אקלים ים-תיכוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת אזורי האקלים הים־תיכוני

אקלים ים-תיכוני הוא סוג של אקלים סובטרופי שידוע גם כאקלים סובטרופי של קיץ יבש ונפוץ במדינות של חוף הים התיכון. האקלים מסומן באותיות Cas בשיטה המקובלת ביותר למיון אזורי אקלים, שיטת קפן, על שמו של ולדימיר קֶפּן (Wladimir Köppen).

מחזוריות הקיץ היבש והחורף גשום אופיינית למזג אוויר זה. היובש בקיץ מקשה על הצמחייה המקומית, אך הצמחים, בעקבות ברירה טבעית, מותאמים כיום למחזוריות זו.

בחורף מושפע האקלים מחזית המגיעה מהקוטב ולכן האקלים הים-תיכוני משתנה תכופות והטמפרטורה היא לרוב נוחה. הקיץ הוא חם ויבש, בשל השפעת הרמה הסובטרופית, למעט באזורים הסמוכים לחוף, היכן שהקֵיצים קרירים יותר בהשפעת זרמי האוקיינוס הקרים.

מקובל לחלק את האקלים הים-תיכוני לשני סיווגי משנה:

  • הסיווג האקלימי Casa של שיטת קֶפּן מתייחס לאזור בעל טמפרטורות נוחות שבו הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם עולה על 18°C, וזו של הקר אינה יורדת מ-3°C-, רוב הגשמים יורדים בחורף והטמפרטורה הממוצעת בקיץ עולה על 22°C.
  • בסיווג האקלימי Casb, בשונה מהסיווג האקלימי Casa, הטמפרטורה הממוצעת של החודשים החמים נמוכה מ-22°C אך גבוהה מ-10°C, לפחות בארבעה מחודשי השנה.

תפוצה גאוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק כ-5% מן השטחים היבשתיים של כדור הארץ מסווגים כבעלי אקלים ים-תיכוני. האקלים הים-תיכוני אופייני לאזורים שעל חוף הים התיכון המהווים את השטח הגדול ביותר המאופיין על ידי אקלים זה. השפעת הים התיכון גורמת להתפשטות האקלים הים-תיכוני מזרחה לתוך יבשת אסיה עד רמת פמיר. ובנוסף, האקלים הים-תיכוני אופייני לצד המערבי של היבשות בין קווי הרוחב 30° ל-45°. אקלים ים-תיכוני קיים בדרום קליפורניה, באזור סביב קייפטאון בדרום אפריקה, במרכז צ'ילה ובדרום מערב אוסטרליה.

באגן הים התיכון הוא נפוץ על כל חופיו (יוצאת דופן באופן מלא היא מצרים ובאופן חלקי לוב) הוא מכסה את כל חצי האי הבלקני וחצי האי האפניני וכ90% מחצי האי האיברי. במקומות כמו אסיה הקטנה, המזרח התיכון, המגרב, ומדינות הבלקן (למעט יוון) משתרע האקלים הים תיכוני החל מכ-50 עד 200 קילומטרים מהחוף (בשני הנתונים לא נכללים מקומות קרים בגלל גובהם הרב). מנגד, בחופי צרפת, האקלים הים תיכוני משתרע רק עד מרחק של 20 קילומטר מהחוף. בנוסף לכך אקלים ים תיכוני נמצא על כל שטחי איי הים התיכון: (קפריסין, מלטה, רודוס, כריתים, סיציליה, סרדיניה, קורסיקה, טנריף ועוד). מעוז מעט מבודד של האקלים הים-תיכוני הוא דרומו של חצי-האי קרים, אשר בצפון הים השחור.

האקלים בישראל הוא מסוג Casa באזורי מישור החוף וההר, ומדברי או ערבתי (Bs או Bw) בערבה, בנגב ובעמק הירדן. רק פסגת הר מירון ואזור הר חרמון מסווגים כאקלים מסוג Casb.

גורמי השפעה עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמי ההשפעה העיקריים על מאפייני האקלים הים-תיכוני הם ההשפעות של הרמה האטמוספירית הסובטרופית בקיץ והרוחות המערביות בחורף. בזמן הקיץ, הרמה הסובטרופית מתפשטת לטווח המקסימלי ומשפיעה על החופים המערביים עד לקווי הרוחב 40° צפון ודרום. התמוככות האוויר (subsidence) מרמה זו, בצירוף השפעת זרמי הים הקרים לאורך חופים אלה, יוצרים תנאים אטמוספיריים יציבים.

בחורף נודדת הרמה הסובטרופית דרומה, ובמקומה מושפעים האזורים מרוחות מערביות שמקורן באזורים הקרובים לקטבים. השפעה נוספת על האקלים מהווים גושי אוויר שמקורם משתנה מן האזורים הימיים הטרופיים, מן האזורים הימיים הקוטביים או מן האזורים היבשתיים הקרים. ציקלונים בגובה בינוני הנוצרים ברוחות המערביות גורמים לעיקר המשקעים במהלך החורף.

באביב בולטים שינויי מזג אוויר בלתי מחזוריים. אוויר חם ויבש (שרב) הקרוי בערבית שַרקִיָּה (מזרחית), ובארצות רבות שירוקו (Sirocco, מאיטלקית, שיבוש של השם הערבי) מיובא מהמדבריות הנרחבים בקווי הרוחב הנמוכים, שחוממו על ידי השמש חימום־יתר. רוחות אלו עם טמפרטורה של ±38°C ולחות יחסית של 10%-‏20%, הנושבות במשך יום או יומיים ללא הפסקה, עשויות להסב נזק לצמחיה. אובך שמקורו באבק דק ומחניק שלעתים מסתיר את השמש מלווה את התחממות הטמפרטורה. לאחר שוך הסופה מוחלפת רוח השירוקו החמה ברוחות צפוניות קרות הקרויות בדרום צרפת מיסטרל (mistral) ובּוֹרָה (Bora) בים האדריאטי.

מאפיינים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טמפרטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטמפרטורות הנוחות עקב השפעת גופי המים הגדולים שבסמוך, מאפשרות תנאי מחיה נוחים במשך רוב השנה. הטמפרטורות באזורים סביב הים התיכון גבוהות מאלו שבאזורים המושפעים ממי האוקיינוס הקרים. בשום חודש לא יורדת הטמפרטורה הממוצעת מ-0°C וקיימים לפחות שלושה חודשים שבהם הממוצע גדול מ-10°C. הממוצע החודשי הגבוה הוא בסביבות ה-28°C. במזג האוויר היציב נוצרים תנאים לשמים בהירים, ולכן באקלים הים-תיכוני יש ימי שמש רבים. השמים הבהירים קיימים הן ביום והן בלילה, ובשל כך מתרחש תהליך של קליטה ואיבוד חום משמעותיים במהלך היממה. עקב כך, האקלים מאופיין בטמפרטורות יומיות גבוהות בקיץ, והלילות חמימים אף הם בשל פליטת החום מכל המשטחים שקלטו חום במשך היום. על אף שהאקלים מתאפיין בטמפרטורות נוחות בחורף (בין 5°C ל-10°C בחודש הקר ביותר), קיימת סכנת קרה כשהאוויר היבשתי הקר חודר לאזור.

משקעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיין העיקרי של מזג האוויר הים-תיכוני הוא משטר הגשמים העונתי. כפי שתואר לעיל, הקיץ היבש הוא תוצאה של הרמה הסובטרופית. התמוככות של הרמה הסובטרופית מדכאת התפתחות עננים וירידת משקעים. בנוסף, נוכחות זרמי הים הקרים עוזרת לייצב את האוויר, ובכך למנוע סיכויים לגשם.

בחורף, הרמה הסובטרופית מתכווצת ושקעים אטמוספיריים שמקורם באזורים הסמוכים לקוטב חודרים לאזורים וגורמים לשרשרת סופות מלוות בגשם. לעתים, גשם עז עלול לגרום לשיטפונות ומפולות בוץ. כמות הגשמים היא בדרך כלל פחות מבינונית ובממוצע 380-‏500 מ"מ.

בהיותו אקלים מעבר בין אקלים סובטרופי גשום בצידו המשווני, ובין אקלים ממוזג מסוג Cs בכיוון הקטבים, ניכרת הגדלה הדרגתית בכמות המשקעים משוליו המשווניים לכוון שוליו הקוטביים. כמות המשקעים נוטה לגדול גם מפנים היבשות אל החופים, אלא אם הגובה משנה כלל זה.

שלג יורד לעתים נדירות בגבהים נמוכים, לעומת זאת בהרים שבאזורים הים־תיכוניים יש בדרך כלל שפע של שלג. לדוגמה: המורדות המערביים של הרי סיירה נבדה בארצות הברית. בהרי האטלס שבצפון אפריקה יורד שלג מנובמבר עד אפריל. ביוון הדרומית והתיכונה בגבהים של 600-‏750 מ', יש שפע שלג הנשאר על הקרקע במשך שבועות אחדים.

אקלים ים-תיכוני סובל ממשקעים שאינם מהימנים ביותר. לדוגמה, בסנטיאגו דה צ'ילה שבצ'ילה כמות הגשמים פחותה מהנורמלית במשך שבע מתוך עשר שנים, ומספר שנים גשומות במיוחד מפצות על מחסור זה. כמות הגשמים הבינונית וחוסר מהימנותם גורם להסתמכות גדולה יחסית על השקיה.

אזורי אקלים ים-תיכוני רבים הנמצאים לאורך החוף מתכסים לעתים קרובות בערפל. באמריקה הצפונית, האקלים מושפע מזרמי הים הקרים. האוויר החם והלח פוגש במי הים הצוננים ומתקרר. התקררות האוויר מביאה אותו לנקודת רוויה הגורמת להתעבות ולהתפתחות ערפל.

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חורש ים תיכוני

החורש הים-תיכוני הוא יער של עצים ושיחים נמוכים או אף ננסיים, עצים גבוהים נדירים. הקרקע שבין העצים מכוסה בחלקה, או לחלוטין בצמחיית שיחים מאובקת שגונה כגון הקרקע. בכל הצמחים בולטים החלקים המעוצים יותר מהעלווה בשל הצורך להמעיט את ההתאדות. עץ הזית על גזעו המסיבי, ענפיו המסוקסים, קליפתו העבה והסדוקה ועליו הקטנים והגילדניים המיועדים למניעת הפסדי מים מהירים, משמש נציג נאמן לצמחייה זו. המינים המרכיבים את החורש הים-תיכוני אינם זהים בכל אזורי האקלים הים-תיכוני, אך צורת החורש זהה.

בתה וגריגה - צמחיית שיחים שביניהם מספר עצים ננסים נפוצה אף יותר מהחורש הים-תיכוני. סבך שיחים זה קרוי מאקי (Maqui) בצרפת וציאפארל (Chaparral) בקליפורניה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גלן ט. טריוורתה, מבוא לתורת האקלים, הוצאת יחדיו (1976)
  • שמואל יפה, מזג־אוויר ואקלים, הוצאת מסדה
  • ד"ר דוד גרשון וד"ר בני רזניק, מזג אוויר, ספרית מעריב
  • יאיר גולדרייך, האקלים בישראל, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]