אריך מילקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריך מילקה, 1983

אריך פריץ אמיל מילקה (גרמנית: Erich Fritz Emil Mielke)‏ (28 בדצמבר 1907 - 21 במאי 2000), מדינאי מזרח גרמני, ראש המשטרה החשאיתשטאזי) של גרמניה המזרחית משנת 1957 ועד איחוד גרמניה ב-1989.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריך מילקה נולד ב-1907 למשפחה ממעמד הפועלים (אביו היה נגר) ברובע ודינג שבברלין. הוריו נמנו עם החברים הראשונים במפלגה הקומוניסטית הגרמנית. הוא עצמו קיבל הכשרה במסחר ובלוגיסטיקה. מילקה הצטרף למפלגה הקומוניסטית הגרמנית בשנות העשרים ובשנים 1928-1931 עבד ככתב בעיתון קומוניסטי. עוד בשנות העשרה שלו כבר שירת במחלקה הצבאית למחצה של המפלגה. הוא השתתף בקרבות רחוב נגד הנאצים וב-9 באוגוסט 1931, רצח, ביחד עם אריך צימר ובהוראת בכירים במפלגה הקומוניסטית, שני קציני משטרה בברלין, פאול אנלאוף (Paul Anlauf) ופרנץ לנק (Franz Lenck). כדי לברוח ממעצר, נמלט מילקה לברית המועצות והצטרף לקומוניסטים גרמנים גולים אחרים במוסקבה. מילקה הורשע, שלא בפניו, במעשי הרצח בשנת 1934. שלושה קומוניסטים אחרים נעצרו בקשר למעשי הרצח, הועמדו לדין בפני בית משפט נאצי, הורשעו ונידונו למוות, ביניהם מקס מארטן.

במוסקבה השתלם בבית הספר על שם לנין בתחום התעמולה הפוליטית, ואף הוכשר כסוכן חשאי. מילקה היה אחד הבודדים מבין הקומוניסטים הגרמנים הגולים שלא נרצח בהוראת סטלין בתקופת הטיהורים הגדולים בשנים 1936-1939. בשנים אלו גם נשלח כנספח של שירות הריגול הסובייטי להשתתף במלחמת האזרחים בספרד לצידם של הרפובליקנים. אחרי נפילת הכוחות הרפובליקנים בספרד נעצר מילקה בצרפת ונכלא. קורותיו בשנים הבאות לוטות בערפל: ידוע כי ביולי 1945 שב מילקה לברלין, אך מעשיו בפרק הזמן שבו התנהלה מלחמת העולם השנייה שנויים במחלוקת. מילקה טען, שנים לאחר המלחמה, כי שיתף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית במחתרת.‏[1] לעומת זאת יש המייחסים לו את הטענה כי שימש סוכן סובייטי ביחידת עילית של האס.אס.,[דרוש מקור] לטענה זו לא נמצא אישור. יהיה אשר יהיה, שלל העיטורים בהם זכה במהלך המלחמה ואחריה מעידים כי שליטי ברית-המועצות רחשו הערכה לפעולותיו.

בשנת 1945 שב מילקה לגרמניה, כנראה בחסות השלטונות הסובייטיים. הוא חידש את חברותו במפלגה הקומוניסטית הגרמנית והחל משרת כקצין משטרה. בהמשך היה לחבר במפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, חברות שנמשכה משנת 1950 ועד לשנת 1989. כבר בסוף 1946 שימש מילקה כראש מחלק הביטחון בוועד המרכזי של המפלגה. מיולי 1946 ועד אוקטובר 1949 שימש סגן נשיא לענייני פנים. מאוקטובר 1949 ועד פברואר 1950 היה ראש המנהל להגנת הכלכלה העממית, הארגון שקדם לשטאזי. בשנים 1950-1953 שימש מזכיר כללי של השטאזי ולאחר מכן היה סגן ראש השטאזי. במקביל, החל מ-1950 שימש כסגן השר לביטחון המדינה. בשנת 1957, לאחר התפטרותו של ארנסט וולוובר מונה לראש השטאזי, תפקיד בו החזיק 30 שנים.

ראש השטאזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילקה כיהן כראש השטאזי משנת 1957 ועד לנפילת חומת ברלין ב-1989. שירות הביטחון שבראשו עמד מנה בשיאו 91 אלף עובדים במשרה מלאה, וכן 173,000 מלשינים מתנדבים (שנקראו "עובדים בלתי-רשמיים, inoffizielle Mitarbeiter ובקיצור IM). אנשי שירות הביטחון והמלשינים, שמנו במקובץ כאחוז וחצי מכלל אוכלוסיית מזרח גרמניה, קיימו מדינת משטרה בה התקיים פיקוח הדוק על 16 מיליון תושבי מזרח גרמניה. מספר משתפי הפעולה עם כוחות המשטר היה כה גדול, עד שכשנפתחו תיקי השטאזי לעיון הציבור התגלה כי בכל בית מגורים היה לפחות דייר אחד ששימש מלשין לטובת השטאזי. קציני השטאזי שתחת פיקודו של מילקה עצרו מאות אלפים מתושבי מזרח גרמניה, והיו אחראים למספר גדול של מעשי חטיפה, הטרדה, רצח וכליאה בתנאים קשים.

אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה התפטר מילקה מתפקידו וכעבור שנה (אוקטובר 1990) נעצר באשמת רצח קציני המשטרה שביצע בשנת 1931. מילקה נדון באוקטובר 1993 לשש שנות מאסר וזכה לשחרור מוקדם כעבור פחות משנתיים. ההליכים נגדו הופסקו בשנת 1998 בגלל בריאותו הרופפת.

מילקה היה צייד נלהב והחזיק בבעלותו שטח ציד בו עסק בפעילות זו לצד בכירים מהמפלגה הקומוניסטית בארצו ובברית המועצות. מילקה גילה גם חיבה לכדורגל, ובשנים 1979-1988 סייע לקבוצת Berliner FC Dynamo, שהוא היה פטרונה, לזכות עשר פעמים ברציפות בתואר האליפות ליגת העל של מזרח-גרמניה. מילקה נקט לצורך כך במגוון פעולות שחרגו הרבה מתחום הספורטיבי.

מילקה מת בשנת 2000. בהלווייתו נכחו מעטים ואפרו נקבר בבית הקברות המרכזי פרידריכספלדה בברלין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961 - 9 בנובמבר 1989; (מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), הוצאת מטר, תשס"ט, 2008. עמ' 143. וראו שם עמ' 398 הערה 14.