אקסודוס (אוניית מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"אקסודוס"
EXODUS.jpeg
אוניית המעפילים "אקסודוס"
כינוי יציאת אירופה תש"ז
ארגון המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
נמל המוצא נמל סט, ליד מרסיי
מספר מעפילים 4,554 איש
רב החובל אייק אהרונוביץ'
יום היציאה 11 ביולי 1947
מקום ההגעה נמל חיפה
נתפסה ב- 18 ביולי 1947 על ידי משחתות בריטיות והובאה לנמל חיפה. המעפילים הועברו לאוניות גירוש ב-18 ביולי.
נתוני האונייה
סוג האונייה אוניית נוסעים ומשא (packet ship)
מספנה Pusey and Jones Corp, וילמינגטון, דלאוור
הושקה 1928
בעלים קודמים Baltimore Steam Packet Company, מ-1942 War Shipping Administration של ממשלת ארצות הברית
שם קודם SS President Warfield
תאריך רכישה 9 בנובמבר 1946
תפוסה 1,814 טון
אורך 98 מ'
רוחב 17.2 מ'
שוקע 5.6 מ'
גודל הצוות 70 איש
הנעה מנוע קיטור
מהירות 15 קשר
גורלה נשרפה בנמל חיפה ב-1952
"אקסודוס" - מסלול ימי
מעפיל פצוע מהאונייה אקסודוס מובל על ידי חיילים בריטיים
"אקסודוס"

אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הוא שמה של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,282 נשים, 1,561 גברים, 1,017 נערים ו-655 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר.

שם הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקסודוס, במקור, הינה מילה יוונית שמשמעותה "יציאה". בתרגום התנ"ך ליוונית נעשה שימוש במונח אקסודוס לאירוע שנקרא בעברית יציאת מצרים, ומכאן גם התקבע אקסודוס כשמו היווני (שאומץ בלשונות רבות אחרות) של ספר שמות. בחירת שם האונייה כוונה ליצור הקבלה היסטורית בין יציאת היהודים מתלאות אירופה שלאחר השואה, לבין האירוע המכונן בעברו ההיסטורי של עם ישראל, מכאן "יציאת אירופה" בעברית ו"אקסודוס" בלע"ז.

קורות הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה, בת 1,814 טון, נרכשה בארצות הברית על ידי זאב שינד מהמוסד לעלייה ב'[1]. שמה המקורי היה President Warfield והיא נבנתה במקור כספינת נהר והייתה בעלת גחון שטוח, דבר שאיפשר הפעלתה כנחתת המסוגלת להגיע עד החוף. במלחמת העולם השנייה, שירתה בצי האמריקאי, והושאלה לצי המלכותי הבריטי ובו שימשה כאוניית בית-חולים ולהובלת כוחות בין אנגליה לצרפת. הרעיון שעמד בבסיס הרכישה של ספינה זו דווקא היה להגיע לחופי הארץ מכיוון מצרים ולנחות עם הספינה על החוף ממש מבלי להזדקק לסירות או להורדה מסובכת של אלפי בני אדם.

ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדי האונייה היו אייק אהרונוביץ' (ארן), שהיה אז בן 23, והקצין הראשון ביל ברנשטיין, שהיה בן 24. מפקד המבצע מטעם ההגנה היה יוסי הראל (המבורגר), וסגנו, איש הפלי"ם מיכה פרי. האונייה הפליגה מנמל סֵט ליד מרסיי ב-11 ביולי 1947 בשעה חמש לפנות בוקר. בנוסף שהו על האונייה עוד שמונה מלווים ארץ-ישראליים, חברי ה"הגנה". שלטונות הנמל לא התירו את יציאת הספינה ומפקדיה יצאו מבלי להמתין לסירת הנתב שהייתה אמורה להוביל את הספינה אל הים הפתוח, פעולה מסוכנת ביותר בלילה. מיד עם יציאתה מהנמל עקבו אחריה מפציץ בריטי ואוניות סיור בריטיות שליוו אותה עד חופי ישראל‏[2].

על סיפון האניה שהו 4,554 נפש, רובם הצטופפו בבטן האניה שנבנתה לתכולה של כ-1,000 נוסעים בלבד. החלל בבטן האונייה חולק למאות דרגשים, והנוסעים הצטופפו חמישה בדרגש. במהלך ההפלגה פעלו חברי תנועות הנוער החלוציות בקרב הנוסעים בעידוד, לימוד שירים עבריים והתגוננות עצמית. רוב הנוסעים היו ניצולי שואה. חלקם משפחות וחלקם בני נוער, חברי תנועות חלוציות שאורגנו על ידי עליית הנוער. בין הנוסעים היו גם תינוקות ונשים הרות, שני תינוקות נולדו בדרך ואם אחת נפטרה במהלך הלידה‏[2].

הספינה בוצרה היטב על ידי כוחות ה"הגנה" מפני ניסיונות טיפוס אפשריים עליה מצד חיילים בריטים. כל גובהה מעל פני המים כוסה בגדרות תיל והוכנו זרנוקים להתזת מים ושמן על מי שיטפס על האונייה. כמו כן רוכזו במצבורים מיוחדים קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ויתדות ברזל ככלי נשק ליידוי על כוחות אויב. חברי תנועות הנוער בגילאי 16 - 18 חולקו לחוליות, הופקדו על גזרות שונות ותורגלו בתרחישים שונים.

בעת ההפלגה שהתה בארץ משלחת ועדת אונסקו"פ, שתפקידה היה לבחון את שאלת ארץ ישראל. מפקדי ההגנה ראו תועלת הסברתית רבה בשידור רדיו שיערך מעל סיפון האקסודוס על מנת להשפיע על דעת הקהל בארץ ובעולם. בערב ה-17 ביולי שודר באמצעות עמדת הגדעונים רבת העוצמה שהייתה על האונייה, שידור רדיו שהועבר בקול ישראל, התחנה המחתרתית של תנועת המרי העברי. השידור נקלט היטב בארץ ועורר התרגשות רבה ביישוב.

תפיסת האונייה והקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציאת אירופה תש"ז לאחר שנתפסה בידי חיל הים המלכותי
חיילים בריטים מורידים מהספינה מעפילים לפני גירושם

ב-02:30 לפנות בוקר ה-18 ביולי 1947, כיממה לפני שהייתה אקסודוס אמורה להגיע לחופי ארץ ישראל, נגחו בה משחתות בריטיות. באותה עת נמצאה "אקסודוס" במרחק כ-20 מייל ימי מחוף עזה. הבריטים הצליחו להעלות לאונייה 50 חיילים, תוך ירי פצצות עשן ורימוני גז מדמיע ולכבוש את תא ההגה. כיבוש זה לא סייע בתפיסת האונייה כיוון שרב החובל אהרונוביץ' נהג את הספינה מהגה חלופי. החיילים נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש ועקב כך פתחו באש חיה כנגד המעפילים. לאחר מאבק קשה, שגרם למותם של שלושה מעפילים ושל הקצין הראשון ביל ברנשטיין, וכן לעשרות פצועים, הורה מפקד האונייה יוסי הראל על כניעה. האונייה הפליגה לנמל חיפה, שם הורדו נוסעיה בכוח לאוניות הגרוש.

אמיל סנדסטרום משבדיה, יושב-הראש של ועדת אונסקו"פ, וחבר הוועדה מיוגוסלביה, ולדימיר סימיץ נענו לקריאתו של משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וצפו בהורדת המעפילים בנמל, דבר שהותיר עליהם רושם עז.

הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל ה-18 ביולי הועלו המעפילים בנמל חיפה על שלוש אניות גירוש: "אושן ויגור" (1,494 מעפילים), "אמפייר ריוול" (1,526 מעפילים) ו"רונימייד פארק" (1,409 מעפילים)‏‏[3]. אניות הגירוש כללו סיפון עטור גדרות תיל. צילומים שהועלו בתקשורת, במיוחד בעיתונות, של פליטי מחנות הריכוז מאחורי גדרות תיל עוררו הדי זעם בארץ ובעולם.

חברי הפלמ"ח-פלי"ם שהובילו את "אקסודוס" ירדו בחשאי בחיפה, מלובשים כעובדי נמל (דבר שעורר ביקורת כלפי צורת ההתנהלות של הפלמ"ח). רק פלמ"חניק אחד, מיכה פרלסון (פרי) המשיך עם המעפילים ולקח פיקוד על אוניית "אמפייר ריוול". על ה"רונימייד פארק" נטל את הפיקוד מרדכי רוזמן, אחד המעפילים מה"שומר הצעיר", שהצליח להלהיב את המעפילים בנאומיו. ל"אושן ויגור" הצליח לעלות שליח המוסד, מאיר שורץ ("חיים"), רק לאחר שהאונייה עגנה בפורט דה-בוק, וזאת לפי הוראות שאול אביגור ומשה סנה (ששהה באותו הזמן בפורט דה-בוק). [4]

בניגוד למדיניות הקודמת , של גירוש לקפריסין החליטו הבריטים ליישם החלטת ממשלה, שהתקבלה ימים אחדים לפני כן, ועל פיה יגורשו עולי "אקסודוס" לנמל ממנו הפליגו. ב-29 ביולי עגנו האוניות בנמל פורט דה-בוק בדרום צרפת. ניסיון הבריטים להוריד את המעפילים נכשל לאחר שהמעפילים התבצרו על גבי האניות במשך שלושה שבועות. ממשלת צרפת סירבה להיענות לדרישה הבריטית להוריד את המעפילים לחוף בכוח, והודיעה שההורדה תתבצע רק אם המעפילים ירדו מרצון. במהלך תקופה זו התנהלו על גבי האוניות חיים חברתיים ותרבותיים עצמאיים (כולל הוצאת עיתון), בין היתר בסיועם של נציגי ה"הגנה" בצרפת ומלווים ארץ-ישראליים שהסתננו לאוניות. השהות בנמל בצרפת עוררה מהומה תקשורתית עולמית רבה, וכן סערה ומחאות ברחבי העולם היהודי, שהתחזקו בשל סרבנותם הראשונית של הבריטים לספק מזון לאסיריהם. במהלך תקופה זו אירגנו המעפילים אירועי מחאה שונים ובהם שביתת רעב של יום אחד (ב-18 באוגוסט) בדרישה להחזירם לארץ ישראל. 130 מעפילים ירדו אל החוף בצרפת מסיבות רפואיות.

ציבור המעפילים התגלה כבעל משמעת עצמית, תחושת סולידריות וכוח סבל, היודע להתלכד למען המשימה הלאומית שהוטלה עליו כמעט באקראי.

ספר הפלמ"ח, כרך א', עמוד 592.

ב-22 באוגוסט הפליגו אוניות הגירוש לנמל המבורג בגרמניה (אזור שהיה בשליטת בריטניה באותה עת). בין ה-8 ל-9 בספטמבר אולצו המעפילים בכוח לרדת מהספינות ושוכנו בשני מחנות בצפון גרמניה ליד ליבק, "פפנדורף" ו"אַם שטאוֹ", באזור הכיבוש הבריטי. בשתי אוניות גירוש, "אושן וויגור" וב"ראנימיד פארק", גילו המעפילים התנגדות נמרצת וסירבו לרדת לחוף. אולם ב"אמפייר רייוול" ירדו המעפילים לחוף במהירות וללא התנגדות. עובדה זו עוררה את חשדם של הבריטים וכך גילו מטען חומר נפץ שהוטמן באוניה על ידי חברי ה"הגנה", מיכה פרלסון (פרי) ואלחנן ונחוצקר. המטען לא גרם כל נזק. לקראת החורף הועברו יושבי המחנות לשני מחנות חורף באזור אמדן.

לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, עלו רוב נוסעי האוניה לישראל, חלקם בעזרת ניירות מזויפים (עלייה ד'). ב- 7 בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי "אקסודוס" ארצה.

החשיבות ההסברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיבות הגדולה של פרשת "אקסודוס" הייתה במהומה התקשורתית שהיא עוררה ברחבי העולם (בייחוד בזכות עקשנותם של המעפילים). ההד התקשורתי הגדול והתגובות המזועזעות בעולם היו בין הגורמים שהביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם. גם שהותה של ועדת אונסקו"פ בארץ והתרשמות חבריה מכלי ראשון הכריעה כנגד המשך המדיניות הקשוחה אותה הנהיג שר החוץ של בריטניה, ארנסט בוין.

סופה של האוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהמעפילים הורדו ממנה בנמל חיפה, האוניה נשארה נטושה בנמל מספר שנים.

ב-10.4.1950 פנה ד"ר אהרוני, מנהל בית הספר הימי בחיפה, במכתב אל שאול אביגור בבקשה "שאניית המעפילים 'יציאת אירופה תש"ז' תועמד לרשות בית הספר הימי, ותהפוך לבית מלאכה בשביל המחלקה למכונאות ימית... אנו חושבים, שבית מלאכה, אשר נערים יעבדו בו, יכול להפוך את אניית המעפילים למצבה חיה לצי המעפילים ועלילותיו...". הרעיון לא יצא בסופו של דבר אל הפועל, והאונייה, שיועדה להיות מוזיאון צף לתולדות ההעפלה, עלתה באש ב-1952 בנסיבות עלומות ונהרסה כליל.

אקסודוס בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתן אלתרמן כתב שיר על המרד באקסודוס בספרו עיר היונה (1954) בשם "חופת ימים".

ב-1958 יצא הספר אקסודוס שמחברו, ליאון יוריס, יהודי-אמריקאי, התבסס על סיפור ההעפלה והתקומה הציונית באופן כללי ואינו מתמקד בספינה אקסודוס.

ב-1960 הופק הסרט אקסודוס. הסרט, שבויים על ידי אוטו פרמינגר ומבוסס ברובו על הספר, זכה להצלחה קופתית גדולה גם בגלל השחקן הראשי פול ניומן. הסרט צולם ברובו בארץ והפך לשגרירה של ישראל בעולם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעון פינס, ממנו נרכשה "אכסודוס", דבר, 31 במאי 1960
  2. ^ 2.0 2.1 שידור רדיו מה-17 ביולי 1947 בתוך: יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים 1974, עמוד 105
  3. ^ ‏הנתונים ממרכז המידע של הפלמ"ח‏
  4. ^ מאיר שורץ, אפילוג 2, אתר מעפילי אקסודוס 1947