ארטורו טוסקניני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארטורו טוסקניני

ארטורו טוסקניני (25 במרץ 1867 - 16 בינואר 1957), גדול המנצחים בתקופתו, לדעת רבים מבני זמנו - מבקרים, מוזיקאים וקהל המאזינים. נודע לתהילה בעוצמתו, בברק שלו, בכך שלא ידע מנוח בתביעתו לשלמות, באוזן שאין שנייה לה לפרטי פרטים בתזמורת ולמצלול התזמורתי, ובזיכרון הצילומי שלו, שהעניק לו שליטה יוצאת מן הכלל ברפרטואר עצום של יצירות תזמורתיות ואופראיות ואיפשר לו לתקן שגיאות בתפקידי התזמורת, שעמיתיו לא הבחינו בהן במשך עשרות שנים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות, נעורים ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוסקניני נולד בפארמה שבאיטליה להורים ממעמד הפועלים, שלא גילו כל נטייה למוזיקה או לאמנות בכלל. אביו, חייט במקצועו, מאס במשלח ידו החדגוני והתגייס לצבא גריבלדי. מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה ויש מקום להניח, שהסיבה לקוצר קומתו של טוסקניני בבגרותו הייתה בתזונה הדלה שזכה לה בילדותו.‏[1] בשנת 1878 זכה במלגה לקונסרבטוריון המקומי למוזיקה, שם למד נגינה בצ'לו ובסיום לימודיו זכה בציונים לשבח על נגינה בצ'לו ובפסנתר ועל הלחנה נוסף ללימודי החובה, העסיק את עצמו בקריאת פרטיטורות.‏[2] הוא הצטרף לתזמורת של להקת אופרה, ויצא עמה לסיור בדרום אמריקה בשנת 1886. בהצגת "אאידה" בריו דה ז'ניירו סולק המנצח בשריקות בוז מעל הדוכן. טוסקניני, שלא היה לו שום ניסיון בניצוח עד אז, שוכנע לקחת את השרביט לידו וניצח על הופעה מזהירה, מן הזיכרון בלבד. כך החלה קריירת הניצוח שלו בגיל 19.‏[3]

קריירת ניצוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו לאיטליה מצא, שהקהל האיטלקי איננו מתרשם מהצלחותיו בברזיל הרחוקה, אך זמרי האופרה היו מודעים היטב לכשרונו הגדול, ובאמצעותם הוזמן טוסקניני לנצח על "אדמיאה" של אלפרדו קאטאלאני בטורינו. ראשית הצלחתו, בבית האופרה שבו ימשיך לבצר את המוניטין שלו משנה לשנה בשתים-עשרה השנים הבאות, חלה ב-4 בנובמבר 1886. טוסקניני רחש הוקרה ותודה לקאטאליני על האמון שנתן בו, וקאטאליני מצדו גילה יכולת שיפוט טובה כשצפה לו כבר אז "קריירה יוצאת מגדר הרגיל".‏[4] במקביל השתתף כצ'לן בביצוע הבכורה העולמי של "אותלו" מאת ורדי (לה סקאלה, 1887), בפיקוחו של המלחין. שמו של טוסקניני כמנצח אופרות סמכותי ומיומן במידה שאינה מצויה דחק את מקום הצ'לו ובעשור הבא ביצר את הקריירה שלו באיטליה, כאשר הפקידו בידיו את הצגות הבכורה של "לה בוהם" מאת פוצ'יני ו"ליצנים" מאת ליאונקוואלו. בעונת 1895-96 השקיע עצמו בהפקה האיטלקית של דמדומי האלים מאת ריכרד וגנר בטורינו, ב-22 בדצמבר 1895.‏[5]

בשנת 1896 ניצח על הקונצרט הסימפוני הראשון שלו (שכלל יצירות מאת שוברט, ברהמס, צ'ייקובסקי ווגנר), בטורינו. בשנת 1898 היה מנצח הבית בלה סקאלה, מילאנו. הקהל קיבל אותו בחום ובהתלהבות, אבל לא חסרו גם עימותים עם נגנים, זמרים ואף מאזינים, שציפו להדרן. מי שלא היה שותף למסירותו המוחלטת למוזיקה, מצא אותה מעיקה משהו, והיו שדיברו בגנותו.‏[6] הוא נשאר שם עד 1908 וחזר במהלך שנות ה-20. כמו כן ניצח במטרופוליטן אופרה, ניו יורק (1908 - 1915) ובפסטיבל ביירוית (1930 - 1931), המנצח הלא-גרמני הראשון שם), וכן על הפילהרמונית של ניו יורק (1926 -1936) ובפסטיבל זלצבורג (1934 - 1937). בשנת 1936 נענה לבקשת הכנר ברוניסלב הוברמן וניצח על קונצרט הפתיחה של התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית בתל אביב והופיע עם תזמורת זו בירושלים, בחיפה, בקהיר ובאלכסנדריה.

מתוך התנגדות עזה לפאשיזם האיטלקי והגרמני, עזב את אירופה ויצא לארצות הברית, שם הקימו למענו, בשנת 1937, את תזמורת NBC הסימפונית, עמה הופיע וסייר באופן קבוע עד שנת 1954, ברדיו ובטלוויזיה של אמריקה. הופעות אלה עשו אותו לכוכב הניצוח הראשון של תקשורת ההמונים המודרנית.

טוסקניני פרש בגיל 87. הוא נפטר בשנת 1957 בניו יורק, בגיל 89. גופתו הוחזרה לאיטליה ונקברה בצ'ימיטרו מונומנטלה במילאנו.

טוסקניני ניצח על הצגות הבכורה של אופרות רבות, שארבע מהן היו לחלק מן הרפרטואר האופראי המקובל: "הליצנים", "לה בוהם", "הנערה מן המערב" ו"טורנדוט". הוא ניצח גם על ההצגות הראשונות באיטליה של "זיגפריד", "דמדומי האלים", "סאלומה", "פיליאס ומליסנד", על הצגות הבכורה בדרום אמריקה של "טריסטן ואיזולדה" ו"מאדאם באטרפליי", ועל הבכורה הצפון אמריקאית של "בוריס גודונוב".

בלה סקאלה, דחף טוסקניני לחידושים בביצוע אופרות. בשנת 1901 התקין מה שנחשב אז למערכת המודרנית ביותר של תאורת בימה ובשנת 1907 את הדות (pit) לתזמורת. הוא עמד על האפלת האולם בזמן ההופעה. כפי שכתב הביוגרף שלו, הארווי זאקס: "הוא גרס, שהופעה איננה יכולה לנחול הצלחה אמנותית כל עוד אין מבססים אחדוּת כוונות בין כל המרכיבים: זמרים, תזמורת, מקהלה, בימוי, תפאורות ותלבושות."

אחרי מותו הוענק לטוסקניני פרס גראמי על מפעל חיים לשנת 1987.[7]

בתו של טוסקניני, ונדה, נישאה בשנת 1933 לפסנתרן הרוסי ולדימיר הורוביץ.

על שמו של ארטורו טוסקניני קרוי רחוב ליד מתחם הבימה בתל אביב, בסמוך להיכל התרבות ורחוב בחיפה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד איבן, תולדות ארטורו טוסקניני, הוצאת גזית.
  • נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך, הוצאת שוקן, 1959.
  • נתן דונביץ', מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת זמורה ביתן, 2006.
  • Robert Charles Marsh, "Toscanini and the Art of Orchestrak Performance" J. B. Lippincott company. Philadelphia - New York 1955

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוברט צ'ארלס מארש, "טוסקניני ואמנות הביצוע התזמורתי", הוצאת ליפינקוט, פילדלפיה-ניו יורק, (באנגלית) 1955, עמ' 14
  2. ^ מארש, עמ' 14
  3. ^ מארש, עמ' 15
  4. ^ מארש, עמ' 15
  5. ^ מארש, עמ' 16
  6. ^ מארש, עמ' 17-16
  7. ^ האנציקלופדיה למוזיקה - ארתורו טוסקניני