ארגומנטציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ארגומנטציה היא פעילות טיעון, פעילות הקשורה לויכוח. פעילות שבה מעלים טיעונים ומעריכים אותם.

תולדות הארגומנטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגומנטציה העוסקת בטיעונים נוסדה כענף של הרטוריקה, תורת הנאום, ביוון הקדומה. ניתן לזהות שתי גישות ביחס ללימוד העולם וטבעו: גישה אחת הדוגלת בבניה ובהערכה של טיעונים דדוקטיביים, דהיינו שימוש בלוגיקה המבוססת על סילוגיזם – תורת ההיקשים, שנבנים מהכלל לפרט. פילוסופים כמו סוקרטס ואפלטון העדיפו דרך זו כי סברו שהחושים מתעתעים, לכן למידה באמצעותם עלולה לסלף את האמת.

הגישה האחרת מתבססת על למידה וידיעת העולם דרך הפעלת החושים בטבע כדי לגלות את החוקיות שבו, אריסטו שהיה אחד המובילים בגישה זו היה אחד מאבות ההסקה האינדוקטיבית לחיפוש, לזיהוי, ולגילוי החוקיות דרך התבוננות בפרטים.

לארגומנטציה שורשים עתיקים בתרבות היהודית. התנאים והאמוראים, חכמי המשנה והתלמוד עסקו בארגומנטציה כדרך ללימוד ולפרש התורה הכתובה כדי להבין את הכתוב ולפסוק הלכות. דרך הלימוד המקובלת עד היום בעולם הישיבתי מבוססת על חברותות הלומדות תורה בדרך זו. למעשה, הארגומנטציה בישיבות מבוססת על יג' המידות שבהן נדרשת התורה שקבע רבי ישמעאל, שהן הרחבה של המידות שקבע הלל הזקן, כגון: קל וחומר, גזרה שווה, בניין אב, כלל ופרט, ודבר הלמד מעניינו.

ארגומנטציה בלמידה ובהוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת הארגומנטציה בתהליך הלמידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגומנטציה בחינוך הינה פעילות חברתית שבה בני השיח מנסים לחזק או להחליש את הרעיונות של בני שיחם. ממחקרים שונים עולה כי מטרה זו מושגת כאשר בני השיח מחויבים לעסוק בפעילות של הנמקה.

ואן אמראן ושות'‏[1] הגדירו ארגומנטציה בהקשר הלימודי כפעילות ורבאלית וחברתית שמטרתה לשכנע או לשנות את עמדתו של השומע או הקורא. הגדרתם מתייחסת לשלושה מרכיבים: פעילות חברתית ורבלית, נקודת הפתיחה מתאפיינת באי הסכמה ובניית טיעונים המכילים הסברים והצדקות.

חוקרים נוספים כמו דואק (Douek, 1999) וביקר (Baker, 2002, 2003) פיתחו את ההיבט החברתי של ההגדרה הזו. לטענתו של בייקר, יישום הארגומנטציה הוא הקשר חברתי שיתופי של פתרון בעיות, שעיקרו מציאת משמעות משותפת. להקשר זה שני היבטים - דיאלקטי ודיאלוגי. בהקשר הדיאלקטי הכוונה לדעות שונות, מתחרות או סותרות המובאות בדיון. בהקשר הדיאלוגי הכוונה לדיונים הנערכים בין אינדיבידואלים שותפים המנסים להבין זה את זה. העניין החברתי בא לידי ביטוי גם בהגדרתו של זרפסקי (Zarefsky, 1995) לפיה, ארגומנטציה היא פעולה חברתית של התמחות בהצדקת החלטות בתנאֵי אי-ודאות.

מבנה הטיעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענה: אמירה שניתן להתווכח על הצדקתה, נכונותה, אמיתותה או תקפותה, טענה עשויה להיות קביעה, עמדה, דעה, החלטה מסוימת, השערה, הנחה, מסקנה, ציווי, תאוריה או פתרון מסוים לבעיה.

נימוק: אמירה המובאת לתמוך בטענה ולבססה.

נימוק מסוג "ראיה" (evidence) עונה על השאלה: "איך אני יודע שהטענה אמיתית?". מדובר בנתונים או בממצאים המצביעים על כך שאכן הטענה אמיתית; שיש לה אחיזה במציאות; שהיא קיימת ועוד. בעולם המשפט לדוגמה ישנן ראיות ישירות ונסיבתיות המנסות לענות על השאלה "איך אני יודע שהנאשם בעברה ביצע אותה". הטענה במקרה זה: "אלמוני ביצע את העברה".

נימוק מסוג "הסבר" (explanation) עונה על השאלה: "מהם הגורמים, ההצדקות או הסיבות לטענה?". נימוק מסוג הסבר תאורטי (theoretical explanation) שתפקידו להסביר את הטענה ולענות על השאלה: בהנחה שהטענה אמיתית, מהן הסיבות או מהם הגורמים שמסבירים את הטענה או, מדוע זה כך. בעולם המשפט מחפשים את המניע להעבירה. המניע הוא ההסבר לטענה "אלמוני ביצע את העברה".

טיעון מורכב מטענה + נימוק.[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכימה של טולמין לארגומנטציה מתייחסת לארבעה מרכיבים

  1. טענה או מסקנה
  2. מידע או הסיבה התומכת בטענה
  3. הצדקת האופן שבו המידע תומך בטענה או במסקנה.
  4. ביסוס - מספק תמיכה להצדקה הנ"ל.

ללמוד כדי לטעון ולטעון כדי ללמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ללמוד כדי לטעון – מטרתו של תהליך זה היא ללמוד כיצד לטעון ולהעריך טיעונים.
  • לטעון כדי ללמוד – מטרת תהליך זה היא שילוב של ארגומנטציה לצורך למידה משמעותית של מושגים וסוגיות בתחומי הדעת והתוכן השונים.

חשיבות הארגומנטציה בהוראה ולמידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעתו של גלסנר מבנה הטיעון מייצג למעשה את המבנה הלוגי של תהליך החשיבה. מעקב אחרי טיעוני לומדים משמעותו מעקב אחר דרך הסקת המסקנות, דרך פתרון הבעיות ודרך קבלת ההחלטות שלהם. כשלומד מארגן ומנמק את דעתו, את השערתו, את מסקנתו, או את הפתרון שהוא מציע, הוא בונה טיעון שמייצג את הדרך שבה הוא הגיע למסקנה, לדעה, להשערה, להחלטה או לפתרון. זוהי הצרנה של סכמות החשיבה שלו. כשמעריכים את הטיעון מעריכים למעשה דרך חשיבה. חוקרים רבים (כדוגמת קון - 1993,Kuhn )מצביעים על ההיבט הטיעוני כמעודד הזדמנויות: להצגת עמדות שונות, להגנה על עמדה של היחיד ביחס לעמדתו של האחר, לבחינת שיקולים חדשים ולניהול משא ומתן על משמעיות מושגים ותהליכים על מנת להגיע להסכמה .כל הפעולות הטיעוניות הללו יוצרות הזדמנויות המפתחות ומטפחות הבנות משמעותיות התורמות להבניית ידע באופן פעיל ומשמעותי.

ארגומנטציה במדעים ומתמטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן עדויות רבות לכך שפעילות טיעון יכולה לתרום תרומה משמעותית להבניית מושגים וידע מדעי פעילות כזו שכיחה מאוד בעשייה המדעית והיא נחשבת לאחת מאבני היסוד של המדע. עם זאת, בלימודי המדעים בבית הספר לרוב לא מתקיימת פעילות מסוג זה, ככל הנראה משום שקשה מאוד לחולל אותה. על המורה מוטלת משימה קשה של מציאת דרכים יצירתיות שיגרמו לתלמידים לטעון בתחומים שלא תמיד מעניינים אותם. אחד מן הפתרונות שנבדקים במחקרים בתחום נקרא:

עיצוב ארגומנטטבי - Argumentative design[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקרים שונים פותחו סביבות לימוד בעלות פוטנציאל להתרחשות ארגומנטציה. המונח עיצוב ארגומנטטיבי הוגדר על ידי צמד החוקרים שוורץ ולינצ'בסקי מהאוניברסיטה העברית שמטרתו לתאר את התנאים בעלי הפוטנציאל להוביל לשיח טיעוני. העיצוב הארגומנטטבי מורכב משלושה תנאים: התנאי הראשון נוגע לדרך שבה העמיתים עובדים יחד: העמיתים יכולים לפעול אותן פעולות הם עובדים יחד ובעלי אותן המטרות. התנאי השני הוא תנאי בדיקת השערות - כלומר לתלמידים יש יכולת לבדוק את נכונות פתרונם. והתנאי השלישי הוא ההרכב הקוגניטיבי של הבני השיח האם קיימת בניהם אי הסכמה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמנון גלסנר, עדי בן דוד פיתוח חשיבה מסדר גבוהה - סקירת ספרות, האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים , 2009
  • Schwarz, B. B., & Linchevski, L. (2007). The role of task design and of argumentation in cognitive development during peer interaction. The case of proportional reasoning. Learning and Instruction, 17(5
  • Andriessen, J. E. B., & Schwarz, B. B. (2009). Argumentative design. In N. Muller-Mirza, & A. N. Perret-Clermont (Eds.), Argumentation and education – theoretical foundations and practices. (pp. 145-174) Springer Verlag.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Van Eemeren, Grootendorst, & Snoeck Henkemans, 1996