אריתריטול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המבנה הכימי של אריתריטול

אריתריטול הוא סוכר כהלי (פוליאול) המשמש בין השאר כממתיק תזונתי ותוסף מזון.

השימוש כממתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגלה ב-1848 על ידי הכימאי הבריטי ג'ון סטנהאוס. לאורך השנים אושר אריתריטול לשימוש כתוסף מזון בארצות הברית, אירופה, יפן, אוסטרליה ומדינות נוספות בעולם.

נמצא בטבע בפירות, פטריות וגם בגוף האדם. בייצור מתועש הוא מופק בתהליך ביולוגי מגלוקוז (שמקורו בדגנים) שמותסס על ידי שמרים, ולאחר מכן עובר שלושה מחזורי טיהור יסודיים לניקוי שאריות הדגנים והשמרים.

מתיקותו שווה לכ-70% מזו של סוכרוז (סוכר לבן). אף על פי כן הוא כמעט חסר ערך קלורי.‏[1] בארצות הברית, במדינות אירופה, ביפן ובמדינות נוספות הוא מסומן כבעל אפס קלוריות לגרם. בישראל משרד הבריאות אימץ את התקן האירופאי, ובתיקון שהוציא ב-2011 קבע שהסימון התזונתי לסוכרים רב כהליים הוא 2.4 קק"ל לגרם, למעט אריתריטול שסומן כבעל אפס קלוריות לגרם.

אריתריטול אינו משפיע על רמות הסוכר והאינסולין בדם, ולכן מוכר כממתיק בטוח לאנשים הלוקים בסוכרת. כמו שאר הסוכרים הכהליים, הוא אינו מעוכל על ידי בקטריות הפה; במחקר נמצא כי הוא אינו גורם לעששת.‏[2] גם הפטרייה Candida albicans אינה מעכלת אותו. הוא אינו עובר מטבוליזם בגוף ומופרש דרך מערכת השתן בדיוק כפי שנכנס. בהשוואה לפוליאולים אחרים, יש לו נטייה מופחתת לגרום לתופעות לוואי במערכת העיכול. בנוסף הוא נמצא כבעל תכונות נוגדות חמצון, ובעל השפעה תרפויטית המסייעת להגנה אנדותלית על כלי הדם במקרים של היפרגליקמיה.

פרופיל מטבולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריתריטול שייך ביסודו למשפחת הסוכרים הרב כהליים (פוליאולים), אך הוא כולל מספר תכונות ייחודיות, המבדילות את הפרופיל המטבולי שלו מפוליאולים אחרים (כמו קסיליטול, סורביטול, מלטיטול ומניטול). בשל המבנה הכימי שלו הוא אינו מתפרק בגוף, מכיוון שבניגוד לפוליאולים אחרים שמגיעים עד לכבד ושם מתפרקים לגלוקוז וכהל, אריתריטול נספג למערכת הדם כבר במעי הדק ובהמשך מופרש מהגוף כמות שהוא דרך מערכת השתן מבלי לעבור מטבוליזם. זאת מכיוון שלגוף אין אנזים שמסוגל לפרק אותו.

מכל הסוכרים הכהליים הוא נמצא כקל ביותר לעיכול, ובשונה מהם, הוא אינו גורם בדרך כלל לשלשולים והפרעות בעיכול בשימוש רגיל. הסיבה לכך היא שהמולקולה שלו קטנה יותר ולכן 90% ממנו נספג לדם כבר במעי הדק מיד ביציאה מהקיבה. לעומתו, סוכרים כהליים אחרים מגיעים למעי הגס ומושכים אליו נוזלים - דבר שגורם לאפקט משלשל; או שהם מעוכלים על ידי בקטריות - דבר הגורם לגזים. 

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינון היומי המומלץ לאריתריטול הוא עד 70 גרם (15 כפיות). במקרים של רגישות גבוהה לאריתריטול, ייתכנו יציאות רכות, שלשולים ונפיחות, גם בצריכה במסגרת המינון היומי המותר. מינון של מעל 50 גרם (10 כפיות) בנטילה אחת עלול לגרום לבחילה וקירקורי בטן. במקרים נדירים עלולה להופיע סרפדת אלרגית.

ככלל, אין לאריטריטול תופעות לוואי בשימוש רגיל. בשונה מסוכרים כהליים אחרים, אריתריטול כמעט שאינו מעוכל על ידי בקטריות המעיים, ולכן יש לו נטייה מופחתת לגרום להיווצרות גזים ונפיחות.

אריתריטול אינו מומלץ לשימוש לבעלי תסמונת המעי הרגיז.

במחקרים בהם נבדקו השפעות הממתיק על בעלי חיים ובני אדם, לא נמצאו כל סימנים לרעילות או לתכונות קרציוגניות גם במינונים גבוהים. עם זאת עדיין לא קיימים מחקרים ארוכי טווח בנושא.

חסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתיקותו נמוכה מזו של סוכר. גם מסיסותו בנוזלים נמוכה יותר מאשר זו של סוכר - הוא לא מתקרמל או מסמיך כמו סוכר ולכן לא מתאים להכנת ריבות. שימוש מרובה בו עשוי לגרום לשלשולים לאנשים בעלי רגישות למוצר. לטעמו יש אפקט מצנן, שלא אהוד על ידי כולם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]