ארכוביתיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןארכוביתיים
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: מכוסי הזרע
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: ציפורנאים
משפחה: ארכוביתיים
שם מדעי
Polygonaceae
ז'יסייה, 1789

מִשְׁפַּחַת הָאַרְכֻּבִּיתִיִּים (שם מדעי: .Polygonaceae Juss) היא משפחת צמחים גדולה בסדרת הציפורנאים, הנקראת לפי הסוג ארכובית. היא מקיפה, עשבים, שיחים, מטפסים ועצים קטנים (לא במזרח אפריקה הטרופית). המשפחה כוללת כ-61 סוגים כ-1,375 מינים, ובארץ ישראל היא מיוצגת על ידי 10 סוגים ו-40 מינים[1][2]. זוהי משפחה גדולה, קוסמופוליטית - מיניה נמצאים בכל יבשות העולם, אך מרביתם נמצאים באזורים ממוזגים של ההמיספירה הצפונית. הם מאכלסים בתי גידול שונים: ממדבריות קיצוניים לגדות נחלים, ומצידי דרכים ליערות גשם. שונות זו בבתי-הגידול באה לידי ביטוי גם בנציגי המשפחה בישראל.

שם המשפחה המדעי משמעו בלטינית "רב-ברך", דהיינו "הרבה מפרקים" על שום הייחודיות של המפרקים במשפחה זו. ומכאן שמה בעברית ארכובית (ברך)[3].

למספר מינים ממשפחה זו חשיבות כלכלית עבור האדם כמזון, רפואה וצמחי נוי.

תיאור מורפולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפרחת
עלים פשוטים ומסורגים ותמימים

מרבית בני משפחה זו הם עשבים רב-שנתיים, ומיוצגים בה במידה מועטה יותר גם מספר טיפוסי-חיים אחרים כגון עשבים חד-שנתיים, שיחים קטנים, מטפסים ועצים.

שופר (ocreae) במפרק של ארכובית

התכונה המאפיינת ביותר את המשפחה, היא הפרקים הברורים שעל גבעול הצמח, שהם לרוב נפוחים. פרקים אלו נראים כברךארמית: ארכובה), ומכאן שם המשפחה.

העלים של צמחי משפחה זו פשוטים, ומסודרים באופן מסורג על הגבעול. עלי-הלוואי יוצרים צורה דמוית נדן צמודה לגבעול, המכונה 'שופר'. פרחי משפחה זו לרוב מקובצים באשכול, שיבולת או קרקפת. הם קטנים באופן יחסי, אך לרוב מתקבל מראה פרחוני בשל קיבוץ הפרחים. כותרת הפרח לעיתים בעלת צבע בולט, ולעיתים בעלת צבע ירוק; מספר עלי העטיף 3–6, ומספר האבקנים (איבר הרבייה הזכרי של הצמח) 9-6.

הפרי האופייני למשפחה הוא מטיפוס אגוזית, ובה זרע אחד.

ארכוביתיים בצמחיית ארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבס המדבר בפריחה בהר הנגב

40 מינים ב-8 סוגים ממשפחה זו מיוצגים בצמחיית הבר של ארץ-ישראל. על פי קריטריון של מספר המינים, זוהי המשפחה ה-17 בחשיבותה בצמחיית ארץ-ישראל. מיניה מאכלסים בתי גידול שונים: כ-9 מינים מצויים בבתי גידול לחים כדוגמת ביצות, בעיקר מהסקציה Persicaria שנכללת תחת הסוג ארכובית, וכן מיני חומעה.

8 מינים אופייניים לבית גידול מדברי, בייחוד מינים מהסוג חומעה, וכן אמיך קוצני, שבטוט מצויץ, וגפוף קוצני. לעומתם, 7 מינים מאכלסים מקומות מופרעים, כדוגמת צידי דרכים ושולי שדות, בייחוד מינים מהסוג ארכובית ופלופיה.

קבוצה נוספת אופיינית למרומי החרמון, שכן תנאי הגידול שם שונים משאר הארץ, בשל רום ההר והקור ששורר בו. בחרמון מייצגים משפחה זו מיני ארכובית שונים, ריבס חרמוני, וגפוף החרמון.

ארכובית החוף צמח מוכרז בסכנת הכחדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמח מוכרז בישראל, כנמצא בסכנת הכחדה, כי החוף, שהוא בית גידולה, נמצא בסכנה בגלל בנייה מואצת וצמצום רצועות החול והכורכר. ב-2021, נשתלה ארכובית החוף בגן מקלט לצמחים נדירים בשמורת הטבע עין אפק, לשם שימורה[4].

חשיבות המשפחה לאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסית לגודלה, למיני משפחה זו אין חשיבות כלכלית גדולה עבור האדם; עם זאת, למספר מינים בה נודע שימוש רחב היקף.

למזון משמש המין פגופירון נאכל, הקרוי בעברית בטעות בשם כוסמת ונודע בשמו האנגלי Buckwheat. גידול זה נפוץ בעיקר באזורים קרירים, והשימוש בו למאכל הוא בהיקף רחב. מינים מהסוגים ריבס וחומעה משמשים למאכל כעלים טריים.

ברפואה העממית נודעים שימושים שונים למיני הארכובית. הם אף משמשים ליצירת תכשירים קוסמטיים, אך נמכרים לרוב תחת השם הלטיני, 'פוליגנום'.

כצמחי נוי משמשים מספר מינים ממשפחה זו, כדוגמת המטפס אנטיגון דק-עוקצים, שלו פרחים ורודים יפים.

סוגי המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרחי אנטיגון דק-עוקצים - צמח מטפס המשמש לנוי, ממשפחת הארכוביתיים

בצמחיית ארץ-ישראל גדלים 40 מינים מ-8 סוגים, על פי סדר סיסטמטי:

סוגים בעלי חשיבות, שאינם מיוצגים בצמחיית ארץ-ישראל
  • Fagopyrum - הכולל את המין פגופירון תרבותי המכונה כוסמת
  • אנטיגון - Antigonon
  • Eriogonum
  • Coccoloba

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארכוביתיים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Polygonaceae Juss., WFO: World Flora Online. Published on the Internet, ‏2022
  2. ^ .Polygonaceae Juss, POWO (2022). "Plants of the World Online. Published on the Internet
  3. ^ עזריה אלון, החי והצומח שח ארץ ישראל, תל אביב: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1982, עמ' 41
  4. ^ עיר מקלט לצמחים הנדירים, באתר ynet, ‏2021-11-08