אריה אליאב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריה אליאב
Arie eliav.png
תאריך לידה 21 בנובמבר 1921
תאריך פטירה 30 במאי 2010 (בגיל 88)
כנסות 6 - 9, 12
סיעה המערך הראשון והשני, עבודה, יעד, סיעה סוציאליסטית עצמאית, מחנה של"י
תפקידים בולטים
עיסוק נוסף ראש מספן כוח אדם בדרגת סגן-אלוף
אריה (לובה) אליאב, 2004

אריה לוֹבָה אליאב (21 בנובמבר 192130 במאי 2010) היה חבר הכנסת, סופר, הוגה דעות, איש עשייה והתנדבות ופעיל שלום. חתן פרס ישראל על תרומה לחברה (1988).

תולדות חייו ופעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת 1921 בשם אריה לובה ליפשיץ במוסקבה, השני משלושת ילדיהם של מתילדה לבית פרנס ויוסף ליפשיץ. סב-סבו היה הרב ברוך מרדכי אטינגר, רבה של העיר בוברויסק, מגדולי חסידי חב"ד. אליאב עלה לארץ ישראל בשנת 1924, ולמד בבית-הספר "הלפרין" בתל אביב, בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים במגמת היסטוריה כללית וסוציולוגיה.

בשנת 1936 הצטרף לארגון "ההגנה", ובמלחמת העולם השנייה התנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי, ושירת בו בשנים 19411945. לאחר תום המלחמה גויס לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י), ואחר כך למוסד לעלייה ב', שעסק בהעפלה. בשנים 19461948 פיקד על אוניות מעפילים. ערך מסע העפלה ארוך בן 5,000 ק"מ באוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" תחת דגל הונדורס, ושם הכיר את רעייתו לעתיד טניה.‏[1]

במלחמת העצמאות הועבר מחזית ירושלים לחיל הים ומונה לראש כוח האדם בחיל (לימים - מספן כוח אדם). הוא השתחרר ב-1949 בדרגת סגן-אלוף (אז דרגה אחת מתחת לאלוף). לאחר שחרורו היה עוזרו של לוי אשכול, שכיהן באותה תקופה כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בימי מבצע קדש, גויס לעמוד בראש פעולת חילוץ יהודי פורט סעיד והצלתם, במסגרת פעולה זו שכונתה מבצע תושיה הצטרפו אליאב, אברהם דר וחייל נוסף לכוח הנחיתה הצרפתי, כשהם לובשים מדים צרפתיים. הם שכנעו חלק מיהודי פורט סעיד לעזוב את מצרים באמצעות ספינה ישראלית שנכנסה לנמל, ולעלות לישראל.

בשנים 19551957 עמד בראש צוות ההקמה של חבל לכיש, קלט ויישב עשרות אלפי עולים. ב-1961 עמד בראש צוות ההקמה של העיירה ערד. בין שני תפקידים אלה שימש בשנים 19581960 כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה, תואר שהיה כיסוי לכך שהיה נציג "המוסד לעלייה". בתפקיד זה פעל ברחבי ברית המועצות הקומוניסטית.

כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י ומפלגת העבודה בשנים 19651975. בין השנים 19661967 שימש סגן שר במשרד המסחר והתעשייה. עמד בראש שלוש משלחות ישראליות שסייעו בשיקום אזורים, שבהם התרחשו רעידות אדמה קטלניות: אגאדיר, מרוקו (1960); חבל כאזווין, איראן (1962); מנגואה, ניקרגואה (1972).

ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, פנה לראש הממשלה לוי אשכול וציין בפניו שהעתיד ייקבע במידה רבה בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים ומשום שהוא אינו מכיר את הנושא, ביקש להתפטר, כדי ללכת ללמוד אותו. לאחר התפטרותו, במשך כחצי שנה, סייר במחנות הפליטים ונפגש עם מנהיגים פלסטיניים. במהלך התקופה הזאת, עדכן את אשכול בממצאיו והתרשמויותיו. בסיום התקופה, בתחילת 1968, נפגש עם אשכול והציע לנסות לנצל את ההלם בו מצויים הפלסטיניים, כדי לקדם איתם משא ומתן לפתרון בעיית הפליטים. הוא גם ביקש לעמוד בראש רשות ארצית לפתרון בעיית הפליטים. אשכול לא נטה ליזמה, לכן פנה אליאב למזכירת המפלגה, גולדה מאיר, אך זו אמרה לו ש"עניי עירך קודמים". בנסיבות אלה שב לפוליטיקה ובין השנים 19681969 שימש כסגן שר במשרד הקליטה. בינואר 1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה. שבועיים לאחר בחירתו התפרסם בשבועון טיים מגזין ריאיון איתו שכלל ציטוטים שביטאו את עמדתו כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. גולדה מאיר, שהפכה בינתיים לראש הממשלה, ביקשה ממנו להכחיש את דבריו, אך הוא נשאר איתן בעמדתו הברורה נגד הקמת התנחלויות בשטחים שנכבשו וכך נוצר קרע עמוק בינו לבין גולדה מאיר ובכירים אחרים בהנהגת מפלגת העבודה. נתן אלתרמן יצא נגדו בלשון חריפה ללא תקדים, כינה הרצאה שאליאב נשא "שטחית ודוחה" והאשים אותו ב"יצירת עם ערבי פלשתינאי".‏[2] באפריל 1971 הגיש אריה אליאב את התפטרותו מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה.

לאחר התפטרותו, כתב את הספר "ארץ הצבי" (הושלם במאי 1972), שבו ביטא את חזונו לעתיד ארץ ישראל. כעבור כמה חודשים, כתב סיפור אלגורי בשם "השחף", סיפור על ספינה שמלחיה וקציניה שאננים ושחף אחד מנסה להזהיר אותם בפני הסערה הממששת ובאה. ב-15 בספטמבר הציע את הסיפור לפרסום ב"דבר", תוך הדגשה שמדובר בסיפור אלגורי על הממשלה השאננה, אך חנה זמר, עורכת העיתון, סירבה לפרסם אותו. לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור, כעבור שלושה שבועות, הבינו את הנבואה שבסיפורו.

בעקבות מלחמת יום כיפור (1973), הגיע אליאב למסקנה כי מדינת ישראל לא תוכל להחזיק לאורך זמן בשטחים ובתושביהם. ב-1974 יצא עם שלושה חברי כנסת נוספים מהקואליציה ומהאופוזיציה, שלום לוין, שניאור זלמן אברמוב ובנימין הלוי, ב"מנשר הארבעה", שקרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית למען הסדר שלום. באפריל 1975 פרש ממפלגת העבודה והקים סיעת יחיד בכנסת. ביוני באותה השנה הצטרף למפלגת רצ בהקמת יעד, ולאחר מספר חודשים פרש ממנה יחד עם חברת הכנסת מרשה פרידמן והקים את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית. בשנים 1977-1976 קיים באירופה סדרת פגישות עם נציגי אש"ף וביניהם עיסאם סרטאווי. בבחירות לכנסת התשיעית התמודד במסגרת מפלגת של"י, שזכתה בשני מנדטים. בינואר 1979 פרש מהכנסת על מנת לפנות מקום לחבר סיעתו אורי אבנרי. בבחירות לכנסת האחת-עשרה (1984), התמודד ברשימה עצמאית, לאחר שנכשלו המגעים לשלבו חזרה במפלגת העבודה, אך אף על פי שזכה בכ-15,000 קולות (כמנדט אחד), לא הצליח לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת. ב-1987 שב למפלגת העבודה, ונבחר מטעמה לכנסת ה-12 (19881992).

במהלך שנות ה-80 עסק בהוראה בבתי ספר, בבתי-כלא ובמכללות. בין היתר לימד מבוגרים באור עקיבא, היה מורה מתנדב בקריית שמונה, בשדרות ובמעלות ושימש כסניטר מתנדב בבית החולים "הדסה" בתל אביב. ב-1986 הוא הקים (בסיוע אורי גורדון והסוכנות היהודית) את הקהילייה החינוכית ניצנה שבחולות חלוצה בנגב, על גבול ישראל-מצרים, שבה משתתפים בני הנוער במערכת ייחודית של למידה על מורשת הנגב ועתידו ושל הקניית ערכים דמוקרטיים. עמד בראש ניצנה 24 שנים, עד 2008.

ב-1993 התמודד במפלגת העבודה על מועמדות המפלגה למשרת נשיא מדינת ישראל בבחירות במרכז המפלגה, אך הפסיד לעזר ויצמן.

בשנת 1988 זכה בפרס ישראל על תרומה לחברה. בשנת 1979 הוענק לו פרס ברונו קרייסקי. ב-2003 זכה בפרס בן-גוריון על מפעל חייו בקליטת עלייה וביישוב הנגב על פי חזון בן-גוריון. אליאב נמנה עם מדליקי משואת יום העצמאות ב-2005. ב-2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן,‏‏‏[3] ובכך היה למי שקיבל את התואר הזה מטעם כל האוניברסיטאות בישראל.

אליאב פרסם מספר ספרים. ספרו החשוב ביותר הוא "ארץ הצבי" שפורסם בשנת 1972, ובו הוא פורס את מכלול רעיונותיו על השלום עם הערבים ועל החברה הישראלית. הספר במלואו ופרקים ממנו תורגמו לשפות אחדות, והוא יצא במהלך השנים בתשע מהדורות בעברית. בבחירות לכנסת השמונה עשרה הוצב במקום ה-118 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת, אך אחרי הבחירות לא חידש את חברותו במפלגת העבודה.

בשנה האחרונה לחייו התערערה בריאותו של אליאב והוא נפטר בשנת 2010 בתל אביב, בגיל 89, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור. במעבר על-פני הארון ובמסע הלווייה השתתפו אלפים רבים ובהם נשיא המדינה שמעון פרס ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין. בישיבת אזכרה במליאת הכנסת אמרה יושבת ראש האופוזיציה דאז, ציפי לבני, כי "לובה חסר בעיקר בשל מה שהיה בחייו, בשל מה שסימל. ונדמה שבעיקר היום יש תחושה עמוקה וקשה כמה הוא לא רק חסר, אלא כמה צריך גם בבית הזה אנשים כמוהו. אנחנו בני דורות אחרים ואנשים כמוהו הם אותם אנשים ישרי דרך, מלאי אמונה, שמוכנים לעמוד על אמונתם גם במחיר פוליטי כזה או אחר, גם במחיר של הליכה למדבר ממש, כפי שעשה. והכל מתוך אמונה עמוקה שזה מה שנכון לא לו עצמו, אלא לבני עמו".‏[4]


הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. אחותו לאה נישאה לתעשיין ישראל סחרוב.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על שמו נקרא היישוב אליאב (שמו הקודם: חרוב) בחבל לכיש אשר אבן הפינה להקמתו הונחה בידי חברי היישוב ביום פטירתו של אליאב. כמו כן, נקראים על שמו "פארק אליאב" ליד הכניסה הצפונית של קרית-גת, בירת חבל לכיש, ובית הספר היסודי בלכיש. מכינת בינה, מכינה קדם-צבאית בישיבה החילונית בדרום תל אביב נקראת אף היא על שמו. לציון יום הולדתו התשעים החליטה עיריית תל אביב לקרוא רחוב על שמו. בחבל ניצנה נקראו על שם לובה אליאב מעבר ניצנה על גבול ישראל-מצרים והקהיליה החינוכית ניצנה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בין הפטיש והמגל - ניסיון אישי בקרב יהודי ברית המועצות (תחת שם העט בן-עמי), 1965. זיכה אותו בפרס אוסישקין
  • הספינה אולואה - סיפורו של ארטור, 1967.
  • יעדים חדשים לישראל (חוברת), 1969.
  • קפיצת הדרך, 1970.
  • בין הפטיש והמגל, 1971.
  • ארץ הצבי - הערכת מצב, 1972.
  • הרוח לא יקח, 1974.
  • שלום, 1975.
  • סולם ישראל - חלום ושברו, 1976.
  • עולם מלא, 1980.
  • טבעות שחר (אוטוביוגרפיה), 1984.
  • לב חדש ורוח חדשה, הוצאת עם עובד, 1986.
  • בואי השלום, 1995.
  • שלום, 2005 (מהדורה מעודכנת, עם דני קרוון, הוצאת דניאלה די-נור/עם עובד)
  • תאומי צבייה, 2005.
  • משני עברי המעברה, 2006 (יחד עם יוסי אלפי)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות עם פטירתו של אליאב (30 במאי 2010)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספרו "הספינה אולואה" עוסק בפרק זה בחייו
  2. ^ "אלתרמן", דן לאור, הוצאת עם עובד/ספריית אופקים 2013, עמ' 755
  3. ^ אריה לובה אליאב זוכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן, אתר אוניברסיטת בר-אילן, 12 במאי 2009
  4. ^ דברים לזכרו של אריה לובה אליאב. דברי הכנסת, 12 ביולי 2010