ארבעים הימים של מוסה דאג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג" בהוצאת "עם עובד"
מוסה דאג והכפר ואקיפלי קרוב לאנטקיה שבטורקיה

ארבעים הימים של מוסא דאגגרמנית: Die vierzig Tage des Musa Dagh) הוא רומן מאת הסופר היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל, המבוסס על אירועים שקרו בהר משה ("מוסה דאג"; בדרום טורקיה, מערבית לאנטקיה) בזמן רצח העם הארמני בידי הטורקים בשנת 1915. הספר פורסם לראשונה בגרמניה בנובמבר 1933, זכה להצלחה בינלאומית, ועורר את דעת הקהל העולמית להכרה ברדיפות הארמנים. ורפל ניבא בספרו את היחס אל היהודים בגרמניה כתוצאה מהאנטישמיות והנאציזם. על אף שהספר לא הוחרם רשמית בגרמניה הנאצית, הוא סווג על ידי השלטונות כ"בלתי רצוי" ונמכר בחשאי. בשנת 1933 גורש ורפל מהאקדמיה הפרוסית לאמנויות.

פרנץ ורפל אמר על הספר:

הרעיון לכתיבת הספר נולד במרץ 1929 בעת ביקור בדמשק. המראה מעורר החמלה של ילדי פליטים בעלי מום ומזי רעב, העובדים בבית חרושת לשטיחים, נתן לי את הדחיפה האחרונה לגאול מתהום הנשייה את גורלו המוזר של העם הארמני... הרומן מבוסס בחלקו על תעודות שנשתמרו, ביניהן רישום השיחה בין אנוור פאשה והכומר יוהנס לפסיוס.

יש הרואים ב"ארבעים הימים של מוסא דאג" ספר עובדתי, אך למעשה הוא סיפור בדיוני המבוסס על עובדות ומושפע מהן.

אירועי הר משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בספטמבר 1915, חמישה חודשים אחרי קבלת צווי גירוש, עלו רוב הארמנים מהאזור על הר משה. הצווים נועדו להגלייה וליישוב מחדש של התושבים הארמנים במדבר, אך משמעותם הייתה גזר דין מוות לאלה היוצאים לדרך. הצבא העות'מאני במקום לא היה חזק דיו כדי להתגבר על 5,000 האנשים שהתבצרו על ההר, ולא ברור אם התרחש בפועל עימות צבאי באזור.

אחרי חמישים ושלושה ימים על ההר חולצו הארמנים על ידי ארבע ספינות מלחמה מצרפת ומבריטניה שקלטו את אותות המצוקה שנשלחו מההר. נוצר קושי בחילוץ כיוון שצד ההר הפונה לים הוא תלול מאוד, ובנוסף התקשו הספינות להתקרב לחוף ולפיכך נשלחו סירות לאסוף את הנצורים. תהליך העלייה על האוניות היה קשה ומורכב אף הוא, אך בסופו של דבר חולצו הארמנים, ולאחר מסע ארוך הם הגיעו תשושים ומורעבים למחנה בפורט סעיד שבמצרים. בשנת 1919, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, חזרו הארמנים למוסה דאג תחת חסות צרפתית.

מרבים להשוות בין אירועי מוסה דאג להתנגדות היהודית בשואה. כאשר נשלח מרדכי טננבוים בפברואר 1943 לפקד על מרידת היהודים בגטו ביאליסטוק, מוזכרים אירועי מוסה דאג בתיעוד הפגישות של מארגני המרד כדוגמה למרידה שהצליחה:

לא נשאר איפוא למעננו אלא דבר אחד, והוא ארגון פעולת התנגדות קולקטיבית בגיטו בכל מחיר, לראות בגיטו את "מוסה דאג" שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו".

– מתוך "דפים מן הדליקה" – מרדכי טננבוים-תמרוף‏[1]

חשיבות הספר לארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלון התצוגה של הספר במוזיאון לרצח העם הארמני בירוואן

לפי סטפן יונגק (Stephan Jungk) הביוגרף של פרנץ ורפל, הספר הפך אותו לגיבור בעיני הארמנים. הוא מצטט את האב בזדקיאן, כומר ארמני החי בוונציה, אשר סנדקו לחם במצור מוסה דאג:

פרנץ ורפל הוא הגיבור הלאומי של הארמנים. ספרו הגדול הוא נחמה לנו - לא, לא נחמה, באשר אין נחמה - אך חשיבותו הוא בקיומו. הוא מבטיח שמה שקרה לעמנו לעולם, לעולם לא ישכח.

הערות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לשם הספר, העמידה במצור מוסה דאג ארכה 53 ימים. יונגק מציין כי ורפל ביקש לאזכר אירועים תנ"כיים בסיפור: המבול ארך ארבעים יום ולילה, משה שהה ארבעים יום ולילה בהר סיני, ומסע בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים ארך ארבעים שנה.

דמותו של גבריאל בגראדיאן, גיבורו הספרותי של ורפל, מושפעת ממנהיג הארמנים במוסה דאג, מוזס (מוסה) דרקלוסדיאן (Moses Derkalousdian). מאידך, בניגוד לגורלו של בגראדיאן, עקר דרקלוסדיאן לביירות מספר שנים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, וחי בה במשך 70 השנים הבאות, עד מותו בשנת 1986 בגיל 99. דרקלוסדיאן היה חבר בממשלה הלבנונית במשך מספר עשרות שנים.

ההכחשה והצנזורה הטורקית לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופולאריות של הספר הובילה את אולפני MGM לרכוש את הזכויות להסרטתו. קלארק גייבל לוהק לתפקיד גבריאל בגראדיאן, אך בשנת 1934, עוד בתחילת ההפקה, הורתה הרפובליקה הטורקית לשגרירה בארצות הברית, מהמט מוניר ארטגון, לפעול לעצירתה. הרפובליקה הטורקית הצעירה ראתה עצמה מחויבת למורשת האימפריה העות'מאנית, הישות המדינית שקדמה לה, והייתה נחושה למנוע את אזכורו של רצח העם הארמני גם מחוץ לגבולותיה של טורקיה. ארטגון פנה למחלקת המדינה של ארצות הברית, ואמר כי הוא "מקווה שהאולפנים (MGM) ימנעו מכל מצגת של גרסה מעוותת של הטבח לכאורה". מחלקת המדינה ניסתה להבטיח לארטגון כי הסרט לא יכלול כל חומר שיפגע בטורקיה, אך ארטגון נשאר איתן בדעתו. מחלקת המדינה ניסתה לרכך את עמדתה של הממשלה הטורקית בהציגה את נוסח התסריט הסופי, אך לשווא. כותב התסריט הציג מספר גרסאות תסריט מרוככות, אך הממשלה הטורקית סירבה לשנות את עמדתה.

מנהל ההפקה הראשי של MGM נדהם מההתערבות הטורקית בהפקת הסרט, ואמר "לעזאזל עם הטורקים, אני אעשה את הסרט הזה בכל מקרה". העובדה שהאולפנים המשיכו בהפקה הכעיסה את טורקיה, וארטגון איים על בכיר באולפנים כי טורקיה תשיק קמפיין עולמי נגד הסרט, וכי הסרט מעורר את "השאלה הארמנית" שמבחינת טורקיה כבר יושבה. לנוכח הלחץ המדיני, נכנע מנהל אולפני MGM ועצר את ההפקה בטרם הושלמה.

המשפטן והעיתונאי מייקל בובליאן אמר כי: "תקרית מוסה דאג חיונית להבנת התפתחות מסע התעמולה הטורקי המכחיש את הפשעים שבוצעו על ידי הטורקים הצעירים... המקרה חשף כי ממשלת טורקיה מוכנה ללחוץ על ממשלות זרות כדי שיתיישרו עם מדיניות ההכחשה."

הספר עובד לקולנוע בשנת 1982 בהפקה עצמאית וצנועה.

בשנת 2006 השחקן, התסריטאי והבמאי סילבסטר סטאלונה הביע את רצונו לביים סרט על ההגנה ההירואית על מוסה דאג בהשראת הספר. ואולם קמפיין דואר אלקטרוני טורקי בשנת 2007 גרם לעצירת הפרויקט.

השפעת הספר על התרבות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר וציטוטים ממנו מוצגים בתרבות העברית כמקור השראה לפועלם של רבים מאנשי המוסד לעלייה ב'. ניתן לראות זאת, לדוגמה, בדמותו של יוסי הראל, מפקד ספינות המעפילים "כנסת ישראל" ו"אקסודוס", כפי שזו באה לידי ביטוי בספר "האיש והאקסודוס" של יורם קניוק. הראל, לפי קניוק, שב בכל שלב ממסעותיו וביצע השוואה בין אירועי מוסה דאג והאירועים שעליהם פיקד.

תרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר תורגם לעברית בידי י. ליכטנבום ויצא לאור בשנת 1934. תרגום נוסף של צבי ארד יצא לאור בהוצאת עם עובד ב-1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאגר התעודות בנושא השואה - תעודה מס' 41, היכן להילחם – בגיטו או ביער?, באתר סמינר הקיבוצים