ארבה

ערך זה עוסק בלהקת חגבים. אם התכוונתם לפירושים אחרים למילה, ראו ארבה (פירושונים).

חגב סודני מדברי. למעלה במופע כחרק בודד, למטה במופע כחלק מנחיל

ארבה הוא השם שניתן לחגבים המתאגדים בלהקות.

מאפייני הארבה

הארבה יכול להתרבות במהירות רבה בהינתן תנאים מתאימים ולנדוד בלהקות. הם פושטים על שדות ובמהירות רבה מכלים יבולים. הם מסתגלים בנקל כמעט לכל סוג של מזון (אך בדרך כלל לא לזית או לתמר).

סוגי ארבה עיקריים:

• Locusta migratoria (חגב נודד)
• Nomadracis septemfasciata (חגב אדום)
• Chortoicetes terminifera (חגב אוסטרלי)
• Melanoplus spretus (סוג של ארבה שהיה ידוע ביכולת ההשרצה שלו, אבל נכחד בסוף המאה ה-19)
• Schistocerca gregaria (חגב סודני מדברי. הארבה המפורסם ביותר. נפוץ במזרח התיכון ובצפון אפריקה וכן בהודו).

החגב המדברי יכול לעבור מהמורות, כאשר גופותיהם של הראשונים בנחילי הארבה מהווים מצע לחבריהם. יש לו גם יכולת מסוימת לצלוח מים, ודווח אפילו על נחיל שעבר את תעלת סואץ. הוא רגיש לקור ומתענג על טמפרטורה גבוהה, אך חום גבוה מדי (50 מעלות לערך) יכול לגרום למותו. בשל ההזדקקות שלו לחום אין הצאצאים שלו מגיעים לבגרות מינית במזרח התיכון, ולכן בין פשיטה לפשיטה מארץ מוצאו, סודאן, יש תקופות רגיעה.

הזחל מגיח מהביצה כעבור 15-40 יום להטלה, ואחר כך עובר כמה שבועות של תהליך התבגרות.

עד היום מהווה הארבה איום חמור על החקלאות, במיוחד במדינות המתפתחות, בהיעדר ידע בהדברה וציוד מתאים.

המעבר מחגב לארבה

[1] הגורם להפיכת החגב הבודד לנחיל ארבה, אינו מובהר כל צרכו, אך מבדיקות נראה כי חורף מדברי גשום במיוחד הגורם לתנאי מחייה נוחים במדבר, גורמים לנקבות הארבה להטיל כ150 ביצים בשנה במקום ב40 ביצים בשנה רגילה. החגבים שבוקעים בעת תופעת הארבה הנם בעלי צבע שחור עם כתמים צהובים לעומת החגב שצבעו נע בין ירוק לחום כתלות בגילו ובתנאי הסביבה. הארבה הם יצורים חברתיים החיים ביום לעומת החגב, החי בלילה כפרט בודד. תופעת הארבה מתרבה במהירות ומשנה את התנהגותם של החגבים הבודדים כאשר ארבה מחכך את כתפיו עם חגב בודד. אז למעשה החגב הבודד מאמץ את תכונותיו של הארבה והופך להיות חיה הנודד בלהקות בשעות היום. צאצאיו של אותו חגב כבר יבקעו מהביצים כארבה לכל דבר. החוקרים הראו שכאשר מעבירים ביצים של נקבת החגב לקצף של נקבת הארבה, החגבים הבוקעים הם מסוג הארבה. התופעה עובדת גם בכיוון ההפוך- כאשר מעבירים ביצים של נקבת הארבה לקצף של נקבת החגב, יבקעו זחלים שיהיו לחגבים בודדים. החומר הכימי הנמצא בקצף של הנקבות ועל הרגליים של נחילי הארבה הוא זה שגורם לשינוי ככל הנראה. תופעה מדהימה זו עדיין נחקרת בכמה מקומות בעולם.

ארבה ביוון העתיקה

לפי כתבי אפלטון, סוקרטס השמיע את הרעיון המיתולוגי לפיו הארבה מוצאו מבני אנוש. כאשר המוזות הביאו לראשונה את השיר לעולם, היו כאלה שכל כך התפעמו מיופיו שחדלו מלאכול ולשתות ומתו. המוזות הפכו אותם לארבה, המזמזם שיר כל חייו.

ארבה ביהדות

מכת הארבה היא המכה השמינית מעשר המכות שבהן הוכו המצרים. במקומות שונים מוזכרות תפילה ותענית להתגוננות מארבה. בספר דברים מוזכר הארבה כעונש על חטאים.

במקרא מזוהים זני ארבה שונים כמו ילק, חסיל וגזם (יואל ב,כה).

דרך עתיקה לגירוש הארבה, המוזכרת כבר בתנ"ך היא ביצירת רעש והכאה על פחים, אך כיום היא נחשבת למטרד, בהיותה מפריעה לסימון שיטתי של שטחי הרביצה של הארבה לשם הכחדתו.

הארבה יוצא דופן בין השרצים בהיותו כשר לאכילה על פי ספר ויקרא. הסוגים הכשרים הם כל אשר לו "כרעים מעל לרגליו לנתר בהם על הארץ" (ויקרא יא,כא)

עם זאת, מסורת על סוגי ארבה כשרים שאפשרה את אכילתם לא רווחה ביהדות אשכנז. בצפון אפריקה ובעיקר בתימן, היו שאכלו ארבה. כפי שמתאר ד"ר זהר עמר:

הארבה היה נקנה מהערבים כשהוא חי בשקים, והותקן לאכילה בצורות שונות: טיגון, צלייה ובישול. חלק מהאנשים היו מייבשים אותו ומשתמשים בו לאכילה במשך כל השנה. רבים מהגברים נהגו לאכלם ולהתענג בהם עם משקה משכר כמו ה'מאחיה'.

פולמוס התחולל כאשר הרב חיים בן עטר, ה"אור החיים", פסק במאה ה-18 לאסור את אכילתם.

התקפות ארבה בתולדות ארץ ישראל

להקת ארבה בשדות רחובות, 1915

להקת ארבה בקיבוץ סעד, 1955

להקת ארבה המדבר אשר חדרה ארצה במהלך חודש נובמבר 2004.

ב-1827 תואר רעב בארץ ישראל עקב ארבה: "הכביד חרפת רעב, שאשתקד עלה הארבה ויכס את עין הארץ.. וכל העם מקצה נודדים ללחם".

חוקר הארץ אדוארד רובינסון סיפר כיצד נעשו נסיונות נואשים לשרוף שדות כדי להשמיד את הארבה בעת הגעתו ב-1838, אך אף על פי כן הוא כיסה את פני הארץ.

בשנת 1865 יש דיווח על ארבה "אשר כמוהו לא היה ולא יהיה. כל אחד גדול כציפורי שמים", והתוצאה הייתה כי "נכרת אוכל מפינו, כי אנו אין לנו לפה לא שומן ולא חמאה". בשנת 1866 שוב תקף הארבה, והשלטון הורה שכל אחד מהתושבים חייב לצאת לשדה ולהביא עימו משקל נתון של ארבה.

אחת מהשנים הקשות ביותר הייתה 1915, שבה צרות מלחמת העולם הראשונה התחברו להן עם האסון החקלאי שממיט הארבה.

כתב משה סמילנסקי:

"מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים... הכורמים יצאו למלחמתם... צחוק מר עולה על השפתיים. מה הן מאות הידיים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו... הללו כחול הים הם... אשר לא יספרו"...

כפי שמתאר יואל רפל, היעלמותו של נחיל ארבה לא הביאה עמה הקלה, שכן:

"החקלאים היו מודעים היטב לעובדה כי שדותיהם, כרמיהם ופרדסיהם רוויים בביצי ארבה העתידים להיבקע בתוך זמן קצר. הידיעה המוקדמת כי צפויה מכה נוספת, והפעם מתוך השדות עצמם, חייבה היערכות וביצוע צעדים שיקדימו תרופה למכה"

אהרון אהרונסון מונה אז על ידי המושל הצבאי למפקח הכללי למלחמה בארבה, אולם התפטר בסופו של דבר, אחרי שהשלטונות מצאו דרך להפיק כסף מהארבה, הם הטילו חובה על כל אדם שגילו עבר את 15 ללקט 16 ק"ג של ארבה או לשלם קנס גדול.

במאי 1945 פשט ארבה על שדות עמק הירדן בשער הגולן, מסדה והסביבה‏.

בנובמבר 1955 פשט הארבה על שדות הירק והמטעים של יישובי מערב הנגב והגיע צפונה עד קו חלץ-בית גוברין. ב-13 בנובמבר דווח על שלושה ריכוזים עיקריים: בית הגדי-סעד, גבים, דורות, ניר עם ובית גוברין. אנשי המחלקה להגנת הצומח פעלו לזהות את ריכוזי הארבה והפעילו טיסות ריסוס לחיסול להקות הארבה שזוהו‏. בהמשך התקדם הארבה והגיע לתל אביב. הוא נבלם עם בא הימים הקרים של החורף‏.

הפעם האחרונה בה פשט הארבה על ישראל הייתה בנובמבר 2004. נחילי הארבה הגיעו מגבולה הדרומי של ישראל, פשטו על אילת ואזור הערבה והגיעו עד לחופי ים המלח. פרטים נצפו גם באזור רמת הגולן.

לקריאה נוספת

• משה סמילנסקי, הארבה בארץ ישראל - 1915 . (בתוך) אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל כרך ב' - פרק צ"ו
• זהר עמר, הארבה במסורת ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004

קישורים חיצוניים

• מידע וביולוגיה, מתוך אתר השירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות
• ארבה כאוכל באתר ynet
• אכילת הארבה ביהדות צפון אפריקה

הערות שוליים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ארבה