ארנה מר ח'מיס
 | |
| ארנה מר בשנות ה-40 | |
| לידה |
20 במרץ 1929 ראש פינה, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
15 בפברואר 1995 (בגיל 65) |
| מדינה |
ישראל |
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית הישראלית |
| פרסים והוקרה |
פרס הקיום הנכון (1993) |
  | |
ארנה מר-ח'מיס (20 במרץ 1929 – 15 בפברואר 1995[1]), הייתה פעילת זכויות אדם ישראלית שעסקה רבות בנושא זה בחברה הפלסטינית. בשנת 1993 זכתה בפרס הקיום הנכון בסטוקהולם[2].
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מר נולדה בראש פינה למשפחה יהודית ממוצא אשכנזי. הוריה היו זינה (לבית רבינוביץ') ופרופסור גדעון מר, רופא וחוקר ישראלי בעל שם עולמי שחקר את מחלת המלריה בארץ ישראל. בנערותה למדה בתיכון בטבריה ובכפר הנוער בן שמן והייתה פעילה בתנועת הנוער גורדוניה[3]. בנעוריה הצטרפה לפלמ"ח, נהגה ללכת עם כאפיה שהפכה למזוהה איתה. במלחמת העצמאות שירתה בין השאר כנהגת ג'יפ ביחידת סיור בפיקוד רפי איתן, אז קצין המודיעין של הגדוד הראשון בחטיבת יפתח שמטרתה סיכול פעילותם של בדווים ממאהלים עוינים בנגב. אחרי מלחמת העצמאות למדה שנה בסמינר למורים ולמדריכים של עליית הנוער בבית הכרם, ירושלים.
בהמשך הצטרפה למפלגה הקומוניסטית, שם הכירה את צליבא ח'מיס, ערבי-נוצרי ומנהיג פועלים בנצרת. בשנת 1953 התחתנה בטקס פרטי עם ח'מיס במועדון מק"י. לאחר הנישואין עברה לגור בנצרת, שהייתה תחת ממשל צבאי, אף על פי שתחילה לא קיבלה אישור כניסה לעיר מן המושל. על כך ישבה בכלא שבועיים עד שניתן לה הרישיון[3]. עם נישואיה הוסיפה לשם משפחתה את השם "ח'מיס". בעקבות נישואיה עם ערבי, הוחרמה על ידי משפחתה. מר-ח'מיס התגוררה עם משפחתה בנצרת ולמדה ערבית. ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נאסרה מספר פעמים על הפגנות ומחאות נגד שלטון ישראל ביהודה ושומרון. בתחילת 1968 יצאה עם משפחתה לפראג, שם שימש בעלה כנציג רק"ח, וכתב עבור העיתון "בעיות השלום והסוציאליזם", ששימש כביטאון התנועה הקומוניסטית העולמית. היא חוותה את האביב של פראג ואחרי הכיבוש הסובייטי נשלחה עם ילדיה למשך שנה למוסקבה. בעקבות דיכוי התנועה העממית הצ'כית למען רפורמה דמוקרטית עזבה מר-ח'מיס את המפלגה הקומוניסטית. בשנת 1971 שבה המשפחה לחיפה. בשנות ה-70 נפרדו בני הזוג ח'מיס.
בשנות השמונים הייתה מעורבת בוועד בפעילות ועד הסולידריות עם ביר זית והוועד נגד המלחמה בלבנון. ארנה אף הייתה שותפה מרכזית בהקמת ועד ציבורי בחיפה שנקרא "הלאה הכיבוש" שאיגד פעילים רדיקליים יותר, רובם תומכי פתרון המדינה האחת.
בזמן האינתיפאדה הראשונה, כאשר ישראל סגרה את בתי הספר בגדה המערבית, פעלה ארנה מר לעזור לתוכנית "החינוך העממי" שהקימה מסגרות חלופיות לילדי בתי הספר. בעקבות פעילותה זו ראתה צורך להקים מרכז תרבות קהילתי לילדים המושפעים מהאלימות סביבם, כדי לשלבם בחברה באמצעות התיאטרון[4].
לארנה ולצליבא נולדו שלושה בנים - ספרטק, ג'וליאנו ואביר. שני ילדיה, ספרטק וג'וליאנו, נשאו שמות מהפכניים. ספרטק (1954–2017) למד מספר שנים באנגליה. היה נשוי לאזרחית בריטית אמידה. בני הזוג נפרדו ב-1982. מ-1993 חי עם רונית בתל אביב, אותה הכיר בסיני. היה בעל דעות אנרכיסטיות. ספרטק נקבר בבית העלמין הנוצרי בחיפה, לצד אביו. הבן אביר (1961–2019) שירת בצה"ל כחובש ולטענת ספרטק סבל מהלם פוסט-טראומטי מאז מלחמת לבנון הראשונה. אביר נפטר בישראל ונטמן בבית העלמין בזיכרון־יעקב[5]. ספרטק ואביר הקימו את להקת "The A" במהלך שנות השמונים, אחת מלהקות האנרכו-פאנק הבודדות בישראל שהורכבו מחברים ערבים.
ארנה מר נקברה בקיבוץ רמות מנשה, מקום בו נקבר מאוחר יותר גם בנה, ג'וליאנו.
בראיון שהתפרסם בעיתון "הזמן הוורוד", בנובמבר 2000 טען ג'וליאנו מר שהוא ביסקסואל ושגם אימו הייתה לסבית[6].
הקמת תיאטרון האבן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1989 אימצה את מחנה הפליטים ג'נין והקימה בו תיאטרון ילדים בשם "תיאטרון האבן"[7]. היא אספה קבוצת ילדים בני תשע עד עשר וערכה איתם הצגות באמצעים הפשוטים ביותר. המקום נקרא בפי המקומיים "הבית של ארנה". תיאטרון זה קידם הבנה באמצעות האמנויות, המשחק, השירה, המוזיקה והריקוד, בשילוב של תושבי ג'נין והסביבה עם הישראלים. התיאטרון החל פעילותו במהלך שנות האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 והמשיך עד שנת 1994. הוא הסתייע במתנדבים ישראלים ופלסטינים וביקרו בו תיירים ממדינות שונות. תושבי המחנה חשדו תחילה בכוונותיהם של ארנה ובנה ג'וליאנו וכינו אותם "סוכני שב"כ". החמאס אף איים על חייה[8]. רק לאחר זמן רב השתכנעו בכנותם ושיתפו איתם פעולה.
אחת משאיפותיה של ארנה בהקמת התיאטרון הייתה ללמד ילדים לבטא עצמם באמצעות המשחק בתיאטרון, ולהקנות להם השכלה וחינוך במקום מערכת החינוך הפורמלית שכשלה. ערב מותה ממחלת הסרטן, בהיותה חולה, ערכה ביקור פרידה אצל "ילדיה" במחנה הפליטים בג'נין. ג'וליאנו היה שחקן בלהקת התיאטרון של ארנה, ומאוחר יותר הבמאי ומנהל הלהקה והתיאטרון. תוך כדי כך צילם את ארנה ואת הילדים במשך שש שנים, עד למותה ולסגירת התיאטרון, וביים את הסרט "הילדים של ארנה" שהוקרן לראשונה בשנת 2003.
בשנת 2006 הקים ג'וליאנו מר את "תיאטרון החופש" במקום. ב-4 באפריל 2011 נרצח מחוץ לתיאטרון שניהל.
ספר על חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "הגדוד הראשון - גדוד העמק ממטולה עד הנגב" מאת זאב עופר ותהילה עופר, הוצ' קבוצת חברי הגדוד הראשון פלמ"ח, 2008
- "יפתח -חטיבת פלמ"ח במלחמת העצמאות" מאת זאב עופר ותהילה עופר, הוצ' קבוצת חברים יוצאי חטיבת יפתח-פלמ"ח, 2013
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ארנה מר חמיס באתר אילת גורדין לויתן
- ^ אורי אבנרי, רומיאו הפלסטיני באתר "גוש שלום"
- ^ 1 2 יעקב אביאל, היהודיה מנצרת, מעריב, 12 ביולי 1957
- ^ משפחתו של גדעון מר
- ^ https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5601511,00.html כתבה על משפחת מר-חמיס
- ^ שלומי ליברמן ג'וליאנו מר: חצי ערבי חצי יהודי חצי הומו חצי סטרייט, באתר האגודה, 1 בנובמבר 2000
- ^ ראו הסרט הילדים של ארנה
- ^ על פי ראיון רדיו שנתן בנה ספרטקוס לאילנה דיין בתוכניתה בגלי צה"ל ביום חמישי 7 באפריל 2011