ארבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgארבה
Locusts feeding.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: פרוקי רגליים
קבוצה: ארבה
מחלקה: חרקים
סדרה: חגבאים
חגב סודני מדברי. למעלה במופע כחרק בודד, למטה במופע כחלק מנחיל

ארבה הוא השם שניתן לחגבים המתאגדים בלהקות. מתוך כ-8,000 מיני חגבים ידועים רק כ-12 מינים המתאגדים ללהקות ארבה.

מאפייני הארבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארבה יכול להתרבות במהירות רבה בהיווצר תנאים מתאימים ולנדוד בלהקות. הם פושטים על שדות ובמהירות רבה מכלים יבולים. הם מסוגלים לאכול כמעט כל סוג של מזון (אף כי בדרך כלל הם לא ניזונים מזית ולא מתמר).

מיני ארבה עיקריים:

החגב המדברי יכול לעבור מהמורות ומכשולים רבים. לעתים, כאשר גופותיהם של הפרטים הראשונים בנחיל מהווים מצע לחבריהם. יש לו גם יכולת מסוימת לצלוח מים. החגב המדברי רגיש לקור, אך גם חום גבוה מדי, מעל 50 מעלות לערך, יכול לגרום למותו. בשל ההזדקקות שלו לחום אין הצאצאים שלו מגיעים לבגרות מינית במזרח התיכון, ולכן בין פשיטה לפשיטה מארץ מוצאו, סודאן, יש תקופות רגיעה.

הזחל מגיח מהביצה כעבור 15-40 יום להטלה, ואחר כך עובר כמה שבועות של תהליך התבגרות.

עד היום מהווה הארבה איום חמור על החקלאות, במיוחד במדינות המתפתחות, בהיעדר ידע בהדברה וציוד מתאים.

המעבר מחגב לארבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התהליכים הגורמים למעבר החגבים ממופע בודד למופע להקתי (נחיל ארבה), הם נושא למחקר מדעי במספר מקומות בעולם‏[1]. הסבר אפשרי הוא גשמי חורף חריגים בסביבה מדברית היוצרים צמחיה עשירה, אשר גורמת לנקבות הארבה להטיל כ-150 ביצים בשנה במקום כ-40 ביצים בשנה רגילה. החגבים שבוקעים בעת תופעת הארבה הנם בעלי צבע שחור עם כתמים צהובים לעומת החגב המתבודד שצבעו נע בין ירוק לחום כתלות בגילו ובתנאי הסביבה. חגבי הארבה הם יצורים חברתיים הפעילים ביום, בניגוד לחגב המתבודד הפעיל בלילה. כאשר מספר רב של חגבים שוכן באזור אחד רגליהם נוטות להתחכך בשל הצפיפות, וגרוי זה מעלה את רמת הסרוטונין בגוף וכתוצאה מכך גורם להתנהגות חברתית. תופעת הארבה מתרבה במהירות ומשנה את התנהגותם של חגבים בודדים רבים. צאצאיהם של חגבים אלה כבר יבקעו מהביצים כארבה לכל דבר. החוקרים הראו שכאשר מעבירים ביצים של נקבת החגב לקצף של נקבת הארבה, החגבים הבוקעים הם מסוג ארבה. התופעה עובדת גם בכיוון ההפוך - כאשר מעבירים ביצים של נקבת הארבה לקצף של נקבת החגב, יבקעו זחלים שיהיו לחגבים בודדים.

ארבה ביוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי כתבי אפלטון, סוקרטס השמיע את הרעיון המיתולוגי לפיו הארבה מוצאו מבני אנוש. כאשר המוזות הביאו לראשונה את השיר לעולם, היו כאלה שכל כך התפעמו מיופיו שחדלו מלאכול ולשתות ומתו. המוזות הפכו אותם לארבה, המזמזם שיר כל חייו.

ארבה בתנ"ך ובמסורת ביהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכת הארבה היא המכה השמינית מעשר המכות שבהן הוכו המצרים. במקומות שונים מוזכרות תפילה ותענית להתגוננות מארבה. בספר דברים מוזכר הארבה כעונש על חטאים.

במקרא מזוהים עשרה מיני ארבה שונים: ארבה, גיב, גזם, חגב, חנמל, חסיל, חרגל, ילק, סלעם, צלצל.

דרך עתיקה לגירוש הארבה, המוזכרת כבר בתנ"ך היא ביצירת רעש והכאה על פחים, אך כיום היא נחשבת למטרד, בהיותה מפריעה לסימון שיטתי של שטחי הרביצה של הארבה לשם הכחדתו.

הארבה יוצא דופן בין השרצים בהיותו כשר לאכילה על פי ספר ויקרא. הסוגים הכשרים הם כל אשר לו "כרעים מעל לרגליו לנתר בהם על הארץ" (ויקרא יא,כא)

עם זאת, מסורת על סוגי ארבה כשרים שאפשרה את אכילתם לא רווחה ביהדות אשכנז. בצפון אפריקה ובעיקר בתימן, היו שאכלו ארבה. כפי שמתאר החוקר זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן:

הארבה היה נקנה מהערבים כשהוא חי בשקים, והותקן לאכילה בצורות שונות: טיגון, צלייה ובישול. חלק מהאנשים היו מייבשים אותו ומשתמשים בו לאכילה במשך כל השנה. רבים מהגברים נהגו לאכלם ולהתענג בהם עם משקה משכר כמו ה'מאחיה'.

וכפי שמתאר זאת "אוצר הדינים והמנהגים": "בכל ארצות המזרח נוהגים לאכול את החגבים צלי ומבושל, בבוא הארבה בגבולם מציתים אש ועושים מדורות להעלות העשן והארבה יחנק על ידי העשן ויפול לארץ וילקטו ממנו חמרים חמרים. גם מייבשים את החגבים בחום השמש וטוחנים מהם קמח ומערבים בצוף דבש לטעום לחיך."

פולמוס התחולל כאשר הרב חיים בן עטר, ה"אור החיים", פסק במאה ה-18 לאסור את אכילתם.

התקפות ארבה בתולדות ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת ארבה בשדות רחובות, 1915
להקת ארבה בקיבוץ סעד, 1955
להקת ארבה המדבר אשר חדרה ארצה במהלך חודש נובמבר 2004.
Anacridium aegyptium שנחת בתל אביב 2013-04-04

ב-1827 תואר רעב בארץ ישראל עקב ארבה: "הכביד חרפת רעב, שאשתקד עלה הארבה ויכס את עין הארץ... וכל העם מקצה נודדים ללחם".

חוקר הארץ אדוארד רובינסון סיפר כיצד נעשו נסיונות נואשים לשרוף שדות כדי להשמיד את הארבה בעת הגעתו ב-1838, אך אף על פי כן הוא כיסה את פני הארץ.

ב-1845 חלף נחיל ארבה מעל ירושלים במשך 45 דקות אך לא ידוע על נזק שנגרם.

בשנת 1865 יש דיווח על ארבה "אשר כמוהו לא היה ולא יהיה. כל אחד גדול כציפורי שמים", והתוצאה הייתה כי "נכרת אוכל מפינו, כי אנו אין לנו לפה לא שומן ולא חמאה". בשנת 1866 שוב תקף הארבה, והשלטון הורה שכל אחד מהתושבים חייב לצאת לשדה ולהביא עמו משקל נתון של ארבה. התקפות נוספות של ארבה בארץ התרחשו בשנים: 1892 (ביריחו), 1899 (בגליל) וב-1904 (בנגב).

אחת מהשנים הקשות ביותר הייתה 1915, שבה צרות מלחמת העולם הראשונה התחברו להן עם האסון החקלאי של מכת הארבה.

כתב משה סמילנסקי:

"מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים... הכורמים יצאו למלחמתם... צחוק מר עולה על השפתיים. מה הן מאות הידיים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו... הללו כחול הים הם... אשר לא יספרו"...

כפי שמתאר יואל רפל, היעלמותו של נחיל ארבה לא הביאה עמה הקלה, שכן:

"החקלאים היו מודעים היטב לעובדה כי שדותיהם, כרמיהם ופרדסיהם רוויים בביצי ארבה העתידים להיבקע בתוך זמן קצר. הידיעה המוקדמת כי צפויה מכה נוספת, והפעם מתוך השדות עצמם, חייבה היערכות וביצוע צעדים שיקדימו תרופה למכה"

אהרון אהרונסון מונה אז על ידי המושל הצבאי למפקח הכללי למלחמה בארבה, אולם התפטר בסופו של דבר, אחרי שהשלטונות מצאו דרך להפיק כסף מהארבה, הם הטילו חובה על כל אדם שגילו עבר את 15 ללקט 20 ק"ג של ארבה או לשלם קנס בגובה לירה טורקית אחת.

מכה נוספת התרחשה ב-1928.

במאי 1945 פשט ארבה על שדות עמק הירדן בשער הגולן, מסדה והסביבה‏[2].

בנובמבר 1955 פשט הארבה על שדות הירק והמטעים של יישובי מערב הנגב והגיע צפונה עד קו חלץ-בית גוברין. ב-13 בנובמבר דווח על שלושה ריכוזים עיקריים: בית הגדי-סעד, גבים, דורות, ניר עם ובית גוברין. אנשי המחלקה להגנת הצומח פעלו לזהות את ריכוזי הארבה והפעילו לראשונה מטוסי ריסוס לחיסול להקות הארבה שזוהו‏[3]. בהמשך התקדם הארבה והגיע לתל אביב. הוא נבלם עם בוא הימים הקרים של החורף‏[4].

ב-1988 נחיל ארבה נע מאפריקה לאזור אך נעצר בירדן.

בנובמבר 2004 נחילי הארבה הגיעו מגבולה הדרומי של ישראל, פשטו על אילת ואזור הערבה והגיעו עד לחופי ים המלח. פרטים נצפו גם באזור רמת הגולן.

במהלך מרץ 2013 הגיעו מספר נחילי ארבה גדולים מאזור הדלתא של הנילוס בצפון מצרים וחדרו לתחומי ישראל דרך צפון סיני לעבר הנגב המערבי והערבה. קבוצות קטנות יחסית התפשטו צפונה עד הגליל העליון‏[5]. משרד החקלאות הקים מוקד מעקב אחר הארבה ודאג לריסוס אווירי וקרקעי של הנחילים לאחר שהתמקמו על הקרקע לחניית לילה.

בתחילת יוני נחילי הארבה המשיכו להגיע מכיוון סיני ופשטו על אילת וירוחם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]