ארווין שולהוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המלחין ארווין שולהוף עם הרקדנית מילצ'ה מאיירובה

ארווין שוּלְהוֹףגרמנית: Erwin Schulhoff;‏ 8 ביוני 189418 באוגוסט 1942) היה מלחין ופסנתרן יהודי-גרמני.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שולהוף נולד בפראג שבאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום צ'כיה) למשפחה יהודית-גרמנית. הוא היה אחת הדמויות המבריקות ביותר בדור של מוזיקאים אירופאים שהקריירות המצליחות שלהם נקטעו בטרם עת עם עליית המשטר הנאצי בגרמניה. תרומותיהם של רבים מן המוזיקאים הללו, כולל שולהוף, נידונו מאז לשכחה במידה רבה, על אף חשיבותם ומרכזיותם בהתפתחות המוזיקה הקלאסית בשליש הראשון של המאה ה-20.

בנעוריו למד שולהוף הלחנה ופסנתר בפראג, וינה, לייפציג וקלן. בין מוריו היו קלוד דביסי, מקס רגר, וילי תרן ואחרים. אחרי מלחמת העולם הראשונה ניכרו הן בנגינתו והן בכתיבתו השפעותיהם האוונגרדיות של הג'אז והדאדאיזם. הוא היה אחד המלחינים הקלאסיים הראשונים באירופה שמצאו השראה במקצבים של מוזיקת הג'אז. שולהוף היה וירטואוז ידוע-שם בפסנתר ויצא למסעות ממושכים בגרמניה ואף מחוץ לגבולותיה, אל צרפת ואנגליה.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 נתקל שולהוף בקשיים גוברים והולכים הן במישור האישי והן בזה המקצועי. יהדותו והשקפותיו הפוליטיות הקיצוניות הביאו לכך שהמשטר הנאצי סיווג את יצירותיו כ"מנוונות" והכניס אותן לרשימה השחורה. נאסר עליו להופיע ברסיטלים בגרמניה ויצירותיו לא הושמעו עוד בפומבי.

אהדתו המוצהרת לקומוניזם, שניכרה יותר ויותר ביצירותיו, סיבכה אותו בצרות גם בצ'כוסלובקיה. ב-1932 יצר גרסה מוזיקלית למניפסט הקומוניסטי (אופוס 82). בפראג, שם מצא מקלט, התקבל לעבודה כפסנתרן רדיו, אך משכורתו הספיקה בקושי לכיסוי הוצאות הקיום היומיומי ההכרחי. כאשר כבשו הנאצים את צ'כוסלובקיה ב-1939 נאלץ לנגן בשם בדוי. ב-1941 אישרה ברית המועצות את בקשתו לקבלת אזרחות, אך הוא נעצר ונשלח לכלא לפני שיכול היה לעזוב את צ'כוסלובקיה.

ביוני 1941 נשלח שולהוף למחנה הריכוז וולצבורג, סמוך לווייסנבורג, בוואריה. הוא מת ב-18 באוגוסט 1942 משחפת[1].

סגנון מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנונו של שולהוף עבר מספר תקופות נבדלות. ביצירותיו המוקדמות ניכרת השפעת מלחינים בני הדור הקודם, בהם דביסי, סקריאבין וריכרד שטראוס. בהמשך, בשלב הדאדא שלו, חיבר שולהוף מספר ניכר של יצירות שהכילו יסודות אבסורד; באלה בולטות "אין פוטורום" (מתוך "חמש תמונות" לפסנתר) - קטע דומם מתחילה ועד סיום, בנוי כולו מהפסקות, המקדים את "33'4 של ג'ון קייג' ביותר משלושים שנה.‏[2] ליצירתו של שולהוף קדמה יצירתו של אלפונס אלה, "מרש אבל להלווייתו של איש חירש", שנכתבה בשנת 1897; אלא שבשונה מיצירותיהם של אלה וקייג', החיבור של שולהוף כתוב בפרטי פרטים רתמיים, ומשתמש בסימניות קצב מוזרות ובתבניות רתמיות מורכבות, אם כי דוממות.

תקופת הסגנון השלישית של שולהוף נמשכת מ-1923 בערך עד 1932. אלה היו שנותיו הפוריות ביותר כמלחין‏[3] והיצירות שחוברו במהלך השנים האלה הן, ככלל, המבוצעות בתכיפות הגדולה ביותר מבין יצירותיו. דוגמאות ליצירות מן התקופה הזו הן "רביעיית המיתרים מס' 1" ו"חמישה קטעים לרביעיית מיתרים, המשלבות אוצר מילים מודרניסטי, יסודות נאו-קלאסיים, ג'אז ומקצבי מחול ממגוון מקורות ותרבויות.

התקופה שחתמה את הקריירה שלו הוקדשה ליצירות שאפשר לסווגן כ"ריאליזם סוציאליסטי", לא פעם עם רקע של אידאולוגיה קומוניסטית.

באופן כללי, המוזיקה של שולהוף עודנה מחוברת לטונליות המערבית, אף כי, בדומה לפרוקופייב ואחרים, הגישה הנלהבת, המתלהמת שביסוד המוזיקה שלו מעוטרת לעתים קרובות בתרוצות של דיסוננס בוטה. תווי היכר אחרים המאפיינים את סגנון ההלחנה שלו הם שימוש בהרמוניות מודאליות, הרמוניות של קוורטות, מקצבי מחול וגישה חופשית יחסית לצורה. לשולהוף הייתה חשובה גם יצירתה של האסכולה הווינאית השנייה, אף כי הוא לא אימץ מעולם את שיטת שנים-עשר הטונים ככלי עבודה בהלחנתו.‏[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]