ארבע מיתות בית דין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ארבע מיתות בית דין הן שיטות ההוצאה להורג, באמצעותן, על פי ההלכה, מתבצע עונש מוות, כחלק ממערכת דיני הנפשות במסגרת הענישה בהלכה.

על-פי ההלכה, עונש מוות נוהג רק בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית, כך שמאז סוף ימי בית שני ענישה זו אינה מתקיימת. קיימת חלוקה בין התנאים לגבי היקף מספר האנשים שהוצאו להורג: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (=שבע שנים) נקראת חובלנית. רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" (גמרא מסכת מכות דף ז עמוד א)

גזר דין מוות והוצאה להורג יכול היה להתקיים על ידי בית דין מיוחד של 23 דיינים שישב במקומות שונים בארץ, למעט מספר עבירות מצומצם שנידונו רק על ידי הסנהדרין. דיני ארבע מיתות בית דין נדונים בפירוט במסכת סנהדרין.

ארבע המיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג, שכל אחת מהן גורמת לנידון סבל במידה שונה. שיטת ההוצאה להורג נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. להלן ארבע השיטות לפי דרגת חומרתן מן הכבד אל הקל:

  1. סקילה - השלכת הנידון ארצה מגובה רב, ורגימתו באבנים עד למותו.
  2. שרפה - השלכת אש לתוך גופו של הנידון (בעודו בחיים).
  3. הרג - עריפת ראשו של הנידון.
  4. חנק - מניעת אוויר מן הנידון, בדרך כלל על ידי חסימת קנה הנשימה.

לשיטתו של רבי שמעון הסדר היה כך: שרפה, סקילה, חנק והרג.[1]

על פי המקרא נראה שמטרת העונשים היא תיקון החברה על ידי הוצאת עושי רע מתוכה והרתעה עבור השאר. למשל, בדינו של בן סורר ומורה: "וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ." (דברים כא, כא).

על פי דברי חז"ל מיתת בית דין מכפרת לאדם על חטאיו (אם התוודה), והוא בן עולם הבא.

פרטי הביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטי הביצוע של ארבע המיתות מבוארים במסכת סנהדרין בפרקים ו-ז; להלן יובאו תמצית הדברים.

לפני ההוצאה להורג היו מוליכים את הנידון למקום ההריגה, וכרוז היה עובר לפניו ומודיע את חטאו ואת עונשו ושואל אם יש מישהו שיכול ללמד עליו זכות. אם נמצא אדם כזה היו מחזירים אותו לבית הדין ושומעים את טענותיו, ואף הנידון היה יכול לבקש ללמד זכות על עצמו, שמא דעתו התבלבלה עליו בשעת המשפט. במרחק של עשר אמות ממקום הריגתו, הנידון היה צריך להתוודות על חטאו, ובמקרה של סקילה, במרחק של ארבע אמות היו מפשיטים אותו. לאחר מכן, היו מטשטשים את דעתו של הנידון בסם מרדים שמהול ביין.

מכאן משתנה הביצוע לפי סוגי המיתות השונות:

  • סקילה: היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה של כ-4 מטרים, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבדה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו..."). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים ("...ויד כל העם באחרונה"), עד שהייתה נשמתו יוצאת.
  • שרפה: היו כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן (כדי לפתוח את פיו אך לא כדי שימות מכך, ויש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו חתיכה של עופרת רותחת.
  • הרג: היו מתיזים את ראש הנידון בחרב.
  • חנק: היו כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים, עד שיוצאת נשמתו.

העבירות שעליהן היו ממיתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבירות שעליהן יש מיתת בית דין נחשבות לעבירות חמורות. להלן פירוט החייבים מיתת בית דין:

כמו כן, עדים זוממים שזממו לחייב אדם בעונש מוות, ייהרגו אף הם באותה המיתה שזממו לחייב את הנאשם.

לאחר ההריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה מצווה לתלות את מי שמת מיתת בית דין, לאחר מותו:

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ.

– ספר דברים כא, כב

לפי פרשנות חז"ל, תלייה מתקיימת רק בעובד עבודה זרה ובמקלל את השם (ישנה דעה, שלא התקבלה להלכה, שלפיה כל המחויב סקילה - נתלה).

הגופה הייתה נתלית סמוך לשקיעת החמה, והייתה נשארת תלויה רגעים אחדים בלבד. זאת כיוון שהאדם עשוי ב"צלם אלוהים", ובתליה זו יש משום בזיון. וכדברי התורה:

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

– דברים, כא, כג

הרוגי בית דין לא היו נקברים בקברות אבותיהם, וקרובי משפחתם לא היו יושבים עליהם "שבעה". אך לאחר ריקבון הגופה, היו מלקטים את עצמותיהם וקוברים אותם בקברות אבותיהם.

סיפורי מיתות בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מקרים של המתה במיתות דומות למיתות בית דין, באירועים שונים בתנ"ך:

  • המקושש שקושש עצים בשבת נסקל. "וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר טו לו)
  • המקלל שקילל את ה' במדבר נסקל. "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן"" (ויקרא כד כג)
  • החוטאים בחטא העגל נהרגו בסיף בידי בני לוי
  • עכן שמעל בחרם במלחמת יהושע בן נון נסקל, ובני משפחתו נשרפו ונסקלו: "וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים." (יהושע ז, כד)
  • בניצחון יהושע את חמשת המלכים שיצאו לנגדו למלחמה בקרב גבעון "וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם, וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים, וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב:" (ספר יהושע, פרק י' כ"ו)

שכיחות גזר דין מוות, והדין בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חז"ל, על מנת לגזור דין מוות יש לקבל עדות של לפחות שני אנשים כשרים, שהִתרו בעובר העבירה (כלומר, הזהירו אותו) לפני ביצועה והודיעו לו מה חומרתה ומה עונשה וקיבל את דבריהם (שאמר אעפ"כ אני עובר). אין לקבל עדות נסיבתית אלא רק של מראה עיניים, וכן נקבעו סייגים נוספים בדרך של קבלת העדות, שכמעט הפכו את עונש המוות לבלתי-מעשי. על פי חז"ל, תלמוד בבלי מסכת מכות דף ז, עמוד א' סנהדרין שהרגה פעם בשבע שנים (ויש הטוענים אף שבעים שנה, דברי רבי אליעזר) נקראה בשם הגנאי "סנהדרין חובלנית". לכן אף שהייתה סמכות לבית הדין לדון אנשים למוות, הוא מיעט לעשות כן (ע"פ חז"ל בתלמוד האסמכתא לכך היא ממה שנאמר בתורה בעניין רוצח-בשגגה "והצילו העדה את הרוצח"). בתקופת השלטון הרומאי ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, סירב הסנהדרין לדון בדיני נפשות, ומאז בטלו בעצם עונשי המוות בישראל.[2] יש סברה לפיה הסירוב לגזור עונש מוות נבע מדרישת הנציבים הרומיים שמונו במקום בניו של המלך הורדוס. הברית החדשה מתארת את משפטו של ישו כשני שלבים: בראשון דנה אותו הסנהדרין ובשני גזר עליו הנציב הרומי עונש מוות. אפשר להניח שכך אמנם התנהלו משפטים שבהם נגזר עונש מוות בתקופת הנציבים.

לדברי חז"ל, על אף שכיום לא דנים מיתות בית דין, דין ארבע המיתות לא התבטלו והם מתקיימים בידי האלוהים שמעניש בדרך הטבע את החוטאים.[3]

מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין [...] דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי

– תלמוד בבלי, כתובות, ל, ע"א

משמעויות לארבע מיתות בית דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יש המוצאים קשר בין ארבע מיתות בית דין לבין ארבע כנפות הציצית (ספר חרדים פרק ט').
  • יש המוצאים קשר בין ארבע המיתות לארבעת היסודות: אש, רוח, מים ואדמה. לפי חלוקה זו סקילה מקבילה לאדמה, שרפה לאש, חנק לרוח, והרג שבו דמו של האדם ניגר – למים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת סנהדרין, ז, א
  2. ^ (תלמוד בבלי, מסכת כתובות דף ל/א)
  3. ^ וראה גם: ספר ראשית חכמה - שער היראה - פרק אחד עשר; ספר מנורת המאור - אות ב.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.