ארבע האמיתות האצילות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ארבע האמיתות האצילות או "ארבע האמיתות המאצילות" (בסנסקריט: चत्वारि आर्यसत्यानि ‏catvāri āryasatyān) הן בסיס הבודהיזם.

תבנית ארבע האמיתות האצילות היא הדרך לדהרמה. גאוטמה בודהה לימד אותה בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים.

האמיתות הן:

  1. דוקהה - האמת בדבר קיומו של הסבל: החיים בעולם אינם משביעי רצון, לא הרמוניים וכוללים סבל. הסבל הוא אוניברסלי.
  2. סמודיה (Samudaya) - האמת בדבר מקורו של הסבל: קיימת סיבה לסבל והוא אי-ידיעה בסיסי – הבורות‏[1]
  3. נירודה - האמת בדבר סילוקו של הסבל: ישנה אפשרות להשתחרר מהבורות וכך להשתחרר מסבל, כלומר – הסבל אינו כורח מציאות. המצב בו הסבל מופסק הינו הנירוואנה.
  4. מרגה - האמת בדבר הדרך לשחרור מסבל: יש דרך המובילה לסיומו של הסבל. זוהי הדרך בת שמונת העקרונות הקרויה "הדרך המתומנת האצילה".

ניתן להסביר את ארבע האמיתות בעזרת דוגמה מתחום הרפואה, כפי שמקובל לתאר ברפואת האיור ודה:

  • האמת הראשונה היא האבחון - המחלה עצמה היא הסבל (הדוקהה).
  • האמת השנייה היא אטיולוגיה - מזהה את גורמי המחלה. היא נגרמת על ידי הבורות.
  • האמת השלישית היא הפרוגנוזה - מתארת את האפשרות לסלק את גורמי המחלה.
  • האמת הרביעית היא המרשם לטיפול במחלה - ניתן להיפטר מהבורות דרך חיים על פי הדרך המתומנת האצילה (הדארמה).

"האמת הראשונה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש המילה דוקהה מסנסקריט הוא קשה ושנוי במחלוקת. מקובל לתרגמה במערב כסבל, רצון בלתי ממומש או שאיפה לדבר מה בלתי מושג. ניסיון להשביע מצב של חוסר שביעות רצון. הקיום האנושי הוא רווי בדוקהה. מצב של אי נחת עלול להתעורר בכל רגע, ומכל דבר. הרצון להשיג דבר מה שמורגש כאינו מושג עלול להיתפס כסבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל וכדומה. החיים הם תהליך של התנוונות ואובדן, תהליך של שינוי.

"האמת השנייה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבת המחלה (מקור הסבל, הגורם לחוסר שביעות הרצון אצל האדם) היא הצמא למושאי התשוקות (טנהא) או הרצון להימנע ממושאי הפחד או השנאה.

מצב זה נובע מאי הבנתנו כי אין-אני (אנאטמן) או מהידיעה המוטעית – avidya – שה"אני" קיים. בורות זו ניתנת לפתרון.

על פי המסורת הבודהיסטית, בודהה הסביר שזהו חוסר היכולת של תודעה לא מוארת לקבל את העובדה שהרואה, הנראה ופעולת הראייה תלויים זה בזה, וכל אחד מהם הוא חלק של שלמות אחת.

אדם יכול להיות מודע לדברים רבים – גודל, אורך, צורה, טעם, צבע או משקל של כל הרשמים הנקלטים, וגם להתייחס ברצינות לכל המחשבות והרגשות החולפים בו; אולם, בחיפוש אחר נקודת אחיזה כלשהי בתודעה, מתברר עד כמה מעט יכול הוא למצוא את עצמו. האנשים יודעים הרבה על התופעות, אבל לא כלום על המהות שחווה אותן.

חוסר יכולת זו של התודעה להכיר את עצמה נחשב המקור, הסיבה לכל הסבל קארמה.

על רקע מוגבלות זו של התודעה מופיעה אשליה של דואליות, כלומר: היכולות השונות של התודעה מתקבלות כשני דברים נפרדים. טבע התודעה, שבמהותו הוא מרחב פתוח בלתי-מוגבל, נחווה כ"אני"; וכל מה שמתהווה או מתגבש במרחב הזה מקבל הגדרה של "אתה" או "העולם על כל רכיביו". אף שהכול ארעי ומשתנה ושום דבר אינו קבוע או באמת ממשי, רווחת האשליה שהתופעות אכן ממשיות.

בגין ההפרדה בין "אני" לבין "אתה", בין "פה" לבין "שם", מופיעים הרגשות המטרידים העיקריים: משיכה, דחייה, ובעיקר בלבול. מהמשיכה נובעת היקשרות או היצמדות: את מה שמושך רוצים לשמור. מן הדחייה באה הקנאה: אין חפצים באושרו של מושא הדחייה או הסלידה. בלבול גורם לגאווה מתבדלת: ראיית תנאים עכשוויים, כנעורים, יופי ורכוש כאמיתיים וקבועים אף-על-פי שזמניים הם וברי-חלוף. קיימת גם גאווה בריאה וכוללת, גאוות ה"אין-כולנו-נהדרים?" גאווה זו באה מנקודת המבט, שבכל היצורים קיים הפוטנציאל להיות בודהה, והיא מביאה תועלת רבה.

על-פי תורתו של הבודהה, ששת הרגשות המטרידים המוזכרים המופיעים בתודעה, יכולים לבוא לידי ביטוי ב-84,000 שילובים שונים. למרות היותם בשינוי מתמיד, מתייחסים אליהם כאמיתיים. בדרך-כלל, עם הופעתם של רגשות, יתקשה אדם להבחין בעובדה שרגע לפני כן הרגשות לא נכחו ולאחר מכן ייעלמו, ושבמשך הזמן שהם אכן נוכחים אופיים חולף. הנטייה להזינם באנרגיה וביכולת להשפיע על מחשבות, מילים ופעולות, פירושו, לזרוע באופן קבוע זרעים לסבל ובלבול הן בתת-המודע והן בחיים. הרשמים המנטליים נקלטים בתת-ההכרה ומכוח הבשלתם שלהם מובילים רק לקשיים נוספים בעתיד. כאשר קשיים אלה מופיעים – מנטליים, רגשיים וחיצוניים כאחת – מתהווה נטייה להאשים בכך אחרים, ואין זוכר האדם שהיה הוא הגורם. וכך, שוב ושוב, בפעולות, מילים ומחשבות נוצר סבל נוסף. על-כן, בבודהיזם, נחשבת הבורות של התודעה כסיבה היסודית לכל הסבל, היצורים אינם מודעים לטבע האמיתי שלהם.

"האמת השלישית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמת על סיום מוחלט של הסבל וסילוק מקורותיו. מושג מצב שבו לא קיים סבל. מצב בו טוהרו מזהמי התודעה (תאווה, קנאה, גאווה, היקשרות, כעס) – מצב שנחווה מעבר לסבל וסיבותיו.

הפסקת (נירודה) התשוקה גורמת להפסקת הסבל. השחרור, המכונה נירוואנה, נחשב להישג הרוחני הגבוה ביותר במסורת ההיניאנה. אולם, על-פי מסורות המהיאנה והוג'ריאנה המזוהות עם נקודת ההשקפה של הבודהיסטווה מצב השיחרור הוא שלב אחד לפני שלב ההארה. כלומר מתרגלי ההיניאנה רק ממסים את אשליית האגו, ההצמדות לרעיון ה"אני" – וכך אינם סובלים עוד ואינם מושפעים על ידי קארמה.

מה שבודהה לא לימדם מאחר שכנראה לא היו מספיק פתוחים לכך, הוא הרעיון שמלבד האגו גם כל התופעות האחרות, פנימיות וחיצוניות, אינן קיימות כשלעצמן. בודהה לא לימד ברמת ההיניאנה שהעולם הנחווה הוא למעשה היטל של התודעה, בדומה לחלום. בעובדה זו יכול היה להכיר רק מי שחווה הארה מלאה.

בשלב זה החמדנות, הבורות והשנאה מתחלפות באהבה, תובנה ונדיבות.

"האמת הרביעית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך היחידה להגיע לנירוואנה היא הדרך המתומנת האצילה. כלומר, יישום שמונת עקרונותיה של הדרך המוצעת יגרום לסיום הסבל (סנסקריט: מארגה, marga או בפאלי: מאגה, maga – הדרך המובילה לסיום הדוקהי).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהיניאנה מסבירים את האמת השנייה מתוך הארבע באופן הבא: "מקור הסבל הוא השתוקקות (סנסקריט: טנהא)". מסורות המהיאנה והווַג'ריאנה מתמקדות יותר בסיבה המוחלטת של הסבל, כלומר גורם ראשוני יותר מההשתוקקות – בורות, מעין חוסר ידיעה מלכתחילה (סנסקריט: אַוִוידְיָה, או מאריגפָּה בטיבטית). מתרגלי ההיניאנה אינם יודעים את הדרך הגדולה (מהיאנה) או את דרך היהלום (וג'ריאנה). אולם עם זאת, זרם היניאנה מאוחר יותר המכונה טהרוואדה מזכיר אף הוא שה"השתוקקות" (טנהא) נובעת מה"בורות" הבסיסית (אַווידְיָה). האמת האצילה השלישית בערך "ארבע האמיתות האצילות" מבהירה את השוני הזה בין המסורות.