ארבה
 ארבה
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | פרוקי-רגליים |
| מחלקה: | חרקים |
| סדרה: | חגבאים |
| תת־סדרה: | ארבה |
ארבה היא צורת התקהלות של חגבים נודדים, הנעים בקבוצות ענקיות, הנחשבות למזיקות לחקלאות. מתוך כ-8,000 מיני חגבאים ידועים רק כ-12 מינים המתאגדים ללהקות ארבה.
מאפייני הארבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארבה יכול להתרבות במהירות רבה בהיווצר תנאים מתאימים ולנדוד בלהקות. הם נעים בנחילים (אנ'), זו קבוצה שאין בין הפרטים בה קשר ארגוני, במקום זה הם נעים כמקשה אחת כל פרט במחשבה על עצמו. פושטים על שדות ובמהירות רבה מכלים יבולים. הם מסוגלים לאכול כמעט כל סוג של מזון (אף כי בדרך כלל הם לא ניזונים מזיתים ותמרים).
מיני ארבה עיקריים:
- Locusta migratoria - חגב נודד.
- Nomadracis septemfasciata - חגב אדום.
- Chortoicetes terminifera - חגב אוסטרלי.
- Melanoplus spretus - מין של חגב שהיה נפוץ באזור מערב ארצות הברית וקנדה, ונכחד בסוף המאה ה-19. היה ידוע ביכולת ההשרצה יוצאת הדופן שלו.
- Schistocerca gregaria - חגב סודני מדברי. מין הארבה המפורסם ביותר. נפוץ במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובהודו.
החגב המדברי יכול לעבור מהמורות ומכשולים רבים. לעיתים, כאשר גופותיהם של הפרטים הראשונים בנחיל מהווים מצע לחבריהם. יש לו גם יכולת מסוימת לצלוח מים. החגב המדברי רגיש לקור, אך גם חום גבוה מדי, מעל 50 מעלות לערך, יכול לגרום למותו. בשל ההזדקקות שלו לחום אין הצאצאים שלו מגיעים לבגרות מינית במזרח התיכון, ולכן בין פשיטה לפשיטה מארץ מוצאו, סודאן, יש תקופות רגיעה.
הזחל מגיח מהביצה כעבור 15–40 יום להטלה, ואחר כך עובר כמה שבועות של תהליך התבגרות.
עד היום מהווה הארבה איום חמור על החקלאות, במיוחד במדינות המתפתחות, בהיעדר ידע בהדברה וציוד מתאים.
המעבר מחגב לארבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התהליכים הגורמים למעבר החגבים ממופע בודד למופע להקתי (נחיל ארבה), הם נושא למחקר מדעי במספר מקומות בעולם[1]. הסבר אפשרי הוא גשמי חורף חריגים בסביבה מדברית היוצרים צמחייה עשירה, אשר גורמת לנקבות הארבה להטיל כ-150 ביצים בשנה במקום כ-40 ביצים בשנה רגילה. לחגבים שבוקעים בעת תופעת הארבה צבע שחור עם כתמים צהובים לעומת החגב המתבודד שצבעו נע בין ירוק לחום כתלות בגילו ובתנאי הסביבה. חגבי הארבה הם יצורים חברתיים הפעילים ביום, בניגוד לחגב המתבודד הפעיל בלילה. כאשר מספר רב של חגבים שוכן באזור אחד רגליהם נוטות להתחכך בשל הצפיפות, וגרוי זה מעלה את רמת הסרוטונין בגוף וכתוצאה מכך גורם להתנהגות חברתית. תופעת הארבה מתרבה במהירות ומשנה את התנהגותם של חגבים בודדים רבים. צאצאיהם של חגבים אלה כבר יבקעו מהביצים כארבה לכל דבר. החוקרים הראו שכאשר מעבירים ביצים של נקבת החגב לקצף של נקבת הארבה, החגבים הבוקעים הם מסוג ארבה. התופעה עובדת גם בכיוון ההפוך - כאשר מעבירים ביצים של נקבת הארבה לקצף של נקבת החגב, יבקעו זחלים שיהיו לחגבים בודדים.
הארבה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארבה ביוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי כתבי אפלטון, סוקרטס השמיע את הרעיון המיתולוגי לפיו הארבה מוצאו מבני אנוש. כאשר המוזות הביאו לראשונה את השיר לעולם, היו כאלה שכל כך התפעמו מיופיו שחדלו מלאכול ולשתות ומתו. המוזות הפכו אותם לארבה, המזמזם שיר כל חייו.
ארבה בתנ"ך ובמסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכת הארבה היא השמינית מעשר המכות בהן הוכו המצרים. במקומות שונים מוזכרות תפילה ותענית להתגוננות מארבה. בספר דברים מוזכר הארבה כעונש על חטאים. בספר יואל מתוארת באופן ציורי מכת ארבה שגרמה לנזקים עצומים בחקלאות, ומתואר אבל גדול ותפילות מחמת המחסור.
במקרא מזוהים עשרה מיני ארבה שונים: ארבה, גובי, גזם, חגב, חנמל, חסיל, חרגל, ילק, סלעם, צלצל.
דרך עתיקה לגירוש הארבה, המוזכרת כבר בתנ"ך היא ביצירת רעש והכאה על פחים, אך כיום היא נחשבת למטרד, בהיותה מפריעה לסימון שיטתי של שטחי הרביצה של הארבה לשם הכחדתו.
הארבה יוצא דופן בין השרצים בהיותו כשר לאכילה על פי ספר ויקרא. הסוגים הכשרים הם "כל אשר לו כרעים מעל לרגליו לנתר בהם על הארץ" (ויקרא יא, כא)
עם זאת, מסורת על סוגי ארבה כשרים שאפשרה את אכילתם לא רווחה ביהדות אשכנז. בצפון אפריקה ובעיקר בתימן, היו שאכלו ארבה. כפי שמתאר החוקר פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן:
- הארבה היה נקנה מהערבים כשהוא חי בשקים, והותקן לאכילה בצורות שונות: טיגון, צלייה ובישול. חלק מהאנשים היו מייבשים אותו ומשתמשים בו לאכילה במשך כל השנה. רבים מהגברים נהגו לאכלם ולהתענג בהם עם משקה משכר כמו ה'מאחיה'.
וכפי שמתאר זאת "אוצר הדינים והמנהגים": "בכל ארצות המזרח נוהגים לאכול את החגבים צלי ומבושל, בבוא הארבה בגבולם מציתים אש ועושים מדורות להעלות העשן והארבה ייחנק על ידי העשן וייפול לארץ וילקטו ממנו חמרים חמרים. גם מייבשים את החגבים בחום השמש וטוחנים מהם קמח ומערבים בצוף דבש לטעום לחיך."
פולמוס התחולל כאשר הרב חיים בן עטר, ה"אור החיים", פסק במאה ה-18 לאסור את אכילתם.
הארבה אינו בשרי ופטור משחיטה - בדומה לדגים.[2]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקפות ארבה בתולדות ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1827 תואר רעב בארץ ישראל עקב ארבה: "הכביד חרפת רעב, שאשתקד עלה הארבה ויכס את עין הארץ... וכל העם מקצה נודדים ללחם".
חוקר הארץ אדוארד רובינסון סיפר כיצד נעשו ניסיונות נואשים לשרוף שדות כדי להשמיד את הארבה בעת הגעתו ב-1838, אך אף על פי כן הוא כיסה את פני הארץ.
ב-1845 חלף נחיל ארבה מעל ירושלים במשך 45 דקות אך לא ידוע על נזק שנגרם.
בשנת 1865 יש דיווח על ארבה "אשר כמוהו לא היה ולא יהיה. כל אחד גדול כציפורי שמים", והתוצאה הייתה כי "נכרת אוכל מפינו, כי אנו אין לנו לפה לא שומן ולא חמאה"[3]. בשנת 1866 שוב תקף הארבה, והשלטון הורה שכל אחד מהתושבים חייב לצאת לשדה ולהביא עמו משקל נתון של ארבה[4]. התקפות נוספות של ארבה בארץ התרחשו בשנים: 1876 (ירושלים)[5], 1892 (ביריחו)[6], 1899 (בגליל[7], וכן בסביבות ירושלים וחברון[8]) וב-1904 (בגליל[9] ובנגב).
אחת מהשנים הקשות ביותר הייתה 1915, שבה צרות מלחמת העולם הראשונה התחברו להן עם האסון החקלאי של מכת הארבה.
כתב משה סמילנסקי:
- "מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים... הכורמים יצאו למלחמתם... צחוק מר עולה על השפתיים. מה הן מאות הידיים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו... הללו כחול הים הם... אשר לא יספרו"...
כפי שמתאר יואל רפל, היעלמותו של נחיל ארבה לא הביאה עמה הקלה, שכן:
- "החקלאים היו מודעים היטב לעובדה כי שדותיהם, כרמיהם ופרדסיהם רוויים בביצי ארבה העתידים להיבקע בתוך זמן קצר. הידיעה המוקדמת כי צפויה מכה נוספת, והפעם מתוך השדות עצמם, חייבה היערכות וביצוע צעדים שיקדימו תרופה למכה"
אהרון אהרונסון מונה אז על ידי המושל הצבאי למפקח הכללי למלחמה בארבה, אולם התפטר בסופו של דבר. אחרי שהשלטונות מצאו דרך להפיק כסף מהארבה, הם הטילו חובה על כל אדם שגילו עבר את 15 ללקט 20 ק"ג של ארבה או לשלם קנס בגובה לירה טורקית אחת.
במאי 1945 פשט ארבה על שדות עמק הירדן בשער הגולן, מסדה והסביבה[11].
בנובמבר 1955 פשט הארבה על שדות הירק והמטעים של יישובי מערב הנגב והגיע צפונה עד קו חלץ-בית גוברין. ב-13 בנובמבר דווח על שלושה ריכוזים עיקריים: בית הגדי-סעד, גבים, דורות, ניר עם ובית גוברין. אנשי המחלקה להגנת הצומח פעלו לזהות את ריכוזי הארבה והפעילו לראשונה מטוסי ריסוס לחיסול להקות הארבה שזוהו[12]. בהמשך התקדם הארבה והגיע לתל אביב. הוא נבלם עם בוא הימים הקרים של החורף[13].
ב-1988 נחיל ארבה נע מאפריקה לאזור אך נעצר בירדן.
בנובמבר 2004 נחילי הארבה הגיעו מגבולה הדרומי של ישראל, פשטו על אילת ואזור הערבה והגיעו עד לחופי ים המלח. פרטים נצפו גם באזור רמת הגולן.
במהלך מרץ 2013 הגיעו מספר נחילי ארבה גדולים מאזור הדלתא של הנילוס בצפון מצרים וחדרו לתחומי ישראל דרך צפון סיני לעבר הנגב המערבי והערבה. קבוצות קטנות יחסית התפשטו צפונה עד הגליל העליון[14]. משרד החקלאות הקים מוקד מעקב אחר הארבה ודאג לריסוס אווירי וקרקעי של הנחילים לאחר שהתמקמו על הקרקע לחניית לילה.
בתחילת יוני נחילי הארבה המשיכו להגיע מכיוון סיני ופשטו על אילת וירוחם.
נחיל הארבה בקרן אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2020 פשט נחיל ארבה על סומליה, וגרם נזק לחקלאות המקומית. משם הנחיל המשיך לקניה ואתיופיה[15]. מעריכים כי הנחיל, הכולל עד 150 מיליון חגבים לקמ"ר, צפוי להצפין ואם לא יטופלו, הם צפויים להתרבות פי 500 עד יוני. פגיעת הארבה בחקלאות עשויה לגרום לנדידת אוכלוסייה.
נטען כי הנחיל הגדול הגיע מעומאן, שם שגשג בזכות ריבוי המשקעים. התרבות הציקלונים באוקיינוס ההודי מיוחסת לעלייה בטמפרטורת המים ולמשבר האקלים.[16]
חגבים כמזון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חגביים#חגבים_כמזון
החגבים (ובהם הארבה[17]) מהווים מקור עם אחוז חלבוני גבוה מאוד, סיבים תזונתיים, ויכולים לשמש כמשפרי טעם.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משה סמילנסקי, הארבה בארץ ישראל - 1915 . (בתוך) אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל כרך ב' - פרק צ"ו
- זהר עמר, הארבה במסורת ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004
- אלישבע דיין, החי במקרא: חסרי חוליות, ירושלים תשע"ט.
- הרב חננאל סרי וד"ר זהר עמר, כשרותו של הארבה, תחומין יט, תשנ"ט, עמ' 299-283
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- animal/locust-insect ארבה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מלחמה בארבה המדבר, מתוך אתר השירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות
- ארבה כאוכל באתר ynet
- אכילת הארבה ביהדות צפון אפריקה (אורכב 03.08.2004 בארכיון Wayback Machine)
- מכת ארבה אתר הידען.
- Locust Watch, מעקב עדכני אחרי הארבה המדברי, באתר ארגון המזון והחקלאות (באנגלית)
- המכה השמינית על המחבת: ארבה בפירורי לחם
- וידאו מיוחד! כשרות הארבה על פי התורה| נצח ישראל (אורכב 10.11.2013 בארכיון Wayback Machine)
- מבצע ילק-התמודדות צה"ל עם הארבה בשנות ה-50
מכת ארבה בקיבוץ מסדה, 1945, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים- ארבה פוגע ביבולים בישראל, יומני כרמל יוני 1953 (התחלה 8:11)
- מכת ארבה בנגב, נובמבר 1955, ארכיון הסרטונים של AP
- הארבה בארץ ישראל מ־1865 ועד 1915, דבר, 25 באפריל 1952
- הערך "חגבים", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו איילת שוסטר, אקולוגיה - אקולוגיה של אוכלוסיות, באתר גוגל ספרים, עמוד 120
- ^ הרב משה כ"ץ, שאל את הרב, באתר כושרות
- ^ דיווח על ארבה משנה זו בהלבנון - ה. ז. ן., מגדל הלבנון צופה פני ירושלם, הלבנון, 5 במאי 1865
- ^ מסע משה, הכרמל, 15 באוגוסט 1867
מסע משה (המשך מן נומר 47), הכרמל, 12 בינואר 1868 - ^ ירושלם, חבצלת, 26 ביולי 1878
- ^ מכתבי סופרים, הצפירה, 7 באפריל 1892
ירושלם., חבצלת, 18 במרץ 1892 - ^ צפת בגליל העליון, הפסגה, 28 באפריל 1899
- ^ ידיעות קצרות, הפסגה, 21 באפריל 1899
- ^ המלחמה, השקפה, 1 ביולי 1904
צפת, הצפירה, 4 ביולי 1904 - ^ על חזית הארבה, הארץ, 4 ביוני 1928
- ^ ארבה בעמק הירדן, דבר, 24 במאי 1945
- ^ הארבה נודד צפונה בשלושה ראשים, דבר, 13 בנובמבר 1955
- ^ ליטל לוין, היום לפני 54 שנה: ישראל יוצאת למלחמה בארבה, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2009
- ^ קובי דוד, הגיעו לצפון: עשרות חגבי ארבה נצפו בצפת ובעפולה, באתר וואלה!, 12 במרץ 2013
- ^ סוכנויות הידיעות, מכת ארבה במזרח אפריקה: "לפעול מיד", באתר ynet, 26 בינואר 2020
- ^ מערכת כאן, העולם היום | 05.02.20, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 05 בפברואר 2020
- ^ כשרות-החגב/
