ארון קודש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארון הקודש בבית כנסת בפדובה, איטליה

ארון קודש הוא המקום שבו נמצאים ספרי התורה בבתי הכנסת של יהודי אשכנז. בבתי כנסת ספרדים מקום זה נקרא היכל.

ישנם כיום שני סגנונות מבניים עיקריים: הראשון הוא ארון עץ הצמוד לקיר בית הכנסת, והשני הוא גומחה בקיר בית הכנסת הנסגרת בעזרת דלתות. בעבר הסוג הראשון היה המקובל בקרב יהודי אשכנז, ובשל הקרבה הסמבולית לארון הברית, נקרא ארון קודש. כיום ניתן למצוא בבתי כנסת אשכנזיים גם ארונות קודש מהסוג השני.

התיבה והתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההיכל וארון הקודש בימי קדם

בבתי הכנסת של העת העתיקה ה"תיבה" שמשה כמקום אחסון לחפצי הקודש ובעיקר לספרי התורה. התיבה הייתה ניידת, כך שהסברה המקובלת כיום היא שעד המאה השלישית התיבה הוחזקה בחדר סמוך לאולם התפילה, או במבנה נפרד. את התיבה היו מכניסים לאולם התפילה לפני הקריאה בתורה, ומיד לאחר התפילה החזירו את התיבה למקומה. במקורות תלמודיים (למשל, מגילה כו ע"ב. יש גם אזכור יחידני במשנה) נזכר חפץ נוסף לתוכו הכניסו את ספר התורה. שמו "תיק" והשימוש בו לא היה קבוע. ממצאים ארכאולוגים שנתגלו בארץ ישראל ובארצות הגולה בעת העתיקה מעידים על התפתחותן של שני טיפוסים עיקריים של אותו מקום קדוש בו אוחסנו ספרי התורה - גומחה ארכיטקטונית ("היכל") וארון עץ ("ארון קודש"). שני האחרונים השפיעו, בהתאם, על סוגי אריזת ספר התורה – תיק מעץ ומעיל בד. התגבשות ארון הקודש או ההיכל כמקום אחסון קבוע של ספרי התורה החלה בגולה במאה השלישית, ובארץ ישראל במאה הרביעית.

ארון מעץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדות המוקדמת ביותר לארון מעץ הניצב כרהיט בבית הכנסת היא מן המאה הרביעית, ונמצאת בתיאורי הארונות שעל גבי זכוכיות זהב שנמצאו בתוך קטקומבות ברומא. על חלק מהן מתואר ארון אנוכי בעל שתי דלתות פתוחות, כאשר בתוכן נראות מגילות המונחות בצורה אופקית על גבי מדפים או בתאים נפרדים. מכיוון שככל הנראה המגילות לא היו עטופות, שלמותן הייתה תלויה בסגירותו של ארון העץ. ככל הנראה בבית כנסת של חמת טבריה ניצב ארון מעץ.

ארון הקודש לאורך הדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארון הקודש באירופה בסביבות המאה ה-12, ה-13 ותחילת המאה-14 נקבע כחלק אינטגרלי(משולב) מהקיר המזרחי, לעתים בתוך מגרעת בקיר. הארון נסגר על ידי שער ברזל או דלת מעץ. במשך השנים נעלמת המגרעת (במקומות בהם הייתה), וחל ניתוק בינו ובין הקיר המזרחי. הארון נבנה מאבן וקושט בחלקו העליון באורנמנטיקה של שושנים, אשכולי גפן, עלים וכיוצא בזה. החל מהמאה ה-16 צורת ארון הקודש נעשית דומה לארון פשוט. רק החל מהמאה ה-17 ממדי הארון מתחילים להתרחב מאוד. הארון נקשר שוב באופן אורגני לקיר המזרחי, נוספים קישוטים אדריכליים כגון עמודים (המזכירים את יכין ובועז), הדומים לאדריכלות כנסייתית. אדריכלות זו אופיינית במיוחד לבתי הכנסת הפולניים בתקופת הבארוק, וכן לבתי כנסת ספרדיים במערב אירופה, כמו למשל בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם.

החל מהמאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט מארון קודש עשוי שיש משנת 1756 ובו הקדשה של התורם. הארון הועלה לארץ מן העיר רג'ו אמיליה שבאיטליה ונמצא כיום בבית הכנסת המרכזי בקריית שמואל (חיפה)

בעוד שביהדות ארצות האסלאם ההיכל הוא המקום הקדוש ביותר בבית הכנסת, והתיבה (אצל יהדות אשכנז מקום זה נקרא בימה) משנית לו, ביהדות אשכנז אנו מוצאים "מאבק" בין הבימה ובין ארון הקודש על המרכז הסמלי של בית הכנסת. החל מהמאות ה-17 וה-18, "הקרב" הוכרע לטובת ארון הקודש, במקביל לכך שארונות הקודש הופכים למפוארים יותר. מעט קודם לכן, סדר הישיבה משתנה, ובקהילות אשכנז מתחילים לשבת שורה אחר שורה, כשפני המתפללים לפני ארון הקודש. זאת בניגוד לסדר הישיבה עד אז, המקובל עד היום אצל מרבית בתי הכנסת של יוצאי ארצות האסלאם, בהם המתפללים יושבים משלושת צידי התיבה.

במאה ה-18 וה-19 במרחבי פולין שלפני חלוקה, אנו מוצאים ארונות קודש מגולפים בעץ העשירים ומורכבים מאוד מבחינה איקונוגרפית. הארונות היו ברובם מאוד גבוהים, ולעתים היו בני כמה קומות כאשר קודקוד הארון הגיע עד תקרת בית הכנסת. אל הארון היה ניתן להגיע בעזרת מדרגות כאשר לעתים הכניסה למדרגות הייתה מעוצבת כשער. מעל החלל שבו אחסנו את ספרי התורה, הארון היה מורכב מפריטים ארכיטקטונים רבים, כגון עמודים, ספינים, כותרות, כרכובים, בסיסים וכנפיים צדדיות. מבחינה רעיונית, ארון הקודש בבית הכנסת נתפס כארון הברית בבית המקדש, ולכן חלקו העליון של הארון היה מדומה לכפורת שכיסתה את ארון הברית, כאשר מעליו ניצבו הכרובים. נוסף לזאת היו תבליטים של לוחות הברית, כתרים, ידיים בתנוחת של ברכת כוהנים, זרי פרחים ושאר צמחים, בעלי חיים ועוד. בין בעלי החיים ניתן למצוא, דמויות של אריות, נשרים, נמרים, צביים, דובים, איילים, כבשים, עיזים, תיישים, איילות, סנאים, ארנבות, חסידות ונחשים. בעלי חיים שכיחים פחות הם השור והלוויתן, הרומזים לסעודת משיח. נוסף לאלה היו תבליטים של חיות דמיוניות, שפלג גופן העליון היה מורכב מחיה יבשתית מוכרת, כגון אריה, לביאה, נמר, זאב, סוס ועוד, ופלג גופן התחתון היה מעוצב כדג בעל סנפירים, זנב וקשקשים. לאחרונה נתגלה כי פרקי שירה מתוך המקורות שמשו מקור ספרותי לבחירת דימויי בעלי החיים בכמה מן ארונות הקודש.

תפיסת הארון כשער לשמים השפיע על עיצובם של ארונות קודש בכמה קהילות, כך שהארון עוצב בצורת שער ארכיטקטוני.

באיטליה ובפולין עוצבו ארונות קודש מפוארים באופן מיוחד. ארון הקודש העשיר ביותר (לפחות זה הידוע לנו) היה בעיירה דרוייה, שבמחוז ויטבסק, כיום ברוסיה הלבנה, סמוך לגבול עם ליטא. הארון נבנה בשנת 1774/4 עבור בית הכנסת שנבנה כעשר שנים לפני כן. ארון הקודש עלה באש ביוני 1942 כאשר הגרמנים שרפו את הגטו. גובהו של ארון קודש זה היה כ-8 מטרים, כאשר בתחתיתו 6 מדרגות המובילות אליו. הארון עוצב כמבנה בעל שלוש קומות, ההולכות וצרות כלפי מעלה.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הכנסת זיכרון משכן שילה בשילה עם פתיחת הפרוכת נראים רמזים לעשרת הדברות חרוטים על זכוכית

בארץ מקובל לעצב את ארון הקודש בסגנון הבא: החומר הוא עץ, מיתאר הארון הוא בקווים ישרים, מעל הארון כתר - כמקובל. הפרוכות משתנות בהתאם למועדי השנה ועליהם נרקם שמות התורמים. עם פתיחת הפרוכת, נראית הדלת, מאחוריה סורג ובפנים ספרי התורה.

יוצא דופן הוא ארון הקודש בשילה הבא לבטא את הזיכרון למשכן שילה. משני צדי הארון מעין טבעות, כדוגמת אלה אשר בהן נשאו בני ישראל את הארון כאשר נדדו עם המשכן ממדבר סיני עד ארץ ישראל ליעדו הסופי אליו הגיע בימי שלמה המלך - לבית המקדש. הארון נבנה כמרחף, ורק רגל אחת מייצבת אותו אל הקרקע כיוון שעל ארון הברית נאמר כי הוא ריחף ו"נשא את נושאיו". האדריכלים נמנעו מלעצב כרובים בדמות מלאכים והסתפקו בעיטור הנראה ככנפיהם הפרוסות של הכרובים ‏‏‏[1].

הפרוכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוכת, כחפץ המפריד בין ההיכל לבין אולם התפילה, התגבש כחפץ קבוע בבית הכנסת במהלך ימי הביניים. הפרוכת היה חפץ מקובל ברוב קהילות ישראל. במקרים של ארונות קודש מפוארים במיוחד, נמנעו יהודי איטליה מלשים פרוכת חיצונית, והסתפקו בפרוכת פנימית. הפרוכת עשויה מאריג יוקרתי. במאה ה-17 ובמאה ה-18 תפיסת ארון הקודש כשער השמים חדרה גם לעיצוב הפרוכת, כך שהיו בה מוטיבים של שער. מוטיבים אלו נעלמו עם השנים.

הלכות ומנהגים הקשורים לארון הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדושתו של הארון גדולה מקדושת בית הכנסת, ועל כן אין למכור אותו ולבנות בדמיו בית כנסת. גם ארון שהתיישן ואינו ראוי לשימוש עוד, אינו נזרק אלא מושם בגניזה. פתיחת הארון היא אחד מהכיבודים המוענקים למתפללים בבית הכנסת בידי הגבאי.

בתפילת נעילה ביום כיפור נותר ארון הקודש פתוח החל מתחילת חזרת שליח הציבור ועד סוף התפילה, דבר המסמל את האמונה שבשעה זו שערי הרקיע עודם פתוחים לקבלת התפילות.

יש תפילות שלפניהן נהוג לפתוח את הארון, זאת בנוסף על פתיחת הארון לשם הוצאת ספר התורה מתוכו וקריאה בו (אז מזמרים "ויהי בנסוע הארון"). למשל, בתפילות רבות בימים הנוראים. בקהילות אשכנז נהוג לפתוח אותו בקטעים: אבינו מלכנו, אנעים זמירות וקטעים מסוימים בסליחות. בזמן שארון הקודש פתוח, נוהגים לעמוד מפני קדושתו וקדושת ספרי התורה שבו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברכה יניב, 1998. מעשה חושב, התיק לספר תורה ותולדותיו, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן ומכון בן צבי, ירושלים - רמת גן.
  • בן-יעקב, אברהם, "בתי-הכנסת של עדות המזרח", מחניים, צה (ער"ה תשכ"ה), עמ' 108-115.
  • דוידוביץ, דוד, "בתי הכנסת של היהודים האשכנזים", מחניים, צה (ער"ה תשכ"ה), עמ' 82-107
  • קסוטו, נעמי. 1982. בתי כנסת עתיקים. בהוצאת משרד החינוך, ירושלים.
  • שטאל אברהם, "סדרי הישיבה בבית הכנסת", בתוך מקדש מעט (בעריכת י' אילן ואחרים), ירושלים תשל"ה, עמ' 46 - 56 .
  • אילן, ישעיהו, "בית הכנסת - הגדרות ותפיסות בתכנון", מבנים, 10 (1982), עמ' 56-63
  • קאסוטו, דוד. "קיטוב והכוונה בבית הכנסת", בתוך מקדש מעט (בעריכת י' אילן ואחרים), ירושלים תשל"ה, עמ' 34-35.
  • קסוטו, דוד, "האדריכלות של בתי-הכנסת במרחב הים התיכון המוסלמי ובאסיה", מחניים, 11 (תשנ"ה), עמ' 204-219
  • יניב, ברכה. 'תשמישי קדושה בבית הכנסת', מחניים, על יהדות ואמנות (ב), 11 (תשנ"ה), עמ' 228-220.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארון קודש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏מקור : אריאל פילבר, פרשת פקודי משכן שילה, בהוצאת החברה להגנת הטבע