אריק לביא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריק לביא
Flickr - Government Press Office (GPO) - SINGER ARIK LAVI AT THE TELETROM DONATIONS EVENING.jpg
מידע כללי
מקור גרמניה
שנות פעילות 1946 - 2004
סוגה זמר עברי
פופ
חברת תקליטים הד ארצי
אן אם סי

אריה (אריק) לביא (9 במרץ 1927 - 29 ביוני 2004) היה זמר ושחקן ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לביא נולד בארפורט שבגרמניה בשם ליאו אלכסנדר אינזלסבכר. הוא נולד לאם חד הורית בשם אדית האובן. אביו היה סטודנט לרפואה מריגה. אמו התחתנה עם איש לגיון צרפתי בשם פרנק אינזלסבכר והוא שהעניק לו את שם משפחתו. בשנת 1936, כשהיה בן 9, עלה לישראל יחד עם קרובי משפחה רחוקים (ללא הוריו) ולמד בכפר ברוך. בשנת 1945 התגייס למשטרת היישובים העבריים בבסיס קרית-חיים. ב-1947 הצטרף ל"להקת הכרמל". הקריירה הבימתית העשירה שלו, שנמשכה עשרות שנים, החלה בשנות ה-50 במשחק בתיאטרון הקאמרי ובהרכב "שלושת המיתרים" (טריו ערבה), שהתמחתה בשירי רועים.

כזמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה הקליט מאות שירים, הופיע על הבמה בשיריו ושיחק בהצגות, במחזות זמר ובסרטים.

בנוסף לשירי ארץ ישראל, היה לביא מהזמרים הראשונים שהחלו לשיר שירי פופ. בין שיריו המוכרים: "הסלע האדום" (אשר נאסר להשמעה בשנות החמישים, לאחר שנטען כי הוא עודד יציאת צעירים לפטרה בירדן), "שיר הקטר", "שיר ההד", "שיר סתיו" ("כל הנחלים הולכים לים"), "זה קורה", "ניגון עתיק", "אני אשיר לך שיר" ועוד. לביא גם חידש שירים עבריים ישנים, בהם שירי פלמ"ח לתקליטו "הפרוטה והירח" אותו הקליט עם שלישיית שוקולד מנטה מסטיק, שירי תנועות הנוער ושירים נוספים כמו "יש לי כנרת", "את חכי לי ואחזור" ו"אני מאמין" ("שחקי שחקי").

לביא הופיע רבות לפני החיילים במלחמות ישראל. בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים נרתם לעידוד רוח העם ושר את הפזמון "נאצר מחכה לרבין" למילים של חיים חפר. לאחר סיום הקרבות הקליט את השיר "שוב לא נלך" (ראי רחל ראי) שביטא את תחושת הניצחון במלחמה והפך ללהיט גדול. לאחר מלחמת יום הכיפורים הקליט את "שיר הוא לא רק מילים" ובזמן מלחמת לבנון שר את "האביר", שניהם שירי מחאה כנגד מלחמות ולמען השלום.

לביא בתפקיד דן שומרון, בצילומי הסרט מבצע יונתן
לוחית זיכרון בכניסה לביתם של אריק לביא ושושיק שני בתל אביב

אריק לביא נחשב לאחד מן המבצעים המשובחים בשפה העברית. בשנים האחרונות זכה להכרה גם מצד זמרים ויוצרים צעירים, שחידשו רבים משיריו (בין היתר באלבום הקאברים "עבודה עברית"). בשנת 1998 הוציא אלבום אוסף "המיטב" המכיל את מיטב להיטיו.

אלבומו האחרון היה "אריק לביא – בדרכי שלי: הקלטות נדירות". את האלבום, המכיל הקלטות נדירות משנות ה-70, הספיק לביא לערוך לפני מותו בשנת 2004. שיר הנושא שלו הוא גרסה לשיר "My Way" של פרנק סינטרה, אותו תרגם לביא בעצמו על פי סיפור חייו.

השיר האחרון שהקליט לביא היה "קוטפי הקפה" בגרסה אלקטרונית, יחד עם להקת "היונים" (באלבום "אז היה אז").

כשחקן תיאטרון וקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיאטרון השתתף אריק לביא בין השאר בהצגות "הוא הלך בשדות", "עוץ לי גוץ לי", "אופרה בגרוש", "המלך ואני" "גבירתי הנאווה", "הקוסם!", ו"אירמה לה דוס" (הן בישראל והן בברודוויי). בשנת 1963 העלה יחד עם אשתו, השחקנית שושיק שני, את הצגת הבידור המצליחה "הוא והיא" מאת אפרים קישון על הקשיים בחיי זוג נשוי. בראשית שנות ה-70 שהה בארצות הברית, שם הופיע עם שני במחזמר "לחיות עוד קיץ ולעבור עוד חורף". לאחר שובם של הזוג ארצה, העלו הצגה נוספת של קישון, "הו, הו יוליה", איתה הופיעו גם בגרמניה המערבית.

בקולנוע הוא שיחק בסרטים רבים, בהם: "מבצע יונתן","המובטל בטיטו", "עליזה מזרחי", "סוסעץ", "גבעה 24 אינה עונה", "חור בלבנה" ואחרים.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 נפטר לביא ממחלת לב קשה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. הוא נקבר בבית עלמין הירקון. השאיר אחריו את אשתו שושיק שני ושתי בנותיו, נועה, שחקנית בעברה וכיום דוקטורנטית לסוציולוגיה ומרצה באוניברסיטה, ויעל, עיתונאית ובמאית טלוויזיה.

מכללת BPM למוזיקה והפקה מעניקה מלגה על שמו, לצורך הנצחת מורשתו המוזיקלית.

ב-יוני 2014, במלאת עשר שנים לפטירתו, במסגרת מיזם הנצחת אמנים של עיריית תל אביב, נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתם של אריק לביא ושושיק שני ברחוב בזל 38.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]