ארגון צבאי יהודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגל הארגון (שחזור על סמך העדויות)
האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. האנדרטה מוצבת במקום שבו עמד גטו ורשה, והעתקה מצוי ברחבת מוזיאון יד ושם בירושלים

הארגון הצבאי היהודי, בקצרה אצ"י, הוא שמו העברי של הארגון Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW (ז'.ז.ו. בפולנית) - ארגון מחתרת יהודי מזוין שהוקם במהלך מלחמת העולם השנייה ואויש ברובו על ידי אנשי בית"ר, ברית החייל והתנועה הרוויזיוניסטית בגטו ורשה. האצ"י פעל במקביל לארגון היהודי הלוחם (אי"ל), הגדול יותר, במרד גטו ורשה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היסטוריה של פולין: מלחמת העולם השנייה, גטו ורשה

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו גייסותיה של גרמניה הנאצית לפולין דרך גבולה המערבי. צבאה החזק והמחומש היטב של גרמניה מוטט את קווי ההגנה הפולנית על ציודם המיושן. את העיר ורשה, בירת פולין, החלו הגרמנים להפציץ מן האוויר. החל מ-7 בספטמבר כיתרו הכוחות הגרמניים את העיר. לאחר כשלושה שבועות נכנעה ורשה, והצבא הגרמני נכנס אל העיר במצעד ניצחון.

כחודש לאחר כיבוש העיר הוציא הגסטפו הוראה להקים גטו יהודי בעיר. הגטו עצמו הוקם רק לאחר כשנה, בסביבות חודש אוקטובר 1940. היהודים, שמספרם בתחילת אותה שנה עמד על 380,000 (והיוו 40% מאוכלוסייתה), רוכזו בשטח של 8% משטח העיר. בהמשך נאסר על היהודים לצאת את תחומיו של הגטו. במקום החלו לפשוט רעב ומחלות עקב צפיפות גדולה, עוני, ותנאי מחיה גרועים.

הקמת האצ"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן זיכרון לפאוול פרנקל ודוד אפלבאום, מפקדי הארגון הצבאי היהודי. מוצבת ברחוב Stanislawa Dubois בוורשה, בו נמצאות אבני הנצחה של "נתיב הזיכרון לשואה ולגבורת היהודים".

ההתארגנות להקמת האצ"י החלה כפי הנראה בסביבות חודש נובמבר 1939 בשני מוקדים נפרדים:

  • דוד מרדכי אפלבאום ושלושה יהודים נוספים, כולם קצינים לשעבר בצבא הפולני, נפגשו עם הנריק איוונסקי, מפקד המחתרת הפולנית ה-KB, ק.ב, (Państwowy Korpus Bezpieczeństwa), (בפולנית: חיל הביטחון הלאומי, מעין פלוגת מחץ בארמייה קריובה), וביקשו שיעזור בריכוז נשק להתנגדות לגרמנים.
  • פאוול פרנקל החל לאסוף סביבו צעירים בית"רים, כדי להוות כוח התנגדות לשלטון הנאצי. פרנקל דרש מהם מחויבות מלאה, ניתוק קשרים עם משפחה וחברים ומעבר לחיי צבאיות. בתחילה ההיענות לקריאתו הייתה נמוכה.

לקראת תחילת 1940 התגבשו שישה תאים ובהם כמה עשרות מגויסים. נציגיהם הציגו את ההתארגנות בפני איוונסקי וקיבלו מספר כלי נשק עימם התחילו להתאמן. אז הוחלט רשמית על שם הארגון. עיקר הגיוסים היה מאנשי הארגונים הרוויזיוניסטיים: אנשי ברית החייל, פעילי תנועת הצה"ר וצעירים משורות בית"ר, אשר עוד קודם למלחמה התאמנו בתאים החשאיים של האצ"ל, בעזרת קציני צבא פולניים, לקראת עלייה לארץ ישראל והצטרפות למאבק המחתרתי. עם זאת, לא היה השיוך המפלגתי קריטריון להצטרפות לארגון, ויש עדויות על אנשים שהצטרפו מכל גוני הקשת הפוליטית של יהדות אירופה, מקומוניסטים ועד לחסידים. מעדויות שונות ניתן ללמוד כי הגיוס לתאים היה חשאי וכי נשמר מידור גבוה בין תא אחד לאחר. התקיים קשר עם המחתרת הפולנית ועם גורמים מחוץ לוורשה, גויסו אנשים, ונערכו אימונים בנשק. בפגישות שקיימו חברי הארגון בנושאי ציונות נכחו לייב רודל ופאוול פרנקל שהזדהו בפניהם כאנשי בית"ר ולא כחברי מחתרת.

תחילת הפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות מסוימות טענו, שהפעילות הראשונה שבה החל הארגון הצעיר, היא ארגון מטבחי רחוב. יחד עם הערך ההומניטרי, הסיבה האמיתית למטבחים הייתה הקמת מקומות מפגש בסתר. באותם מטבחים היו נפגשים אנשי הארגון (ישנן עדויות שמוסרות שהמטבחים היו קיימים עוד לפני הארגון, אך לאותה הסיבה). יותר מאוחר, המטבחים הועברו לאחריות גורמים ציבוריים בגטו. פעולות משמעותיות היו הברחות של יהודים משטחי הכיבוש הנאצי אל ברית המועצות. באוקטובר 1940 הוקם בוורשה הגטו היהודי והאצ"י החל לפעול כארגון מחתרתי מוסדר. חייליו חולקו לפי תאים בני ארבעה חיילים ומפקד. כיתה הורכבה מארבעה תאים, וכן לגבי מחלקה, שארבע מהן היוו פלוגה. במקביל קמו מחלקות לוגיסטיות שטיפלו ברפואה, ארגון, כספים, וקשר עם גורמי חוץ. אין הוכחה חד משמעית לגבי מי היה אז ראש מטה הארגון - היה זה איש בית"ר פאוול פרנקל, איש הצה"ר לייב "ליאון" רודל, או מרדכי אפלבוים. דוד ודובינסקי, מאנשי הצה"ר בפולין, עמד בראש הנציגות הפוליטית שהתקיימה ליד המטה. מפקדים נוספים בארגון היו מוישה וייסשטוק, חנוך פדרבוש, והנריק ליפשיץ-ליפינסקי. המטה הראשי של הארגון נקבע בבניין בכיכר מוראנובסקי מספר 7. למרות שרוב ההנהגה הייתה מרקע בית"רי הרי שרבים מהלוחמים מן השורה לא היו שייכים לתנועה. הם גם לא נדרשו לקבל את ערכי התנועה אלא רק את המשמעת הארגונית. מספר חברי הארגון אינו ידוע, וקיימות גרסאות שונות. על פי "יד ושם" המספר המקסימלי שנמסר הנו 250 חברים. אז נצרפו גם זוג טבעות, אשר כונו טבעות הקשר, ששימשו להזדהות כאשר נפגש איש מחתרת פולנית עם מסתנן שיצא מהגטו בשליחות הארגון. היו אלה טבעות מעוטרות בסמלים שונים, בהם אריה וכבש, סמל לגבורה ולקורבן. טבעת אחת נמצאה במטה האצ"י בגטו והשנייה אצל הנריק איוונסקי.

כיום מוצגת טבעתו של איוונסקי במוזיאון יד ושם. היא ניתנה בשנת 1978 לחוקר האצ"י, חיים לזר ליטאי, בביקורו בפולין אצל איוונסקי‏[1]. טבעת המטה אבדה במרד.

כריית המנהרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העברת היהודים לגטו ובידודם בו, עלה צורך בשימור קשר עם העולם שבחוץ לשם תיאום עם המחתרת הפולנית ולהשגת ציוד, תרופות ונשק. קשר עם מחתרת ה-ק.ב קיימו חברי ארגון שהיה בידם אישור לעבודה בחלק ה"ארי" של ורשה. כמו כן גייס האצ"י מהנדסים שהחלו עמלים על תכנון מנהרות. האצ"י כרה שתי מנהרות; אחת התחילה ממרתף כנסייה ברחוב לשנו, שפתחה נבנה כבונקר שבו ציוד ופתחי אוויר המסוגל לקיים אנשים. פתחה של המנהרה הנוספת, שעברה תחת רחוב אוקופובה, הגיע אל בית הקברות היהודי.

ביולי 1942 קיימו הנאצים את האקציה הגדולה הראשונה, ובעקבותיה הוקטן משמעותית שטח הגטו. המנהרות שנחפרו נותרו מחוץ לשטחו החדש של הגטו, היכן שלא ישבו עוד תושבים יהודים והסתובבו כוחות שיטור נאציים, לטביים ויהודיים. הגישה אליהן נוטרלה ומנהרת בית הקברות התגלתה. המחלקה הטכנית של הארגון הביאה לחפירת מנהרה שתוביל אל בונקר הכנסייה, במקביל לכריית מנהרה חדשה אל בית נטוש שעברה תחת בניין בית המשפט. מנהרה נוספת, שעברה דרך צינורות ביוב ברובה, נכרתה ברחוב קרמליצקה. גולת הכותרת הייתה בנייתו של הבונקר הראשי תחת מטה הארגון בכיכר מוראנובסקי, ומנהרה שתוליך ממנו אל הצד ה"ארי". אלו אמורים היו לשמש כפתח המילוט בשעות האחרונות של ההכרעה. מנהרה זו נחפרה תחת הכיכר ובנייתה הייתה קשה עד מאוד בשל מכשולים רבים, ביניהם צינורות מים, אדמה סלעית, והמולת התנועה בכיכר שחייבה חיזוק מסיבי של המנהרה לבל תקרוס. מלאכת החפירה צריכה הייתה להעשות בשקט מוחלט ולכן לא נעשה שימוש במקדחים אלא בחפירה ידנית בלבד. עוד הקשתה העובדה כי פתחה היה צר ואפשר רק לאדם בודד להידחק בה כל פעם. בנייתה הושלמה בתחילת שנת 1943.

הקשריות באצ"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

באצ"י שירתו נשים שתיפקדו כקשריות, אשר היו נוהגות לצאת מחוץ לגטו במטרה לקיים את הקשר עם המחתרת הפולנית תוך העברה וקבלה של מסרים. לתפקיד נבחרו נשים שחזותן הייתה סלאבית ככל הניתן. תוך סיכון גבוה וחירוף נפש הצליחו הקשריות גם להבריח משפחות וילדים אל מקומות מקלט מחוץ לחומות. הייתה זו לוחמה בקו הראשון. קשריות שהיו מחוץ לגטו בעת פרוץ המרד חזרו אליו דרך המנהרות כדי להילחם מתוך הגטו. אחרות לחמו לצד הפולנים בקרבות מאוחרים יותר. חלקן נשארו בחיים‏[2].

לקראת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על כריית המנהרות וההברחות עסק הארגון במעקב ואיסוף מודיעין אחר אנשי הגסטאפו בגטו והתנקשות ביהודים אשר שיתפו פעולה עימו.

באותו זמן מנה הארגון שתי פלוגות, בהן כ-240 איש, אשר היו מצוידות בנשק וציוד משובח ביחס לתנאי המלחמה והגטו. חילקו אותן לארבע קבוצות האמורות לאייש ארבע עמדות, תחת פיקודם של פאוול פרנקל, לייב רודל, חנוך פדרבוש ומשה וייסשטוק.

מחודש ספטמבר ועד תחילתו של המרד בגטו, עסק הארגון בהכנות קדחתניות לקראת הקרב העתידי. הציוד נאגר, הוכן וחולק, העמדות בוצרו ותוספקו. ב-18 עד ה-21 בינואר 1943, חידשו הגרמנים את הגירושים מהגטו. אז יצאו חברי הארגון בחוליות קטנות החמושות בנשק קל (ללא מקלעים חצי כבדים), במקביל לחברי אי"ל, אל סדרת קרבות רחוב ראשונים בגטו בהם נהרגו שישה מלוחמי הארגון.

כל אותה העת קם ופעל לצידו של האצ"י, הארגון היהודי הלוחם, אי"ל. היה זה ארגון גדול יותר שאיגד תחתיו תנועות ציוניות סוציאליסטיות בעיקר. המגעים בין הארגונים היו מעטים. ניסיונות לאיחוד ביניהם לא עלו יפה. הסיבה לכך נתונה במחלוקת:

  • אנשי אי"ל טענו שהאיחוד לא יצא אל הפועל מכיוון שאנשי האצ"י דרשו שבראש הארגון המאוחד יעמוד אדם שיש ברשותו ניסיון צבאי. מכיוון שאדם כזה לא היה באי"ל, האפשרות היחידה היא שהמנהיג יבוא מהאצ"י. גורמים באי"ל ראו זאת כניסיון השתלטות על המנהיגות.
  • סיבה נוספת לכישלון האיחוד, גרסו באי"ל, היא שהאצ"י היה ארגון שהיה מאורגן טוב יותר ובעל חימוש רב יותר, ואיחוד יכריח אותו לחלק את הציוד שלו לאנשי אי"ל, דבר שהיה למורת רוחם של מפקדי אצ"י.
  • אנשי האצ"י טענו שהאיחוד לא יצא אל הפועל מכיוון שאנשי אי"ל דרשו שהצטרפות אנשי האצ"י לארגונם תיעשה במסגרת אישית, ולא תנועתית, בעוד שכל שאר התנועות הציונות האחרות הצטרפו לאי"ל במסגרתן המלאה. יהודה באואר סיפר: "הם (האצ"י) רוצים להצטרף לארגון הלוחם כקבוצה, בעוד שארגון אי"ל מוכן לקבלם כיחידים." הלל זיידמן (יומן, 170), מדווח כי נפגש עימם, והצליח לשכנע אותם להצטרף למרד כחטיבה. המנהיגים יכנסו למפקדה הראשית של תנועת ההתנגדות. לא ברור עד כמה הסיכום אמנם בוצע ומנהיגי ביתר צורפו למפקדה הראשית.
  • התקיימו גם מחלוקות אודות גביית כספים בגטו (אשר שני הארגונים ביצעו), ובו בזמן התקיימה עוינות אידאולוגית כלפי המחנה הרוויזיוניסטי שמנעה איחוד מעין זה. גם הקשר בין האצ"י לבין "גורמים פולניים ימניים לאומניים" הרחיק את המחתרות.

שני הארגונים הסכימו על חלוקה כללית של שטחי הלחימה. האי"ל התכוון כנראה להילחם בהתבססו על יחידות קלות ניידות, ואילו האצ"י, בשל חימוש כבד יותר שהיה ברשותו או בשל ניסיונו הרב יותר בפיקוד הצבאי, הופקד על שטחים פתוחים כמו כיכר מוראנובסקי. האצ"י תכנן לחימה מסודרת מתוך עמדות. המנהרות שחפר היו מיועדות לקיים אספקה וחימוש, ולבסוף גם נתיב יציאה מן הגטו לשם המשך לחימה בשטחי היערות.

המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד גטו ורשה

היה זה ב-18 באפריל 1943, יום לפני ליל הסדר של שנת תש"ג, כשקיבלו ראשי הגטו היהודיים את פקודת הנאצים כי על הגטו מוטל עוצר מלא וכי באמצע הלילה יתחיל מבצע של פינוי הגטו כולו. אחד מהם הצליח לחמוק מהשמירה שהושמה עליהם והעביר את המידע לאחד מאנשי האצ"י. הדבר אימת ידיעה שהעבירה קשרית לפני כן על אקציה סופית של הגטו.

פאוול פרנקל, מפקד האצ"י, העביר מיידית את הידיעה למרדכי אנילביץ', מנהיג האי"ל. כל לוחמי הארגון וצעירים נוספים נטלו נשק ולפי פלוגות התפרסו בעשרות עמדות בגטו. את הילדים והמבוגרים הכניסו אל מרתפים ובונקרים.

הנפת דגל אצ"י על ידי יאצק והאלינה.

עיקר כוחו של האצ"י התרכז בארבע פלוגות בכיכר מוראנובסקי. פאוול פרנקל פיקד על הפלוגה שתפסה את מרכז הכיכר והגנה על המטה הראשי של הארגון. ליאון רודל פיקד על פלוגה מובחרת שתפסה עמדות סביב. פלוגות אלה היו חמושות היטב ברימוני-יד, בבקבוקי מולוטוב, אקדחים, רובים, נשק אוטומטי, מכונות ירייה קטנות ומכונת ירייה כבדה אחת (היחידה בגטו). מרדכי אפלבוים פיקד על פלוגה בת 40 לוחמים שהתמקמה בבניין ברחוב מילא. רודי בינשטוק פיקד על 50 לוחמים ברחוב פרנצישקנסקה שהיו חמושים בעיקר במטעני נפץ וברימוני-יד. דוד ברלינסקי פיקד על 20 לוחמים ברחובות נאלבקי ומילא. מפקדי כוחות במוקדים נוספים היו לייזר סטנביץ', יאן פיקה ורומן ויינשטוק. שמואל לופט היה מפקדן של שלוש פלוגות גדולות וחמושות בשטחי התעשייה מדרום שהיו מנותקות משטח הגטו הגדול (בין הרחובות נובוליפקי ולשנו). לא ידוע כמה אנשים מנה הארגון אז. אולם מספר החברים לא מנה יותר מ-250 על פי הערכה מקסימלית. ייתכן שבמהלך הקרבות הצטרפו ללוחמים עוד אנשים מתושבי הגטו.

בבוקר ה-19 באפריל 1943 נכנסו כוחות אס אס וחיל רגלים אל הגטו. הם נתקלו באש שנפתחה עליהם מעמדות שונות בבתי הגטו. טנק שהוכנס לגטו הוצת וחסם את התנועה. מוביל הכוחות ומפקד כוח האס-אס, פון זאמרן-פרנקנאג, דיווח כי כוחותיו נסוגים וכי הוא סובל מפצועים והרוגים. האחראי על מבצע חיסול הגטו, גנרל יורגן שטרופ, שחרר אותו מתפקידו ותפס את הפיקוד על המבצע לדיכוי המרד. עם כוח גדול שארגן מחדש נכנס שטרופ אל כיכר מוראנובסקי. שם הופתע להתקל באש כה עזה, עד שנאלץ להביא כוחות תגבור נוספים לאזור.

בצהרי אותו יום קרה אירוע סמלי ויוצא דופן. אל גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקי, היכן ששכן מטה האצ"י, עלה נער בשם יאצק אייזנר וחברתו האלינה, והניפו עליו שני דגלים: הדגל הפולני האדום-לבן, ולצדו דגל כחול-לבן, דגלו של הארגון הצבאי היהודי. דגלים אלה נראו היטב ברחובות הגטו וברחבי ורשה. עדויות מספרות כי קריאות שמחה פרצו אצל הפולנים למראה הדגלים, בשמעם את היריות והפיצוצים ובראותם את הדגלים מתנוססים מעל לכיכר; כך ידעו כי היהודים היו הראשונים שבפומבי הניפו את נס המרד נגד הגרמנים וכי הצליחו להחזיק בכיכר מורנובסקי. במשך ארבעה ימים ניצבו על הבית דגלי המרד. רק לאחר קרבות רבים הצליחו הגרמנים להשתלט על הבית ולהוריד את הדגל ממנו.

בכל הגטו לחמו אנשי שני הארגונים בחירוף נפש. הכוחות בשטחי התעשייה הצליחו להחזיק מעמד ואילצו את הגרמנים להזעיק תגבורות מספר פעמים.

אחרי ה-20 באפריל החלו הגרמנים להצית את בתי הגטו. ב-24 וב-25 לחודש הוצת הגטו כליל ולהבות עצומות אחזו את כל חלקיו. ב-24 יצאה קבוצה של לוחמי הארגון מכיכר מוראנובסקה, דרך מנהרה, החוצה מן הגטו אל יער מיכאלין הסמוך. שם נתקלו באש הגרמנים ונערך בין הצדדים קרב יריות ארוך. לוחמי הארגון הצליחו להגיע אל בניין ברחוב גז'יבובסקה שבוורשה הארית. אך הותקפו גם כאן, כפי הנראה על ידי פולנים.

בשיאה של התופת, בימים ה-27 ו-28 לחודש, התרחש הקרב העז ביותר של האצ"י, בכיכר מורנובסקי. במיוחד מבניין מספר 2 בכיכר, אש הקלעים בכוחות הגרמניים הייתה מדויקת ולפרקים בלמה את התקפתם.

הכיכר נפלה לבסוף, אך ניצולים מקרב הלוחמים המשיכו לפגוע בסיורים שעברו ברחובות. ב-6 במאי נהרג ליאון רודל בקרב מחוץ לגטו. ב-11 נהרגו שאר הלוחמים ששרדו, וכפי הנראה בהם מפקדם פאוול פרנקל. ההתנגדות בגטו תמה סופית ב-16 במאי 1943. קומץ ניצולים התחבא במקומות שונים עד ששוחרר הגטו.

תיעוד וזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט זיכרון לאצ"י, שנקבע על בניין ברחוב Muranowska 1 בוורשה, סמוך לאתר הקרבות בכיכר מורנובסקי.
כיכר אצ"י ברמת גן

מתוך האצ"י רק שמונה לוחמים וקשריות ספורות נותרו בחיים אחרי המרד כדי למסור את עדויותיהם. ממפקדי הארגון לא שרד אף אדם. עובדה זו, בנוסף למידור הגבוה בין התאים והמחלקות, הקשו על איסוף המידע אודות הארגון. רובו נשען על עדויות השורדים, קשריות אחדות (בהן: עמילקה קוסובר וז'וטה הרטמן), חברי המחתרת הפולנית (ביניהם איוונסקי), מעט מסמכים מארכיון רינגלבלום, ואף עדויות של שטרופ.

אולם גם המידע שהצליח להתגבש לכדי תמונה על מבנה הארגון, התפקידים בו וחלק מפעילותו לא זכו להכרה הראויה לא בספרות, לא במחקר, לא בהנצחה ולא בשיח הלימודי על ההתקוממות בשואה בכלל ואף בנוגע למרד גטו ורשה בפרט. באופן גורף למדי, רוב ספרי הלימוד (לפחות עד לסוף המאה העשרים), אף לא מאזכרים את פועלו של האצ"י, ומתקבל הרושם כי במרד גטו ורשה השתתפו רק אנשי הארגון המקביל לו, אי"ל, וכי מנהיג המרד היה מרדכי אנילביץ'. עובדה זו אינה נכונה, שהרי האצ"י פעל במנותק מאי"ל, והיו לו מנהיגיו שלו. ניתן לטעון כמובן שאי"ל היה ארגון גדול ממנו, אך האצ"י עדיין מנה כמה מאות לוחמים ערב המרד. כמו כן ציודו ונשקו של האצ"י, הודות למחתרת הפולנית, היה רב ואיכותי מזה של אי"ל. סיפור הנפת הדגלים, אשר יש לו עדויות כתובות, כמעט ואינו ידוע בציבור, על אף שיכול היה להפוך למיתוס.

הדעות חלוקות לגבי הסיבה לכך. הדבר עשוי לנבוע, למשל, ממיעוט החוקרים והפרסומים אודות הארגון. אולם יש טענות עיקשות כי הייתה השתקה מכוונת של פועלו של האצ"י על ידי מפלגת השלטון בישראל, מפא"י, מסיבות פוליטיות. ביישוב ובמדינת ישראל. הכוונה בכך היא כי אי"ל היה התאגדות של התנועות הציוניות הסוציאליסטיות בגטו, בעוד האצ"י הורכב בעיקרו מבית"ר ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית. לפי טענות אלה קובעי מדיניות החינוך, אשר היו שייכים למחנה הפועלים, מיזערו עד מאוד את חלקו של הארגון מן המחנה היריב, והאדירו את האי"ל אשר נמנה עם מחנם שלהם. חיים לזר-ליטאי טען ב-1948 כי התעלמות מכוונת, מסיבות פוליטיות, החלה כבר בעצרת הזיכרון הראשונה למרד שהתקיימה בלובלין באפריל 1945.‏[3] דחיקה זו של האצ"י הביאה להשכחתו מתודעת הציבור והצעירים בנוגע למרד. עם זאת, בחינה של ספרות מן העת האחרונה, מלמדת כי כעת מקומו של האצ"י לא נפקד מתיעוד מרד גטו ורשה. הסבר אחר שעלה הוא כי אף מנחם בגין, בעל המודעות העמוקה לשואה, לא רתם את משאבי ארגונו לתיעוד המרד. הסיבה שהוצעה לכך היא כי לא רצה להדגיש את העובדה שהוא כראש בית"ר בפולין עזב את שטח הכיבוש הגרמני ולא חזר להנהיג את מחתרת אנשי תנועתו.‏[4][5]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים לזר ליטאי, מצדה של ורשה, הארגון הצבאי יהודי במרד גטו ורשה Z.Z.W, תל אביב: הוצאת הוועדה לציון יום השנה ה-20 למרד גטו ורשה שעל יד תנועת החרות, 1962, הוצאה מחודשת ב-1983.
  • רחל אוירבך, מרד גטו ורשה, תל אביב: הוצאת מנורה, 1963.
  • חיה לזר, הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, 50 שנה למרד, פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, כרך ח' מס' 7 (77), תל אביב 1993. - (חוברת על פי ספרו של חיים לזר).
  • שרה אוסצקי-לזר וחיה לזר, אור חדש על הז.ז.וו במרד גיטו ורשה, האומה, 144, קיץ 2001.
  • מריאן אפלבאום, בחזרה לגטו ורשה - התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2004.
  • משה ארנס, מרד גטו ורשה – הערכה מחדש, יד ושם, ל"ג, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2005.
  • משה ארנס, דגלים מעל הגטו, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009.
  • שרון גבע, הפוליטיזציה של מרד גטו ורשה בשנות המדינה הראשונות, האומה, 188, חורף 2012.
  • דריוש ליביונקה ולורנס ויינבאום. מבט חדש על ה"אידיליה" של בית"ר בהר וביישוב. יד ושם; קובץ מחקרים. 37:1 (2009).
  • David J. Landau, Caged - The Landau Manuscript, Australia, 1999
  • Dariusz Libionka & Laurence Weinbaum - Bohaterowie, hochsztaplerzy opisywacze Wokół Żydowskiego Związku Wojskowego. Warsaw: Stowarzyszenie Centrum Badań nad Zagładą Żydów, 2011
  • Dariusz Libonka & Laurence Weinbaum "Review of Flags over the Warsaw Ghetto: The Untold Story of the Warsaw Ghetto Uprising by Moshe Arens" Jewish Political Studies Review 23:3-4 (Fall 2011).
  • [2]
  • Laurence Weinbaum "Shaking the Dust Off. The Story of the Warsaw Ghetto’s Forgotten Chronicler, Ruben Feldschu (Ben Shem)" Jewish Political Studies Review 22:3-4 (Fall 2010)
  • [3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מגזין יד ושם, מס' 34, יולי 2004
  2. ^ אחת הקשריות הלוחמות, ז'וטה הרטמן, שרדה וחיה בישראל. בשנת 2011 הדליקה משואה בטקס יום הזיכרון לשואה לגבורה.
  3. ^ ח. לאזאר, הארגון הצבאי הלאומי במרד גיטו ורשה, המשקיף, 23 באפריל 1948.
  4. ^ דניאל בלטמן, אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות, באתר הארץ, 22 באפריל 2009
  5. ^ ייתכן כי בשל כך לא היה ידוע חלקו של האצ"י בלחימה, אפילו בקרב חוגי הימין הפוליטי בישראל, כפי שאירע בעת שראש הממשלה ממפלגת הליכוד, בנימין נתניהו, לא ידע על קיומן בחיים של שתי קשריות של הארגון: דיווח על התקרית באתר nrg
  6. ^ 69 שנים אחרי מרד גטו ורשה - שלט זיכרון לזכרו של פאבל פרנקל, באתר ערוץ 7, 19 במרץ 2012
  7. ^ ישראל היום, 9.4.13, עמוד 5, שלמה צזנה
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg