אריך פרום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אריך פְרוֹ‏ם (Erich Fromm;‏ 23 במרץ 190018 במרץ 1980) היה פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני, בעל שם בינלאומי. מראשי הזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה.

Erich Fromm

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרום נולד בפרנקפורט שבגרמניה, וגדל במשפחה יהודית אורתודוקסית. בשנת 1918 החל ללמוד תורת המשפט באוניברסיטת פרנקפורט, שם למד שני סמסטרים. במהלך סמסטר הקיץ עבר לאוניברסיטת היידלברג, ועבר מלימודי המשפטים ללמוד סוציולוגיה אצל אלפרד ובר (אחיו של הסוציולוג מקס ובר), אצל הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף קרל יספרס ואצל היינריך ריקרט.

בשנת 1922 סיים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג. בשנת 1930 הסתיימה הכשרתו כפסיכואנליטיקאי במכון הפסיכואנליטי של ברלין. בשנה זו הצטרף למכון למחקר סוציולוגי בפרנקפורט, שהיה בסיסה של אסכולת פרנקפורט הסוציאליסטית. בשנים אלו התחתן עם הרופאה והפסיכואנלטיקאית פרידה פרום-רייכמן, שממנה התגרש מאוחר יותר בארצות הברית.

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, היגר פרום תחילה לז'נבה ומשם ב-1934 לארצות הברית והוזמן להרצות במכון הפסיכואנליטי בשיקגו. בשנים 19351939 לימד באוניברסיטת קולומביה. הוא המשיך לעסוק בפסיכולוגיה וללמד באוניברסיטאות בארצות הברית.

בשנת 1950 היגר למקסיקו וקיבל משרת פרופסור באוניברסיטה הלאומית של מקסיקו, וייסד שם מחלקה פסיכואנליטית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה. הוא לימד שם עד פרישתו ב-1965. בשנים 19571961 לימד פסיכולוגיה גם באוניברסיטת מישיגן. לימד גם כפרופסור נספח באוניברסיטת ניו יורק. בשנת 1974 היגר למורלטו שבשווייץ, ובאותו זמן פרסם סדרה של ספרים. נפטר בביתו בשנת 1980, חמישה ימים לפני יום הולדתו השמונים.

ספרו הפופולרי ביותר הוא אמנות האהבה, שנמכר בכשישה מיליון עותקים ברחבי העולם (תורגם לעברית פעמיים).

תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו כפסיכואנליטיקאי הושפע פרום רבות מהתאוריות של פרויד ואדלר. בשונה מפרויד לא ראה פרום את ההנעה באדם כנובעת מתסכול ומאי-סיפוק של דחפים ביולוגיים ופיזיים, אלא הדגיש את מקורם של אלה – כנאמן לגישתו המדגישה את האינטראקציה הבין-אישית – באי-סיפוק הצרכים הפסיכולוגיים של האדם. ספרו הראשון יצא לאור בתחילת שנות הארבעים וגרם להרחקתו מהאיגוד הפסיכואנליטי הבין לאומי כמו גם מהאיגוד האמריקני המקביל, בראשו קארן הורני. לתורתו החברתית של קרל מרקס נודעה השפעה רבה על פרום. מכאן ששיטתו בפסיכואנליזה היא שילוב של המבנה הנפשי הפנימי של האדם, תוך התחשבות בהשפעה שהמבנה החברתי והמגבלות הנובעות ממנו עשויים להצר את מידת החופש שהאדם יכול לרכוש, ולכן להאט את התפתחותו הייחודית.

אמנות האהבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת פרום,‏‏‏[1] מרבית התסכולים שהאדם חש בשל היותו מחונן בכוח השכל, נובעים מהכרת בדידותו ובדילותו, קיומו הנפרד ובר-החלוף, וחוסר ישעו למול כוחות הטבע והחברה. ביתר שאת הדבר מתבטא בעידן המודרני והטכנולוגי, המאופיין בניתוק ה"קשרים הראשונים" אל החברה. פרום תולה זאת בהשפעת הדת הנוצרית הפרוטסטנטית וההשקפה הקפיטליסטית, ששחררו את האדם מבחינה רוחנית וחומרית, אך גם העצימו אצלו את תחושת האפסות, חוסר הביטחון, הניכור, הספקנות, הבדידות והחרדה, המתמצים במושג שהוא טבע: הבדילות הקיומית.

כדי להמלט מהבדילות הקיומית אל אחדות, האדם יצר לו דרכים שונות שעונות באופן חלקי לבעית קיומו:

  1. חוויות אורגיסטיות – אחדות על ידי חוויות אורגיסטיות כמו טראנס ושימוש בסמים, אלכוהול וחויות מיניות שבהם האדם מתפשט מגשמיותו, ובורח מהכאב שבבדילותו. חסרון חוויות אלו נעוץ בעובדה שהן זמניות וחולפות.
  2. קונפורמיזם – אחדות על ידי קונפורמיות לקבוצה (כגון המדינה, הכנסייה וכדומה) תוך סיגול מנהגיה, אורחותיה ואמונותיה תוך העלמת ה"אני" והדברים החוצצים בין הפרט לבין הקבוצה באמצעות סטנדרטיזציה של האדם. זוהי הדרך הראשית להנצל מחויית הבדידות. חסרונה הוא שהיא למעשה פסידו-אחדות.
  3. יצירה ועבודה – אחדות באמצעות מעשה יצירה ועבודה פרודוקטיבית, שבה היוצר מתאחד עם מעשה היצירה המסמל את העולם שמחוצה לו. חסרונה שהיא איננה בינאישית.

לדעת פרום (בספריו "אמנות האהבה" וב"אדם לעצמו"), הדרך היחידה והעיקרית לפתרון בעיית בדילותו הקיומית של האדם היא אהבת אמת (ולא אהבה סימביוטית) – בהתאחדות בינאישית והתמזגות של נפש עם נפש שנייה, כך ששתי נפשות הופכות לאחת ועדיין נשארות שתיים. זוהי לדעתו השאיפה העזה ביותר של האדם, התשוקה הבסיסית ביותר, והכוח שמלכד את המין האנושי בכללותו ובקבוצותיו השונות. הוא אף קובע באופן נחרץ: "בלא אהבה לא הייתה האנושות יכולה להתקיים אף יום אחד".

סממניה של אהבת אמת הן: אכפתיות, אחריות, כבוד, וידיעת מושא האהבה. מתוך ההתקשרות עם הזולת באהבת אמת שאין בה רכושנות סדיסטית או התמזגות מזוכיסטית, אלא אישור ספונטני של הזולת תוך שמירה על הצביון האישי, המועקה הפנימית של תחושת הניכור והבדידות יכולה להיפתר. על פי תפיסתו של פרום, האהבה איננה מתת אל שנופלת משמים על האדם או רגש שהאדם פתאום מתוודע אליו, אלא מיומנות לא קלה, שיש ללמוד אותה תאורטית ולהתאמן בה מעשית, ממש כבכל אומנות אחרת.

מנוס מחופש[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם אינו מסוגל ליהנות מהחופש שיש לו ואינו מסוגל לעמוד בהתייחדותו, והוא בורח מעצמו ומאחריות עצמית מפני העולם החיצוני שמאיים עליו. נוצר קונפליקט בין דרישות החברה, המטפחת יצרנות ותרומה, לבין צורכי הפרט לצמיחה ולאושר. התנגשות זו יכולה לגרור ל"מנוס מחופש" (כשם ספרו הראשון של פרום) באמצעות מנגנוני מילוט שונים. העיקריים שבהם הם:‏[2]

  • סמכותנות (authoritativeness) – ביטול העצמי כלפי גורם חזק, והענקת כוח הסמכות לבני-אדם אחרים, לאידאה או לרעיון, ולחלופין נטילת הכוח לשלוט, לנצל ואף להשפיל בני אדם אחרים. פרום מכנה זו גם כמאוויים סאדו-מזוכיסטיים או יחסים סימביוטיים. בשני המקרים נוצרת סימביוזה בין בני אדם שנמלטים מייחודיותם על ידי כניעה או שליטה. תופעת הנאציזם היא, לדעת פרום, ביטוי לבריחה מחופש לסמכותנות.
  • תוקפנות ממאירה (malignant aggression) – כדי להתגבר על התחושה של האיום מהסביבה, נוקט האדם בגישה תוקפנית והרסנית שמטרתה להרוס את האיום שניצב למולו. האלימות והוונדליזם, התמכרויות לסמים ולמשקאות חריפים, המתרחשים בחברה העירונית המתועשת הן משום ביטוי לכך.
  • קונפורמיות של אוטומט (automatum conformity) – בתואמנות הכפייתית יש משום הפחתה בתחושת הניכור של האדם, על ידי שהוא מידמה למרבית בני התרבות שאליה הוא משתייך בדפוסי חייו, רצונותיו, רגשותיו ומחשבותיו, ואינו מתייחד עוד לעצמו. עמדה זו דומה לצבעי ההסוואה של בעלי החיים. פתרון זה מסוכן לדעת פרום, מכיוון שמדובר באשליה שבה האדם מדמה כי מחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו הם אותנטיים והוא בן חורין, בעוד שלמעשה הוא מתאים את עצמו לציפיות של החברה, ומאבד את זהותו במה שהוא מחקה את החברה ומטמיע בעצמו את שאיפותיה, מחשבותיה, רצונותיה ואת רגשותיה. פתרון זה נפוץ ביותר לדעת פרום בחברה המערבית.

על-פי פרום,‏[3] קיימות חמש אוריינטציות אישיותיות – צורות התמודדות וההסתגלות במרחב הסביבתי והפיזי – שארבע מהן אינן יעילות:

  • המקבלת-פסיבית – היונקני, שקשור במובן החברתי אל המזוכיזם ואל הנאמנות; טיפוס שמאמין כי מקור הברכה, נמצא מחוצה לו, והוא יכול לקבלו רק מחוצה לו. הוא בעל תלות באחרים, ותמיד יחפש ישות חיצונית שבה ייתמך ואשר תפתור את בעיותיו.
  • המנצלת-אגרסיבית – הנצלני, שקשור במובן החברתי אל הסדיזם והמרתנות; אף טיפוס זה מאמין כי מקור הברכה מחוצה לו, אבל הוא ינסה לקבלו מאחרים בגניבה או בכוח הזרוע, כי הוא מאמין תמיד כי הדשא של השכן ירוק יותר, וכי הוא לא יכול ליצור בעצמו דברים טובים. סיסמותיו היא "מים גנובים ימתקו" ו"אני נוטל מהעולם מה שאני צריך".
  • האוגרת-כפייתית – האוגרני, שקשור במובן החברתי אל ההרסנות והדעתנות; טיפוס זה אינו מאמין כי הוא יכול לקבל מהעולם, ומאמין בעקרון השימור, אגירה וחסכון. הוא דוגל בסדרנות ובדייקנות כדי לבטל את האיום של פריצת העולם החיצוני לעמדתו המבוצרת. סיסמתו היא "אין חדש תחת השמש".
  • השווקנית-אופנתית – השווקני; יחסים בינאישיים נגזרים על פי הגישה הצרכנית של היצע וביקוש ורייטינג, שקשור במובן החברתי אל האדישות וההגינות; טיפוס זה רואה את עצמו כמוכר וסחורה גם יחד, ומפתח בעצמו את התכונות שה"שוק" דורש. מאפיין את האישיות השווקנית ריקנות וחוסר ייחודיות, כדי שלא יהיה דבר שיתנגש עם דרישות השוק העתידי.

ואחת בלבד יעילה:

  • היצרנית – הפתרון הבריא והיעיל לאדם, שקשור במובן החברתי אל האהבה היצרנית ושיקול הדעת, ואל חוסר תלותיות, מימוש כשרים ויכולות, שייכות, שליטה עצמית וזהות. טיפוס זה, שמאמין כי הצמיחה והמימוש העצמי הם מטרה שלעולם אין להכפיפה למטרות אחרות,‏[4] מנסה בכוח תבונתו והתאמצותו להוציא אל הפועל ולהגשים את הפוטנציאל האישי והסגולות שגנוזות בו. הוא ממלא את חובותיו כלפי עצמו, וסיסמתו "היה נאמן לעצמך".

פרום הבדיל בין חירות שלילית ("חירות מאת") – השתחררות האדם משליטת הטבע והחברה, לבין חירות חיובית ("חירות לשם") – יחס פעיל של אחווה אנושית ופעילות ספונטנית של אהבה ועבודה שמלכדת את האדם עם העולם. לתפיסתו הפער שבין שתי החירות הללו, הוא אשר גורם לבעיה העיקרית של האדם, אשר משתחרר מכבלים קודמים, אך אינו מסוגל למלא את הפער שנוצר בחירות חיובית.‏[5] לתפיסתו של פרום, אין דבר נעלה יותר מהעצמי של האדם, ולכן הוא ראה את החירות החיובית כחירות להגשמה עצמית, והצמיחה והמימוש העצמי של האדם הן מטרת-על שאין להכפיפה למטרות אחרות.‏[4] פרום קרא לאדם לבחור בחירות ולחנך לקראתה להיות ספונטני, מקורי ועצמאי מבלי לפחד מאנוכיות או אנרכיה, כיוון שבמצב של נתינת חופש חיובי לאדם, הדבר יביא לידי ביטוי את כוחות הצמיחה, ההתרחבות וביטוי הכשרים האנושיים הטבועים בו, ובהם האידאלים האמיתיים שמכוונים לצמיחתו ואושרו של היחיד. ולעומת זאת, דווקא במצב שבו היחיד דיכא את הספונטניות שלו והוא חסום, מבודד, אכול ספקות, חסר אונים וחייו מסוכלים – הוא יגרר להרסנות ויערוג לכוח או כניעה.‏[6]

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנוס מחופש: ניתוח פסיכו-סוציולוגי על מבנה האישיות של האדם המודרני (1941), תרגם אדן גרץ, הוצאת דביר, 1958. תרגום נוסף: תמר עמית, הוצאת דביר, 1992.
  • אדם לעצמו: הדרכים למימוש עצמותו של האדם בראי האתיקה (1947), תרגם מ' ד' בן חיים, הוצאת אוצר המורה, 1976.
  • פסיכואנאליזה ודת (1950), תרגמו שמואל שיחור ורחל רביד, ספרי דנה, 1964.
  • השפה שנשכחה: מבוא להבנת חלומות, אגדות-ילדים ומיתוסים (1951), תרגם יורם רוזלר, הוצאת א' רובינשטיין, 1973.
  • החברה השפויה (1955), תרגמו צבי ויסמן, ברכה פרוינדליך ועתליה בן מאיר, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
  • אמנות האהבה (1956), תרגם א"ד שפיר, הוצאת הדר, 1966. תרגום נוסף: דפנה לוי, הוצאת מחברות לספרות, 2001.
  • שליחותו של זיגמונד פרויד: ניתוח אישיותו והשפעתו (1959), תרגמה ברכה פרוינדליך, הוצאת א' רובינשטיין, 1987.
  • זן-בודהיזם ופסיכואנאליזה (1960), תרגמו אליעזר כרמי ויהודה רגבים, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
  • מעבר לאזיקי האשליה (1962), תרגם אהרן אמיר, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
  • לב האדם (1964), תרגם יורם רוזלר, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
  • הומאניזם סוציאליסטי (1965), תרגם נחמן בן עמי, ספרית פועלים, 1967.
  • והייתם כאלוהים: פירוש רדיקלי למקרא ולמסורת הבתר-מקראית (1967), תרגם יורם רוזלר, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
  • מהפכת התקווה: לקראת ההומניזציה של הטכנולוגיה (1968), תרגמו זהר שביט ומרדכי וורמברנד, הוצאת מסדה, 1975.
  • משבר הפסיכואנאליזה (1970), תרגם אהרן אמיר, הוצאת א' רובינשטיין, 1975.
  • האנטומיה של הרסנות האדם (כרכים א-ג) (1973), תרגמה רחל אנקורין, הוצאת א' רובינשטיין, 1983.
  • בעלנות או מימוש עצמי? (1976), תרגמה שושנה צינגל, הוצאת א' רובינשטיין, 1983.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמנות האהבה, פרק ב'.‏
  2. ^ מנוס מחופש, פרק 5.
  3. ^ אדם לעצמו, עמ' 54–91.
  4. ^ 4.0 4.1 מנוס מחופש, עמ' 175.
  5. ^ מנוס מחופש, הופעת היחיד והדו-משמעות של החופש.
  6. ^ מנוס מחופש, עמ' 177.