם עמיתו המצרי עבד אלהאדי קנדיל(אנ') על סיפון האונייה ב-1989 כדי לדון בפשרה בין ישראל למצרים על סימון הגבול בטאבה.

החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־7 באוקטובר 1985, בעת שהספינה הפליגה מאלכסנדריה לפורט סעיד שבמצרים, השתלטו עליה ארבעה טרוריסטים חמושים מארגון "החזית לשחרור פלסטין" שבראשו עמד מוחמד זידאן (אבו עבאס). החוטפים איימו לפגוע בבני הערובה אם לא ישוחררו חמישים אסירים פלסטינים שהיו כלואים בישראל, והרגו נוסע אחד. לאחר שסוריה לא אישרה לחוטפים לעגון בשטחה הספינה הפליגה בחזרה למצרים, ואחרי יומיים של משא ומתן הסכימו החוטפים לעזוב את הספינה. החוטפים היו אמורים לטוס לתוניסיה במטוס נוסעים מצרי, אך מטוסי קרב של חיל הים האמריקני אילצו את המטוס לנחות בסיציליה ושם נעצרו החוטפים על ידי המשטרה האיטלקית.

החוטפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת החוטפים הגיעו לאיטליה כחודשיים לפני החטיפה, בדרכונים מזויפים של נורווגיה, ארגנטינה ופורטוגל[4], ונרשמו לאוניברסיטאות שונות כדי לא לעורר את חשד השלטונות לגבי מטרת שהייתם.[5] הארבעה הם:

  • יוסוף מאג'ד אלמלקי (يوسف ماجد الملقي) – מנהיג החוטפים. בן 23 בעת החטיפה. גויס על ידי אבו עבאס ממחנה פליטים בירדן.
  • עבד אללטיף אבראהים פטאייר (عبد اللطيف إبراهيم فطاير) - בן 21 בעת החטיפה, ממחנה פליטים בלבנון.
  • אחמד מערוף אלאסדי (أحمد معروف الأسدي) - בן 23 בעת החטיפה, מסוריה.
  • בסאם אלאשקר (بسام الأشقر) – היה בן 17 בלבד בעת החטיפה, מלבנון.

השתלשלות האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 3 באוקטובר - הספינה אקילה לאורו יוצאת להפלגה מנמל גנואה כשעל סיפונה 748 נוסעים. היא אמורה לבקר במצרים, ישראל, קפריסין וטורקיה, ולשוב לגנואה. הנוסעים עוברים ביקורת דרכונים, אך המטען האישי שלהם לא נבדק. 4 החוטפים עולים לספינה במטרה לפתוח במתקפת ירי כשהספינה תעגון בנמל אשדוד.
  • 4 באוקטובר - הספינה עוגנת בנמל נאפולי, נוסעים נוספים עולים לספינה והיא עוזבת לאחר כמה שעות. החוטפים מבלים את מרבית הזמן בחדרם, ויוצאים ממנו רק כדי להשתתף בארוחות, במהלכן הם אינם יוצרים קשר עם נוסעים אחרים ונשארים יחד.[4]
  • 7 באוקטובר - הספינה מגיעה לנמל אלכסנדריה. 651 מהנוסעים, בהם שני הנוסעים היחידים בעלי דרכון ישראלי - ראובן ואילנה טכר, יורדים ונוסעים באוטובוסים לבקר בפירמידות, ואמורים לחזור לספינה לאחר 14 שעות בפורט סעיד. החוטפים נשארים על הספינה, ומוציאים ממחבואם את כלי הנשק שהעלו עימם. לפני שהחוטפים עלו לספינה הם הסליקו את הרובים במכלי דלק, וכעת כלי הנשק הסריחו את התא שבו שהו. החוטפים התכוונו לנקות את כלי הנשק ולייבש אותם באמצעות מייבש שיער בזמן שהספינה עשתה את דרכה מאלכסנדריה לפורט סעיד.[6] ריח הדלק שנדף מהחדר עורר את חשדם של אנשי הצוות, שנכנסו לתאם של החוטפים וחשפו אותם ואת כלי הנשק. מופתעים, החוטפים נאלצים לזנוח את התוכנית למתקפה באשדוד, משתלטים על האונייה ולוקחים את 97 הנוסעים ואנשי הצוות שנשארו על סיפונה כבני ערובה.[7] הם פותחים בירי באוויר בחדר האוכל, ודורשים מרב החובל לשוט לנמל טרטוס בסוריה. אלחוטן האונייה מצליח לשלוח הודעת מצוקה שנקלטת במתקן ניטור בשוודיה, והודעה על תפיסת האונייה האיטלקית בידי פלסטינים מתפרסמת ברחבי העולם.[8] החוטפים מעבירים את בני הערובה מחדר האוכל לאחד הסיפונים ומורים להם לישון על הרצפה. מסביב להם ממקמים החוטפים מכלי דלק ומאיימים שיציתו אותם.
  • 7 באוקטובר, 22:00 - הנוסעים שירדו מהספינה מגיעים לנמל פורט סעיד ומגלים שהספינה לא הגיעה אליו מעולם. השלטונות אומרים להם תחילה כי הספינה מתעכבת בשל עומס בתעלת סואץ.
  • 8 באוקטובר, 1:30 - הנוסעים בפורט סעיד מגלים כי הספינה נחטפה. בארצות הברית מתכנס צוות מיוחד לניהול תקריות טרור בראשותו של אוליבר נורת', לאחר שמתברר כי בין בני הערובה ישנם אזרחים אמריקנים. הצוות ממליץ לשגר לשגרירות ברומא צוות מומחים של משרד החוץ שיסייע בניהול המשבר, וכוחות מיוחדים לאירופה למקרה שיהיה צורך בהתערבות צבאית לצורך שחרור בני הערובה. גנרל קארל שטיינר מורה על שליחת מחלקה של אריות הים ומחלקת קומנדו מכוח דלתא לבסיס נאט"ו של חיל האוויר הבריטי באקרוטירי בקפריסין. אליהם הצטרפו 66 צנחנים ו-4 מסוקים מצבא איטליה.
  • בוקר 8 באוקטובר - בעת שהספינה עושה את דרכה לסוריה, מחלקת המדינה האמריקנית מבקשת ממדינות באזור הים התיכון שלא לאפשר לספינה החטופה לעגון בשטחן[9], וכן לא לאפשר לתקשורת להתקרב לספינה. החוטפים מפרידים בני ערובה יהודים ואמריקאים מיתר הנוסעים.
  • 8 באוקטובר, 11:00 - הספינה מגיעה לנמל טרטוס, ואלמלקי שובר את דממת האלחוט ומבקש רשות עגינה בנמל. הוא מזדהה כחבר בחש"פ ודורש כי לספינה יגיעו נציגי בריטניה, ארצות הברית והצלב האדום הבינלאומי, וכי בתמורה לשחרור בני הערובה על ישראל לשחרר 50 מחבלים, ביניהם סמיר קונטאר ופייסל מחמוד אבו שרח, מפקד מחוז ביירות של הפת"ח. החוטפים מאיימים כי אם האסירים לא ישוחררו בתוך 4 שעות הם יחלו להוציא להורג את בני הערובה. בהתייעצויות בין ממשלות סוריה, ארצות הברית ואיטליה, ארצות הברית הודיעה כי אינה מוכנה לדון עם המחבלים.
  • 8 באוקטובר, 15:00 - סוריה מסרבת לאפשר לספינה לעגון בשטחה, ולאחר שאף אחת מדרישות המחבלים אינה נענית הם מוציאים להורג את ליאון קלינגהופר בן ה-69. הוא נורה בראש ובחזה ונהרג במקום. מולקי מורה באיומי תת מקלע למלצר פורטוגלי בשם מנואל דה סוזה ולספר איטלקי בשם פרוצ'יו אלברטי להשליך את גופתו של קלינגהופר לים עם כיסא הגלגלים שלו.[10] אחד החוטפים מעביר הודעה על כך לסורים, ומאיים שימשיכו להוציא להורג בני ערובה נוספים. לאשתו של קלינגהופר, מרילין, נאמר כי בעלה חש ברע והועבר למרפאת הספינה.
    ליאון קלינגהופר על סיפון אקילה לאורו, מרץ 1985.
  • 8 באוקטובר, 19:20 - אבו עבאס מתקשר לספינה דרך תחנת רדיו מונטה קרלו בקפריסין ומורה לחוטפים לשוט לפורט סעיד.[11] ישראל קלטה את השידור, איתרה באמצעותו את המיקום של הספינה, והעבירה את המידע על כך שארגונו של אבו עבאס עומד מאחורי החטיפה לממשל רייגן.
  • 9 באוקטובר, 7:30 - הספינה מתקרבת לחופי פורט סעיד. סירה מתקרבת אליה ומתנהלים דיונים עם החוטפים.
  • 9 באוקטובר - לאחר שיאסר ערפאת מגנה את החטיפה, נשיא מצרים חוסני מובארק מתחייב להסגיר את החוטפים לידי אש"ף בתוניס. שר החוץ המצרי נפגש עם שגרירי איטליה, ארצות הברית, בריטניה ומערב גרמניה ומפציר בהם לאפשר את העברת החוטפים לידי אש"ף ולא לעצור אותם על אדמת מצרים. למרות שהשגרירים נמנעו מלהתחייב, שר החוץ המצרי הודיע לאבו עבאס כי החוטפים יכולים לעזוב את הספינה.
  • 9 באוקטובר, אחר הצהריים - האמריקנים מתכוננים לתקיפה. רב החובל, תחת איומי אקדח, משדר הודעה שקרית לפיה הוא בשליטה על הספינה וכי כל בני הערובה בחיים.
  • 9 באוקטובר, 17:00 - החוטפים עוברים מהספינה לגוררת שעושה דרכה אל נמל פורט סעיד. ראש ממשלת איטליה בטינו קרקסי מתקשר לרב החובל ג'ררדו דה רוזה, ושומע לראשונה כי קלינגהופר נרצח. השגריר האמריקאי במצרים ניקולס וליוטס(אנ') עולה לאנייה, מגלה כי השידור של רב החובל נעשה תחת איומים ומקבל לידיו את דרכונו של קלינגהופר. וליוטס דורש לעדכן את שר החוץ המצרי, ולאור הגילויים החדשים דורש להעמיד את החוטפים לדין.
  • בוקר 10 באוקטובר - אורי שמחוני, נספח צה"ל בארצות הברית, מעביר לאמריקנים מידע ישראלי לפיו החוטפים מוחזקים בבסיס אל-מאזה ליד קהיר. על פי מקורות אמריקנים המצרים מתכננים להעביר את החוטפים בלילה, ככל הנראה לתוניס, במטוס של חברת איג'יפטאייר. האמריקנים מחליטים ליירט את המטוס מעל הים התיכון, ולאחר שתחילה נבחנות אפשרויות לאלץ אותו לנחות בישראל או בקפריסין, מוחלט לבסוף לכוון אותו לבסיס נאט"ו בסיגונלה.
  • 10 באוקטובר, 16:15 - ארבעת החוטפים ממריאים במטוס בואינג 737 של איג'יפטאייר לתוניסיה ואליהם מצטרפים גם אבו עבאס בעצמו, וסגנו עז אלדין בדרח'אן. מטוס הוקאיי ומטוסי F-14 ממריאים לכיוונו מנושאת המטוסים סרטוגה. במקביל כוחות המבצעים המיוחדים שהתאמנו על השתלטות על האקילה לאורו מוטסים לסיגונלה כדי ללכוד את החוטפים אם משימת היירוט תצליח. מטוס הבואינג מבקש רשות נחיתה בתוניס, ולאחר מכן באתונה, אך הבקשות מסורבות.[12] מטוס ה"הוקאיי" מתקשר עם הבואינג ב-VHF בדרישה להפנות את הטיסה לסיגונלה, אך הטייס המצרי אינו משיב.[13] בתגובה מורה טייס ההוקאיי למטוסי הקרב הנוספים להדליק אורות, והטייס המצרי מגלה שהוא מוקף, ומציית להוראות בקשר.[14]
  • 10 באוקטובר, 18:45 - המטוס המצרי נוחת בסיגונלה, ומייד אחריו נוחתים שני מטוסי תובלה Starlifter C-141 של חיל האוויר האמריקני עם אנשי היחידות המיוחדות. מפקד הכוח האמריקאי שטינר הודיע כי המטוס במעצר של צי ארצות הברית. קברניט המטוס המצרי הודיע שיש שגריר מצרי במטוס ודרש להתקשר לשר החוץ המצרי. שטינר עלה למטוס בעצמו וגילה כי על ארבעת החוטפים מגינים 10 אנשי קומנדו מצריים. האמריקאים כיתרו את המטוס, אך ממשלת איטליה התעקשה כי הבסיס נמצא בריבונות איטלקית ושלחה כוחות צבא ומשטרה מקומיים שהקיפו את הכוחות האמריקאיים.[13] ראש הממשלה קרקסי התקשר לרייגן, וזה הודיע לקרקסי כי ארצות הברית תבקש להסגיר את החוטפים כדי שיעמדו לדין בארצות הברית.[15]
  • 10 באוקטובר, 23:30 - האמריקנים נסוגים, לאחר שהם מבינים כי החיילים האיטלקיים קיבלו אישור מהנשיא פרנצ'סקו קוסיגה להשתמש בכוח קטלני כדי למנוע מהם לצאת מהבסיס עם החוטפים. ממשלת איטליה הבטיחה לאמריקנים כי החוטפים יישפטו על רצח קלינגהופר, והוסכם כי שלושה פקידים אמריקאים יישארו בבסיס כדי לוודא שהחוטפים נעצרים על ידי הרשויות האיטלקיות.[16]
    משוחררי החטיפה במטוס צבאי לארצות הברית
  • 11 באוקטובר - ארבעת החוטפים הוצאו מה-737, נעצרו על ידי המשטרה האיטלקית והועברו לכלא הבסיס, ולאחר מכן לכלא המקומי. האיטלקים אישרו למטוס הבואינג להמריא לנמל התעופה צ'יאמפינו ברומא כשאבו עבאס וסגנו עדיין על הסיפון.[17]
  • 11 באוקטובר, 22:00 - המטוס המצרי ממריא לרומא, ונמצא במעקב של מטוס מנהלים T-39 של הצי, ומטוסי קרב איטלקיים ואמריקנים. כשהתקרבו לרומא נסוגו מטוסי הקרב האמריקנים, ומטוס המנהלים שנשא את שטיינר ואנשי כוחות מיוחדים ביקש אישור נחיתה בנמל התעופה צ'יאמפינו.[13] בקרי התנועה האווירית האיטלקיים לא אישרו למטוס לנחות, ובתגובה הטייס האמריקני הכריז על מצב חירום שהעניק לו זכות אוטומטית להנחית את המטוס.
  • הלילה שבין 11 באוקטובר ל-12 באוקטובר - המודיעין הישראלי מעביר לאמריקנים ידיעה לפיה אבו עבאס עומד מאחורי החטיפה. שופט מחוזי בוושינגטון מוציא צווים להסגרת אבו עבאס והחוטפים,[8] והנשיא רייגן מעדכן את ראש ממשלת איטליה.
  • 12 באוקטובר, 5:30 - מקסוול ראב, שגריר ארצות הברית באיטליה, מוסר את צווי ההסגרה לשר המשפטים האיטלקי בביתו. ראש ממשלת איטליה הודיע מאוחר יותר כי משרד המשפטים איטלקי קבע כי ”הבקשה האמריקאית אינה עונה על הדרישות העובדתיות והמהותיות שנקבעו בחוק האיטלקי”, כך שלא היה בסיס חוקי להחזיק אותו יותר מאחר שהוא היה על סיפון מטוס בעל מעמד אקסטריטוריאלי.[8]
  • 12 באוקטובר - חלק מבני הערובה משוחררים לאחר 51 שעות על סיפון האקילה לאורו. מצרים מסרבת לאפשר ל-330 אנשי הצוות ול-12 הנוסעים שנותרו לעזוב את שטחה עד להשבת המטוס המצרי שיורט.[18]
  • 12 באוקטובר, 13:30 - הקבינט האיטלקי דן בדרישות האמריקאיות, אך לאור איום שהגיע מיאסר ערפאת מתקבלת החלטה לשחרר את אבו עבאס ולהעמיד את שאר החטופים למשפט על אדמת איטליה. משרד החוץ האיטלקי מעדכן את שגרירי מצרים וארצות הברית על ההחלטה.[8]
  • 12 באוקטובר, 18:30 - המטוס המצרי ועליו אבו עבאס ובדרח'אן ממריא משדה התעופה פיומצ'ינו לשדה התעופה המשני של רומא.
  • 12 באוקטובר, 18:45 - השניים יורדים מהמטוס בליווי כוחות הביטחון האיטלקיים ועולים על מטוס יוגוסלבי שחונה בסמוך אליו בדרכם לבלגרד, מצוידים בדרכונים דיפלומטיים עיראקיים מזויפים תחת השמות עבד אלפוואס ועומר חאמד.[19][20]
  • 13 באוקטובר - ממשל רייגן מעביר ליוגוסלביה את המידע המודיעיני הישראלי יחד עם "תמלילים וראיות קשות שהצטברו ב-24 או 48 השעות מאז".[21] ממשלת יוגוסלביה דוחה את בקשת ההסגרה של ארצות הברית בטענה שהיא חסרת בסיס משפטי. המטוס המצרי שיורט שב למצרים עם 6 אנשי הצוות.
  • 14 באוקטובר - הספינה עוזבת את פורט סעיד ומגיעה לנמל אשדוד. הנוסעים שעוד נותרו על סיפונה מתקבלים בישראל על ידי עשרות ילדים מיישובי חבל עזה שמעניקים להם פרחים ואיגרות אישיות המברכות אותם על השחרור מידי החוטפים.[22]
  • הלילה שבין 14 באוקטובר ל-15 באוקטובר - החוטפים נחקרים בבית הכלא בסירקוזה בסיציליה בידי שופטי שלום איטלקיים, וחושפים כי היו להם משתפי פעולה באיטליה.
  • 15 באוקטובר - הממשל בארצות הברית הודיע כי גופה מפורקת חלקית נשטפה לחוף הסורי, עם חור כדור בגולגולת, זוהתה כגופתו של ליאון קלינגהופר.[5] ארבעת החוטפים, כמו גם יאסר ערפאת ופארוק קדומי, המשיכו לטעון שאיש לא נרצח במהלך החטיפה, וכי קלינגהופר מת מהתקף לב.[23]
  • 16 באוקטובר - ראש אמ"ן, אהוד ברק, מפרסם בהופעה טלוויזיונית בערוץ הראשון את הקלטת השיחה מ-9 באוקטובר בין אבו עבאס לבין החוטפים, שבה הנחה את החוטפים להצהיר שכוונתם לא הייתה לחטוף את האונייה.[24] עם פרסום ההקלטה, טענה ממשלת איטליה טענה כי המודיעין הישראלי העביר לידי המודיעין האיטלקי את ההקלטה באיחור, לאחר שכבר ניתן אישור למטוס החוטפים להמריא.[25]
  • 17 באוקטובר - שר ההגנה האיטלקי ג'ובאני ספאדוליני מתפטר, מפלגתו פורשת מהקואליציה ומפילה את הממשלה האיטלקית, לאחר שראש הממשלה קרקסי איפשר לאבו עבאס להימלט.[26] ספאדוליני התעקש שלא היה שותף להחלטה. קרקסי נואם בפרלמנט האיטלקי ומודיע על התפטרותו.[27]
  • 20 באוקטובר - גופתו של קלינגהופר מוטסת לקבורה בארצות הברית דרך איטליה, שם נערך לקלינגהופר טקס זיכרון בהשתתפות השגריר האמריקני ראב.[28]

העמדות לדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת החוטפים ומוחמד עבאס עמדו למשפט כבר בחודש נובמבר 1985, אך רק באשמת החזקת נשק וחומרי נפץ בלתי חוקיים. הם נידונו לעונשי מאסר שנעו בין ארבע לתשע שנים והוטלו עליהם קנסות כספיים של 500$-1600$ כל אחד, לאחר משפט בן יום אחד.[29] במאי 1986 הגישו פרקליטיהם של הארבעה ערעור על פסק הדין, ובעקבותיו הוחלט להמתיק את עונשם על עבירות אלה ולקצר את המאסר בכשנתיים לכל אחד.[30] ב-18 ביוני 1986 נפתח באיטליה המשפט העיקרי באשמת מעורבות בחטיפה כנגד 15 נאשמים[31]. התביעה דרשה לגזור על 7 מהם מאסרי עולם, ותקופות מאסר ממושכות לכל היתר. לאחר שגזר הדין במשפט ניתן ב-10 ביולי[32] הודיעה התביעה האיטלקית כי תערער עליו בשל קלות העונשים שהוטלו.[33]

החוטפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת החוטפים הועמדו לדין באיטליה ונגזרו עליהם עונשי מאסר ממושכים. אלמלקי נידון ל-30 שנות מאסר, פטאייר ל-25 שנות מאסר ואסאדי ל-15 שנים. אלאשקר, שהיה קטין בעת החטיפה, נשפט בנפרד מהחוטפים האחרים באשמת החזקת נשק וסיוע לרצח ובדצמבר 1986 נגזרו עליו 16 שנות מאסר. שנה לאחר מכן החמיר בית המשפט בעונשו והוסיף לו תשעה חודשי מאסר נוספים באשמת השתייכות לארגון חמוש והסתרת גופתו של קלינגהופר.[34]

שלושה מבין הארבעה לא סיימו את העונשים שהוטלו עליהם - ב־16 בפברואר 1996, במהלך חופשה של 12 יום מכלאו שברומא, נמלט מולקי לספרד. הוא נתפס והוסגר לאיטליה.[35] בסוף אפריל 2009 שוחרר מהכלא בתום 23 שנה בכלא, ושהה מאז במתקן מהגרים. ב־27 ביוני 2009 גורש לסוריה. אלאסאדי שוחרר על תנאי בשנת 1991, נמלט ועקבותיו נעלמו. גם אלאשקר נמלט מהמאסר, בעת שהועבר לטיפול רפואי בידי הצלב האדום בגנואה. פטאייר ריצה את מאסרו בכלא ווגרה בצפון איטליה והשתחרר ב-2008. לאחר שבקשתו למקלט מדיני על רקע היותו פליט שאינו מחזיק באזרחות כלשהי נדחתה, והוא הועבר למתקן למהגרים לא חוקיים וגורש מאיטליה לאלג'יר.[36] שנה לאחר שחרורו קיבל מצבא אלג'יר דרגת סגן וקצבה של כ-400 דולר בחודש כפיצוי על מאסרו.[37]

מעורבים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סעיד ע'נדורה (سعيد غندورة) - הואשם בסיוע לחוטפים לפני שעלו לספינה ונידון ל-8 חודשי מאסר. בזמן שהיה במעצר לפני פתיחת המשפט ניסה ע'נדורה להתאבד בתאו בתלייה.
  • מוחמד עיסא עבאס - בן דודו של אבו עבאס, שהיה בן 23 בעת החטיפה והוגדר כ"יד ימינו" של מנהיג הארגון. הועמד לדין באשמת אספקת הנשק לחוטפים לאחר שהבריח אותו לאיטליה במעבורת מתוניס. הוא נידון ל-9 שנות מאסר.
  • ח'אלד חסין (خالد حسين) - נולד ב-1935 בלטקיה ונעצר באשמת סיוע לחוטפים. נידון למאסר עולם ומת בכלא בבנוונטו ב-2009 מהתקף לב.
  • מונזר אל-קצאר(אנ'), סוכן ביון וסוחר נשק ספרדי עשיר ממוצא סורי, העומד לדין באשמת אספקת נשק למחבלים, והעברת אבו עבאס למקום מבטחים במטוסו הפרטי בסיום הפרשה.[38] ב-24 בפברואר 2009 הוא נידון ל-30 שנות מאסר בגין מכירת נשק למורדים קולומביאנים. הוא מרצה עונש בכלא פדרלי באילינוי. הוא אמור להשתחרר ב-2033.
  • אבו עבאס - נשפט שלא בפניו ונידון למאסר עולם, אך מעולם לא ריצה את עונשו. הוא מת ב-2004 במעצר בארצות הברית לאחר שנלכד בעיראק.[39]
  • עז אלדין בדרח'אן (عز الدين بدرخان) - סגנו של אבו עבאס, נידון למאסר עולם שלא בפניו.
  • זיאד אלעמר (زياد العمر) - עוזרו של אבו עבאס, נידון למאסר עולם שלא בפניו.
  • פלורוס פטרוס - אזרח יוון[31]
  • יוסוף אסמאעיל - שמו נמחק מכתב התביעה מחוסר ראיות כנגדו.[31]

תביעות נזיקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו של ליאון קלינגהופר תבעה את "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) על חלקו ברצח, אך התביעה בוטלה בעקבות תשלום פיצויים בסכום לא ידוע שהעביר הארגון לבנותיו של קלינגהופר. הכסף שימש למימון קרן לזכרם של ליאון ומרילין קלינגהופר מטעם הליגה למניעת השמצה.

בישראל עדיין מתבררת תביעת נזיקין שהגישו בשנת 2000 העזבונות של שתי יהודיות מנוסעי האונייה נגד "הארגון לשחרור פלסטין" ואחרים, בגין נזקים נפשיים שנגרמו להן עקב חטיפת האונייה.[40] בשנת 2021 נקבע סכום של 400,000 $ פיצויים לכל אחת מהתובעות.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חטיפת אקילה לאורו(אנ') - סרט טלוויזיה אמריקאי משנת 1989 בבימויו של רוברט קולינס ובכיכובם של קארל מולדן ולי גרנט בתפקיד בני הזוג קלינגהופר. הסרט הוקרן גם בשידורי הטלוויזיה בישראל זמן קצר לאחר ששודר בארצות הברית.[41]
  • מסע הטרור: פרשת אקילה לאורו(אנ') - סרט טלוויזיה איטלקי משנת 1990 עם ברט לנקסטר ואווה מארי סיינט בתפקיד בני הזוג קלינגהופר והשחקן הישראלי יוסי אשדות כאחד החוטפים.
  • מות קלינגהופר - אופרה משנת 1991 מאת המלחין האמריקאי ג'ון אדמס, המבוססת על חטיפת הספינה ורציחתו של קלינגהופר, ביוזמתו של הבמאי פיטר סלרס. הליברית נכתבה על ידי אליס גודמן (Alice Goodman). באופרה התייחסויות רבות למקורות הסכסוך הישראלי-ערבי. בנותיו של קלינגהופר, שצפו בהצגת הבכורה בניו יורק, ראו בהצגה ניצול ציני של רצח אביהן. לקראת העלאת האופרה במטרופוליטן אופרה בשנת 2014 היו מחאות רבות שראו באופרה האדרה והצדקה של מעשה טרור.[42]

המשך פעילות הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חודשים ספורים לאחר החטיפה חזרה הספינה לשירות פעיל. כבר באוגוסט 1986 החלו לשווק בישראל שיט על סיפון הספינה מאשדוד לדרום אפריקה בנובמבר אותה שנה, במסלול שיעבור בפורט סעיד, תעלת סואץ ואיי מרשל.[43] באוקטובר 1985 עגנה הספינה בנמל אשדוד לראשונה מאז החטיפה, עדיין תחת פיקודו של רב החובל דה רוסה, בדרכה לקפריסין, רודוס ופיראוס.[44] חבילות נופש הכוללות שיט על הספינה המשיכו להתפרסם בעיתונות בישראל גם בשנות ה-90.[45] ב־30 בנובמבר 1994 היא עלתה באש מול חופי סומליה. בעקבות כך ננטשה, ולבסוף טבעה ב־2 בדצמבר 1994.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אקילה לאורו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ליאון קלינגהופר, סוף סוף למנוחות, חדשות, 21 באוקטובר 1985
  2. ^ Robert Fisk, How Achille Lauro hijackers were seduced by high life, DAWN.COM, ‏2013-05-06 (באנגלית)
  3. ^ Journey to Java, Goodreads (באנגלית)
  4. ^ 1 2 ازمة اختطاف السفينة الايطالية أكيلي لاورو | عندما تجسست امريكا علي الرئيس مبارك واختطفت طائرة مصرية, נבדק ב-2024-04-10
  5. ^ 1 2 מחכים לפתולוגים, באתר ⁨חדשות⁩, ‏16 אוקטובר 1985
  6. ^ Robert Fisk, How Achille Lauro hijackers were seduced by high life, DAWN.COM, ‏2013-05-06 (באנגלית)
  7. ^ ריצ'רד פלרדי, חטיפת אקילה לאורו, בריטניקה, 7 אוקטובר 1985.
  8. ^ 1 2 3 4 מיכאל ק. בוהן, The Achille Lauro Hijacking: Lessons in the Politics and Prejudice of Terrorism, הוצאת פוטומק, 2004
  9. ^ אבי גנאור, "המידע המודיעיני מישראל סייע ביירוט", באתר ⁨⁨חדשות, ‏13 אוקטובר 1985
  10. ^ ⁨"המחבל מולקי ציווה עלי לדחוף את קלינגהופר על כסא הגלגלים לחרטום", באתר ⁨מעריב, ‏24 יוני 1986
  11. ^ יורם דינשטיין ומלה תבורי, "החוק הבינלאומי בעת רגישות", מאמרים לכבוד שבתאי רוזן, הוצאת מרטינוב נינהוף, 1989.
  12. ^ [ http://www.history.com/this-day-in-history/achille-lauro-hijacking-ends היום הזה בהיסטוריה 10 באוקטובר – סיום חטיפת אקילה לאורו], History.com.
  13. ^ 1 2 3 דריו ליאונה, לפני 27 שנים שצי ארצות הברית הכריח מטוס מצרי לשנות מסלול, The Aviationist. אוקטובר 10 2012.
  14. ^ יורם דינשטיין ומלה תבורי, "החוק הבינלאומי בעת רגישות", מאמרים לכבוד שבתאי רוזן, הוצאת מרטינוב נינהוף, 1989.
  15. ^ נייגל קוהותורן, מיטב הלחימה, 31 מבצעיים מיוחדים מתקיפת סון טאי עד חיסול בן לאדן, Ulysses Press, 2011.
  16. ^ בטינו קרקסי. הלילה של סיגונלה ספרי מנדוני, 6 באוקטובר 2015.
  17. ^ נייגל קוהותורן, מיטב הלחימה, 31 מבצעיים מיוחדים מתקיפת סון טאי עד חיסול בן לאדן, Ulysses Press, 2011.
  18. ^ גיא בכור, 14 שוויצרים שהיו על ה"אקילה לאורו" והגיעו אתמול לציריך, שיחזרו את האירועים, באתר חדשות, ‏13 באוקטובר 1985
  19. ^ ⁨איטליה הגישה בקשה להסגרת אבו עבאס, באתר חדשות, ‏14 ינואר 1986
  20. ^ אבו עבאס גיבור. תשכחו מהסגרה, באתר ⁨⁨חדשות, ‏14 אוקטובר 1985
  21. ^ פיליפ שנון, לארצות הברית יש הוכחות על סיוע בכיר באש"ף לחטיפה, ניו יורק טיימס, 14 באוקטובר 1985.
  22. ^ ⁨פרח לכל ניצול⁩ | ⁨חדשות⁩ | 11 אוקטובר 1985 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  23. ^ ברנרד גוורצמן, ארצות הברית מאמינה שהגופה שנמצאה בסוריה היא של החטוף מאקילה לאורו, ניו יורק טיימס, 16 אוקטובר 1985.
  24. ^ מעריב, "ההקלטה מצה"ל על אחריות עבאס הגיעה באיחור של דקות", 17 באוקטובר 1985
  25. ^ מעריב, "צה"ל הקליט שיחות החוטפים עם מפקדם", 17 באוקטובר 1985
  26. ^ "הממשל באיטליה נופל בגלל פרשת החטיפה" יונייטד פרס אינטרנשיונל, 18 באוקטובר 1985.
  27. ^ אדיו, סניור קרקסי, באתר חדשות, ‏18 באוקטובר 1985
  28. ^ ⁨ליאון קלינגהופר, סוף סוף למנוחות, באתר חדשות⁩, ‏21 אוקטובר 1985
  29. ^ ⁨משפט אקילה לאורו: המנה הראשונה מאסר ארבע עד תשע שנים, באתר ⁨חדשות, ‏19 נובמבר 1985
  30. ^ L. A. Times Archives, Italian Court Eases Terms of Ship Hijackers, Los Angeles Times, ‏1986-05-08 (באנגלית אמריקאית)
  31. ^ 1 2 3 ⁨מפגינים באו להזדהות עם חוטפי ה"אקילה לאורו"⁩, באתר חדשות, ‏19 יוני 1986
  32. ^ عملية خطف الباخرة "أكيلي لاورو" بدأت في البحر وانتهت في الجو, اندبندنت عربية, ‏2022-12-23 (בערבית)
  33. ^ ⁨מערערים על העונש הקל של החוטפים, באתר ⁨חדשות, ‏13 יולי 1986
  34. ^ ⁨הוחמר עונשו של אחד מחוטפי "אקילה לאורו", באתר ⁨חדשות, ‏6 מאי 1987
  35. ^ Achille Lauro hijacker arrested in Spain - UPI Archives, UPI (באנגלית)
  36. ^ Italy frees hijacker of Achille Lauro cruise ship, NBC News, ‏2008-07-07 (באנגלית)
  37. ^ فلسطيني في الجزائر بطل عملية اكيلي لاورو يفاجأ باعتماده برتبة ملازم بعد 23 عاما في السجن, دنيا الوطن, ‏2009-11-06 (בערבית)
  38. ^ זוכה סוחר נשק סורי בפרשת אקילה לאורו 22 במרץ 1995 (סוכנות הידיעות א.פ.)
  39. ^ "Achille Lauro hijacker released" (באנגלית בריטית). 2008-07-07. נבדק ב-2024-04-10.
  40. ^ ת"א (י-ם) 2287/00 עזבון המנוחה סופי צ'סר ואחרים נגד עבאס מחמוד זיידאן ואחרים, ניתן ב-4 בנובמבר 2018
  41. ^ ⁨אקילה לאורו. בימים רגישים אלה⁩ | ⁨חדשות⁩ | 8 יוני 1989 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  42. ^ Protesters disrupt The Death of Klinghoffer opera at New York’s Lincoln Center
  43. ^ ⁨אקילה לאורו: אלף נוסעים, באתר ⁨חדשות, ‏27 אוגוסט 1986
  44. ^ ⁨"אקילה לאורו" בנמל אשדוד. איך. איך ארבעה אנשים הצליחו להשתלט על מפלצת כזו. (צילום: עמית גפני)⁩ | ⁨חדשות⁩ | 23 אוקטובר 1985 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  45. ^ 16 ימים של הפלגה חלומית באניית הפאר אקילה לאורו, באתר חדשות, ‏10 בספטמבר 1993
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אקילה_לאורו&oldid=38425597"