אריך פרום
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריך פרוֹם (Erich Fromm בגרמנית; 23 במרץ 1900 - 18 במרץ 1980), פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי ממוצא גרמני, בעל שם בינלאומי. מראשי הזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה.
תוכן עניינים |
[עריכה] קורות חייו
פרום נולד בפרנקפורט שבגרמניה, גדל במשפחה יהודית אורתודוקסית. למד סוציולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסטאות פרנקפורט, היידלברג ומינכן. הוא החל ב-1918 את לימודיו באוניברסיטת פרנקפורט, בשני סמסטרים של תורת המשפט. במהלך סמסטר הקיץ עבר לאוניברסיטת היידלברג ועבר מלימודי המשפטים ללמוד סוציולוגיה אצל אלפרד וובר (אחיו של הסוציולוג מקס וובר), אצל הפסיכואנלטיקאי והפילוסוף קרל יספרס ואצל היינריך ריקרט.
בשנת 1922 סיים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג. בשנת 1930 הסתיימה הכשרתו כפסיכואנליטיקאי במכון הפסיכואנליטי של ברלין. בשנה זו הצטרף למכון למחקר סוציולוגי בפרנקפורט, שהיה בסיסה של אסכולת פרנקפורט הסוציאליסטית. בשנים אלו התחתן עם הרופאה והפסיכואנלטיקאית פרידה פרום-רייכמן, שהתגרש ממנה מאוחר יותר בארצות הברית.
בעקבות עליית הנאצים לשלטון, היגר פרום תחילה לז'נבה ומשם ב-1934 לארצות הברית והוזמן להרצות במכון הפסיכואנליטי בשיקאגו. בשנים 1939-1935 לימד באוניברסיטת קולומביה. הוא המשיך לעסוק בפסיכולוגיה וללמד באוניברסיטאות בארצות הברית.
בשנת 1950 היגר למקסיקו וקיבל משרת פרופסור באוניברסיטה הלאומית של מקסיקו, וייסד שם מחלקה פסיכואנליטית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה. הוא לימד שם עד פרישתו ב-1965. הוא לימד בשנים אלו גם כפסיכולוג באוניברסיטת מישיגן בשנים 1957-1961. וגם כפרופסור נספח במחלקת הבוגרים לאומנות ומדע של אוניברסיטת ניו יורק. בשנת 1974 היגר למורלטו שבשווייץ ובאותו זמן פרסם סדרה של ספרים. נפטר בביתו בשנת 1980, חמישה ימים לפני יום הולדתו השמונים.
ספרו הפופולרי ביותר הוא כנראה אמנות האהבה, (שתורגם לעברית פעמיים) ונמכר בכשישה מיליון עותקים ברחבי העולם.
[עריכה] תורתו
בתחילת דרכו כפסיכואנליטיקאי הושפע רבות מהתאוריות של פרויד ואדלר. בשונה מפרויד לא ראה פרום את ההנעה באדם כנובעת מתסכול ומאי-סיפוק של דחפים ביולוגיים ופיזיים, אלא הדגיש את מקורם של אלה - כנאמן לגישתו המדגישה את האינטראקציה הבין-אישית - באי-סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים של האדם. לתורתו החברתית של קרל מרקס נודעה השפעה רבה על פרום. מכאן ששיטתו בפסיכואנליזה היא שילוב של המבנה הנפשי הפנימי של האדם תוך התחשבות בהשפעה שהמבנה החברתי והמגבלות הנובעות ממנו עשויים להצר את מידת החופש שהאדם יכול לרכוש, ולכן להאט את התפתחותו הייחודית.
לדעת פרום מרבית התסכולים שהאדם חש - וביתר שאת בעידן המודרני והטכנולוגי - נובעים מניתוק ה"קשרים הראשונים" אל החברה, במיוחד בהשפעת הדת הנוצרית הפרוטסטנטית וההשקפה הקפיטליסטית ששחררו רבות את האדם רוחנית וחומרית, אך גם הביאו אותו לתחושת אפסות, חוסר ביטחון, ניכור, ספקנות ובדידות, שמתמצים במושג שהוא טבע בשם הבדילות הקיומית. האדם אינו מסוגל ליהנות מהחופש שיש לו ואינו מסוגל לעמוד בהתייחדותו והוא בורח מעצמו ומאחריות עצמית מפני העולם החיצוני שמאיים עליו. נוצר קונפליקט בין דרישות החברה, המטפחת יצרנות ותרומה, לבין צורכי הפרט לצמיחה ולאושר. התנגשות זו יכולה לגרור ל"מנוס מחופש" (כשם ספרו הראשון של פרום) באמצעות מנגנוני מילוט שונים. העיקריים שבהם הם [1] :
- סמכותנות (authoritativeness) - ביטול העצמי כלפי גורם חזק, והענקת כוח הסמכות לבני-אדם אחרים, לאידאה או לרעיון, ולחילופין נטילת הכוח לשלוט, לנצל ואף להשפיל בני אדם אחרים. פרום מכנה זו גם כמאוויים סאדו-מזוכיסטיים או יחסים סימביוטיים. בשני המקרים נוצרת סימביוזה בין בני אדם שנמלטים מייחודיותם על ידי כניעה או שליטה. תופעת הנאציזם היא, לדעת פרום, ביטוי לבריחה מחופש לסמכותנות.
- תוקפנות ממאירה (malignant aggression) - כדי להתגבר על התחושה של האיום מהסביבה האדם נוקט בגישה תוקפנית והרסנית שמטרתה להרוס את האיום שניצב למולו. האלימות והוונדליזם, התמכרויות לסמים ולמשקאות חריפים, המתרחשים בחברה העירונית המתועשת הן משום ביטוי לכך.
- קונפורמיות של אוטומט (automatum conformity) - בתואמנות הכפייתית יש משום הפחתה בתחושת הניכור של האדם, על ידי מה שהוא מתדמה למרבית בני התרבות אליה הוא משתייך בדפוסי חייו, רצונותיו, רגשותיו ומחשבותיו, ואינו מתייחד עוד לעצמו. עמדה זו דומה לצבעי ההסוואה של בעלי החיים. פתרון זה מסוכן לדעת פרום מכיוון שמדובר באשליה שבה האדם מדמה כי מחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו הם אותנטיים והוא בן חורין, בעוד שלמעשה הוא מתאים את עצמו לציפיות של החברה, ומאבד את זהותו במה שהוא מחקה את החברה ומטמיע בעצמו את שאיפותיה, מחשבותיה, רצונותיה ואת רגשותיה. פתרון זה נפוץ ביותר לדעת פרום בחברה המערבית.
על-פי פרום קיימות חמש אוריינטציות אישיותיות [2] - צורות התמודדות וההסתגלות במרחב הסביבתי והפיסי - שארבע מהן אינן יעילות:
- המקבלת-פסיבית - היונקני, שקשור במובן החברתי אל המזוכיזם ואל הנאמנות; טיפוס שמאמין כי מקור הברכה, נמצא מחוצה לו, והוא יכול לקבלו רק מחוצה לו. הוא בעל תלות באחרים, ותמיד יחפש ישות חיצונית שבה יתמך ואשר תפתור את בעיותיו.
- המנצלת-אגרסיבית - הנצלני, שקשור במובן החברתי אל הסדיזם והמרתנות; אף טיפוס זה מאמין כי מקור הברכה מחוצה לו, אבל הוא ינסה לקבלו מאחרים בגניבה או בכוח הזרוע, כי הוא מאמין תמיד כי הדשא של השכן ירוק יותר, וכי הוא לא יכול ליצור בעצמו דברים טובים. סיסמתו היא "מים גנובים ימתקו" ו"אני נוטל מהעולם מה שאני צריך".
- האוגרת-כפייתית - האוגרני, שקשור במובן החברתי אל ההרסנות והדעתנות; טיפוס זה אינו מאמין כי הוא יכול לקבל מהעולם ומאמין בעקרון השימור, אגירה וחסכון. הוא דוגל בסדרנות ובדייקנות כדי לבטל את האיום של פריצת העולם החיצוני לעמדתו המבוצרת. סיסמתו היא "אין חדש תחת השמש".
- השווקנית-אופנתית - השווקני, יחסים בינאישיים נגזרים עפ"י הגישה הצרכנית של היצע וביקוש ורייטינג, שקשור במובן החברתי אל האדישות וההגינות; טיפוס זה רואה את עצמו כמוכר וסחורה גם יחד, ומפתח בעצמו את התכונות שה"שוק" דורש. מאפיין את האישיות השווקנית ריקנות וחוסר ייחודיות, כדי שלא יהיה דבר שיתנגש עם דרישות השוק העתידי.
ואחת בלבד יעילה:
- היצרנית - הפתרון הבריא והיעיל לאדם, שקשור במובן החברתי אל האהבה היצרנית ושיקול הדעת, ואל חוסר תלותיות, מימוש כשרים ויכולות, שייכות, שליטה עצמית וזהות. טיפוס זה שמאמין כי הצמיחה והמימוש העצמי הם מטרה שלעולם אין להכפיפה למטרות אחרות [3] , מנסה בכוח תבונתו והתאמצותו להוציא אל הפועל ולהגשים את הפוטנציאל האישי והסגולות שגנוזות בו. הוא ממלא את חובותיו כלפי עצמו וסיסמתו "היה נאמן לעצמך".
פרום הבדיל בין חירות שלילית ("חירות מאת") השתחררות האדם משליטת הטבע והחברה, לבין חירות חיובית ("חירות לשם") יחס פעיל של אחווה אנושית ופעילות ספונטנית של אהבה ועבודה שמלכדת את האדם עם העולם. לתפיסתו הפער שבין שתי החירות הללו, הוא אשר גורם לבעיה העיקרית של האדם, אשר משתחרר מכבלים קודמים, אך אינו מסוגל למלא את הפער שנוצר בחירות חיובית[4]. לתפיסתו של פרום אין דבר נעלה יותר מהעצמי של האדם, ולכן הוא ראה את החירות החיובית כחירות להגשמה עצמית. ושהצמיחה והמימוש העצמי של האדם הן מטרת-על שאין להכפיפה למטרות אחרות[5]. פרום קרא לאדם לבחור בחירות ולחנך לקראתה להיות ספונטני, מקורי ועצמאי מבלי לפחד מאנוכיות או אנרכיה, כיוון שבמצב של נתינת חופש חיובי לאדם, הדבר יביא לידי ביטוי את כוחות הצמיחה, ההתרחבות וביטוי הכשרים האנושיים הטבועים בו ובהם האידאלים האמיתיים שמכוונים לצמיחתו ואושרו של היחיד. ולעומת זאת במצב שבו היחיד דיכא את הספונטניות שלו והוא חסום, מבודד, אכול ספקות, חסר אונים וחייו מסוכלים, אזי דווקא במצב כזה, הוא יגרר להרסנות ויערוג לכוח או כניעה [6].
על פי תפיסתו של אריך פרום בספרו "אמנות האהבה" וב"אדם לעצמו", האדם יכול לפתור את בעיית ה'בדילות הקיומית' שלו רק באהבת אמת, שסממניה הן אכפתיות, אחריות, כבוד, וידיעת מושא האהבה. מתוך ההתקשרות עם הזולת באהבת אמת שאין בה התמזגות או רכושנות, אלא אישור ספונטני של הזולת תוך שמירה על הציביון האישי, המועקה הפנימית של תחושת הניכור והבדידות יכולה להיפתר. על פי תפיסתו שם, האהבה איננה מתת אל שנופלת משמים על האדם או רגש שפתאום האדם מתוודע אליו, אלא מיומנות לא קלה שיש ללמוד אותה תיאורתית ולהתאמן בה מעשית, ממש כבכל אומנות אחרת.
[עריכה] מספריו
- מנוס מחופש : ניתוח פסיכו-סוציולוגי על מבנה האישיות של האדם המודרני (1941), בעברית: הוצאת דביר, 1992, תל אביב, 200 עמודים
- אדם לעצמו : הדרכים למימוש עצמותו של האדם בראי האתיקה (1947), בעברית: הוצאת המורה, 1976, תל אביב, 211 עמודים
- פסיכואנאליזה ודת (1950)
- השפה שנשכחה : מבוא להבנת חלומות, אגדות-ילדים ומיתוסים (1951), הוצאת א' רובינשטיין, 1951, ירושלים.
- החברה השפויה (1955), בעברית: הוצאת א. רובינשטיין, 1975 , 368 עמודים
- אמנות האהבה (1956), בעברית: 1964. תרגום שני: הספרייה החדשה.
- זן-בודהיזם ופסיכואנאליזה (1960)
- היוכל האדם לגבור? (1961)
- מעבר לאזיקי האשלייה (1962), בעברית: הוצאת א. רובינשטין, 1975
- לב האדם (1964), בעברית: הוצאת א. רובינשטין, 1975, 180 עמודים
- הומאניזם סוציאליסטי (1965)
- והייתם כאלוהים : פירוש ראדיקאלי למקרא ולמסורת הבתר-מקראית (1967), בעברית: הוצאת רובינשטיין, 1975, ירושלים, 213 עמודים.
- מהפכת התקווה : לקראת ההומניזציה של הטכנולוגיה (1968)
- משבר הפסיכואנאליזה (1970), בעברית: הוצאת א. רובינשטין, 1975, 224 עמודים
- האנטומיה של הרסנות האדם (כרכים א-ג) (1973)
- בעלנות או מימוש עצמי? (1976)
