ח'רבת אל-מפג'ר
ח'רבת אל-מפג'ר (בערבית: خربة المفجر) הוא אתר ארכאולוגי הנמצא כ-5 קילומטרים צפונית ליריחו, ומכיל מספר מבנים ממלכתיים מהתקופה האומיית. במשך יותר מעשרים שנה היה המקום גן לאומי ישראלי והיום הוא אתר תיירות בניהולה של הרשות הפלסטינית.
המבנים הבולטים ביותר באתר הם מסגד וארמון, הידוע כארמון הישאם, שבנייתם לא הושלמה, וכן בית מרחץ מפואר.
תוכן עניינים |
[עריכה] תכנון ובנייה
על פי התאוריה המרכזית, האתר נבנה בפרברים הצפוניים של העיר יריחו, כמתחם אימפריאלי, על ידי וליד השני. הבנייה החלה בזמן ח'ליפותו של השאם אבן עבד אלמלכ בעת שאל-וליד היה המושל המקומי של ארץ ישראל, והחוקרים חלוקים בדעתם האם היא הסתיימה עוד בתקופת שלטונו, או לאחר שאל-וליד עצמו נעשה לח'ליף.
שרידי חומרי בנייה נמצאו בארמון ובמסגד, מה שמראה שבעת רעידת האדמה, שלאחריה ננטש המקום, בנייתם טרם הושלמה, אולם אין זה ברור האם העבודות המשיכו עד רעידת האדמה או פסקו מסיבה כלשהי לפניה. לעומת זאת, בית המרחץ הספיק לפעול, שכן התגלו שאריות אפר בכבשנים ושאריות סיד בצינורות.
כל שלושת המבנים חרבו ברעידת אדמה, ככל הנראה ברעש שביעית, שאירע בשנת 747.
הסטוקו מאופיין בתיאורי אישה בעירום חלקי, והוא חריג באמנות המוסלמית.
[עריכה] זהות הבונה
בין פסולת הבניין שהותירו אחריהם הבנאים, נמצאו מספר כתובות גרפיטי, שכנראה נכתב על ידיהם כשעשוע בשעות הפנאי. בין הכתובות, נמצאו שתיים המכילות מעין העתק של מכתב הממוען של הח'ליף הישאם. עם גילוייה של הכתובת הראשונה, תוארכה מלאכת הבנייה לימי שלטונו של הישאם, בין השנים 724-743.[1]
זהותו של בעל המקום עצמו אינה ברורה לחלוטין. המקורות ההיסטוריים שותקים בהקשר לשאלה זו, אך מספרים על מספר ארמונות אחרים שבנה הישאם, זאת, יחד עם פסל הח'ליף שהוצב מעל לפתח בית המרחץ, מעידים שייתכן כי בעל המקום הוא הח'ליף עצמו.
אולם המילטון, חופרו השני של האתר, התנגד לזיהוי זה. הוא ראה כבלתי סבירה את האפשרות שהמקורות ההיסטוריים לא יתארו אפלו ביקור של הח'ליף המפורסם בחלק זה של ממלכתו, והסגנון הראוותני אינו תואם את דמותו הצנועה של הישאם כפי שמתואר על ידי ההיסטוריונים הערביים, ועומד בסתירה למבנים צנועים בהרבה שבנה הישאם.
לעומת זאת, יורשו, אל-וליד מתאים יותר לתיאורים אלו. אל וליד היה הרבה פחות אהוד ומפורסם מקודמו, כך שיש בכך להסביר כיצד הקמת ארמון שכזה אינה מוזכרת במקורות. אף יותר מכך, סגנון הבנייה הראוותני מתאים הרבה יותר לאל-וליד המתהולל.
המילטון לא הסתפק בכך, אלא טוען באריכות להוכיח כי הפסל הנושא את דמותו של הח'ליף המוצב בחזית בית המרחץ הוסף שם רק לאחר שהגומחה עמדה ריקה למשך כמה שנים. את העובדה הזאת הוא תולה בכך שוליד אכן בנה את המקום, וכלל גומחה מעל השער כדי להציב שם את דמותו, אך לא ההין לעשות כן כל עוד דודו היה בחיים. לאחר שדודו נפטר ואל ווליד אחז ברסן השלטון, נקבע הפסל במקומו.[2]
[עריכה] פסיפס הכס
צדו הצפוני של חדר הדיוואן בבית המרחץ בנוי בצורה אפסידיאלית, ורצפתה מוגבהת, כך שניתן לשבת עליה ולהשתמש בה ככס.
רצפת האפסיס מעוטרת בפסיפס המדמה שטיח (ניתן להבחיל בגדילים המקיפים את התמונה) ובו מתואר עץ גדול נושא פירות עגולים ומתחתיו נראים מימין אריה התוקף איילה או צבייה ומשמאל שתי איילות.
הפירוש הנפוץ של הפסיפס הוא של ריכרד אטינגהאוזן,[3] ועל פיו האריה הטורף את הצבייה מסמל את כוחו של הח'ליף המביס את אויבי האסלאם, ואילו שתי הצביות השלוות מעברו השני של העץ מסמלות את השלום הפנימי באומת האסלאם. לפיכך הצביות נמצאות בצדו הימני, המבורך, של היושב על הכס, ואילו תיאור המלחמה נמצא בצדו השמאלי.
הפסיפס מוצג כיום במוזיאון רוקפלר שבירושלים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלי שילר, ארמון הישאם: חירבת אל מפג`ר, הוצאת אריאל, ירושלים 1976.
- Robert W. Hamilton & Oleg Grabar, Khirbat al Mafjar, Oxford University Press, 1959
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- ח'רבת אל-מפג'ר באתר archnet (באנגלית)
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Dimitri C. Baramki, "Excavations at Khirnet rl Mefjer III", The Quarterly of the Department of Antiquities in Palestine viii, Oxford University Press, London, 1939
- ^ Robert W. Hamilton, "Who Built Khirbat al Mafjar?", Levant 1, The British School of Arcaheology in Jerusalem, London, 1969
- ^ Richard Ettinghausen, From Byzantium to Sasanian Iran and the Islamic World, E.J.Brill, Leiden, 1972, pp. 44-45
