ארנון סופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: סגנון כתיבה לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ארנון סופר
נולד ב-1935
ארנון סופר
תרומות עיקריות
חקר גאוגרפיה של ישראל ובמיוחד בעיות הגאואסטרטגיות של ישראל.

אַרְנוֹן סוֹפֵר (נולד ב־24 בדצמבר 1935 בתל־אביב) הוא פרופסור אמריטוס ישראלי לגאוגרפיה ולמדעי הסביבה. מרצה וחוקר מהבכירים בארץ בתחומו, המחזיק בתפקידים אקדמיים בארגונים אזרחיים וממשלתיים. ממקימי אוניברסיטת חיפה. ידוע בעיקר בזכות מחקריו אודות מדינת ישראל בנושאי דמוגרפיה, מים, וסביבה בהקשרים פוליטיים ואסטרטגיים. סופר מייחס משקל רב לסביבה הפיזית בתחומי הגאוגרפיה הרגיונלית והגאופוליטיקה ועל כן גישתו לתחומים אלו היא מאוד דטרמיניסטית. הוא מתריע במשך שנים מפני תהליכים גאוגרפיים המסכנים את קיומה של מדינת ישראל, והיה מהראשונים שתיארו את ריבוי האוכלוסין במגזר הערבי בתור "סכנה דמוגרפית" למדינת ישראל.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופר נולד בתל אביב למנהל חברת החשמל באזור המרכז. הוא בילה את ילדותו ונעוריו במושבה ראשון־לציון, שהפכה לעיר בהגיעו לגיל 15 (בשנת 1950). הוא גילה עניין רב בגאוגרפיה כבר מהיותו ילד. הוא וחבריו לכיתה בגימנסיה הריאלית במושבה הקימו את קבוצת הכדוריד הראשונה שפעלה תחת חסות ה"מכבי". בשנות החמישים ארנון שימש גם שחקן נבחרת ישראל. את שירותו הצבאי בצה"ל עשה בחטיבת הנח"ל, בהובלת סיורים, כחבר ומדריך בקיבוץ תל קציר ובהדרכת צופי חיפה. כבן יחיד למשפחה ששכלה ילד (מנחם ז"ל אחיו הבכור) בתום מלחמת העצמאות נאסר עליו להיות בתפקיד קרבי.[1]

הקשר ההדוק שלו למושבת היין ועבודתו כנער ביקב בעונת הבציר, היה בין הסיבות לכתיבת עבודת המוסמך שלו בנושא "כרם ותעשיית היין בישראל", עבודה שפורסמה כמונוגרפיה ב־1967, עבודת הדוקטורט עסקה "במיקום תעשיות במפרץ חיפה – מנקודת ראות גאוגרפית" (1971). את שלושת תאריו האקדמיים קיבל באוניברסיטה העברית בירושלים. ב־1965 היה בין מקימי החוג לגאוגרפיה והחל לפעול כמרצה במכון האוניברסיטאי של חיפה, טרם הפיכתו לאוניברסיטה. במהרה התקדם סופר בסגל האקדמי באוניברסיטת חיפה והחל לכהן במגוון תפקידים, בהם ראש החוג לגאוגרפיה, יושב ראש המרכז היהודי-ערבי והמכון לחקר המזרח התיכון, דקאן הפקולטה למדעי החברה, סגן יו"ר המרכז לחקר הביטחון, ראש קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה (2004–). מאז 1969 הוא מלמד, מדריך ומעורב בפו"מ הצה"לי; מאז 1978 הוא מרצה ומשמש פרופסור במכללה לביטחון לאומי ומאז 2007 הוא ראש המרכז למחקר במכללה זו. מאז צאתו לגמלאות, הוא מלמד אך ורק את אנשי מערכת הביטחון הלומדים באוניברסיטת חיפה, בהם תלמידי המכללה לביטחון לאומי, המכללה לפיקוד טקטי, תוכנית חבצלות של חיל המודיעין ופו"מ משטרת ישראל.

סופר נשוי ולו ארבעה ילדים ושמונה נכדים.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר מחקריו דנים בבעיות הגאואסטרטגיות של ישראל, כמו דמוגרפיה, מים, יחסי יהודים-ערבים, פיתוח הפריפריה, איכות הסביבה, לוחמה בשטח בנוי ועוד. סופר נודע כמקורב למנהיגים הפוליטיים בישראל מכל הזרמים ולפיכך היה שותף בכמה מהתהליכים המדיניים של ישראל ובין היתר חבר במשלחת הצבאית בשיחות אוסלו ובנושאי המים מול סוריה ולבנון. עוד נודע בזכות אזהרותיו מפני הדמוגרפיה הערבית ועל רקע זה כיוזם תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה[2] אותה ביצע שרון בקיץ 2005. קודם לכן (2001) סייע לשרון לתחם את קווי ההפרדה ביו"ש שהיו בעצם קווים דמוגרפים, תרצו, אתניים ולאו דווקא ביטחוניים.

הדמוגרפיה במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופר מרבה להתבטא בנושאי דמוגרפיה, בייחוד בהקשר של סכנה דמוגרפית על קיומה של מדינת ישראל בכלל והפריפריה בפרט. הסכנה הדמוגרפית של ישראל באה לדבריו מריבוי ילדים בקרב ערביי ישראל והפלסטינים, וכן כתוצאה מהסתננויות שונות, כגון אלו של העובדים הזרים המהגרים ארצה. בשנת 2009 כתב על תופעת העובדים הזרים והיה ממאיצי הקמת הגדר הגדולה בגבול מצרים (ב-17.7.10 הופיע בממשלה בעניין זה והצביע על ממדי האסון שירד על ישראל אם לא נחסום גבול זה מיד!)

Cquote2.svg

ל-7.3 מיליון הנפש שמונה החברה הישראלית באמצע 2009 נוספו כ-300 אלף פלסטינים (ייתכן שחלקם מופיעים בנתונים על ערביי ישראל?). אליהם יש להוסיף כ-30 אלף פליטי/מהגרי אפריקה (מספר ממוצע משוער), ואל אלה – כרבע מיליון מהגרי עבודה אחרים. מספר הזרים שנכנסו לישראל מאז 1967 עומד אפוא על כ-600 אלף נפש, שהם 7.5% מכלל המתגוררים בישראל (סה"כ 8 מיליון בני אדם בישראל). אם נצרף את הרוסים שאינם יהודים לקבוצת היהודים, יהיה שיעור הזרים 26%. מ-45 אלף בני הפלשמורה בישראל, רבים מאוד הם נוצרים. 16 אלף נשים בגדה המערבית וכ-14 אלף נשים שהובאו מהשטחים ומדרום ירדן, מתגוררות בדרום ישראל ומקבלות קצבאות מישראל. אם קבעתי לעיל כי כחצי מיליון מסתננים מתגוררים בישראל, הנה בא שר הפנים לשעבר רוני בר-און ומדבר על כמיליון זרים השוהים כאן (פלתר 2009).

Cquote3.svg
פליטי דארפור, מהגרי עבודה ו"קארטל ארגוני הזכויות"

"מדינת תל־אביב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופר מזהיר כי ההתכנסות בשנים האחרונות של הציבור היהודי־ציוני למרכז הארץ, ונטישת השוליים לבלעדיות ערבית־פלסטינית, מסכנת את המדינה כולה. הסכנה הלאומית נובעת מכך שישנה ועוד תמשיך להיות תחרות על שטחים ועל בניית כלים לאומיים נפרדים בין האוכלוסייה היהודית לערבית. עם השנים היישוב היהודי במדינת ישראל הולך ומתרכז באחוז גבוה במישור־החוף מחדרה ועד אשקלון, ואילו שאר אזורי הארץ מתרוקנים מיהודים. כל זאת בעוד שהאוכלוסייה הערבית מתרבה במהירות ומשתלטת עליהם עליהם פיזית ודמוגרפית. התהליך הנו עכשווי, מזה שנים ניתן לראות מיעוט יהודי מתמעט בשוליים, ולעומת זאת, השתלטות בדואית בדרום ובצפון־הנגב, ערבית בשדרת ההר (ירושלים, יהודה ושומרון), בגליל, בעמק יזרעאל וכן הלאה. כך יהודי ישראל מממשים למעשה מהלך חמור יותר משהציעה תוכנית החלוקה של האומות המאוחדות ב־1947. כל התהליך לעיל יהפוך לבלתי־הפיך בעוד 15-20 שנים. "טבעת החנק" הערבית תתעבה ותתחבר לאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה והשומרון וכן אל זו שמעבר לנהר הירדן, כל זה מול התפתחות עיר-מדינה – היא "מדינת תל־אביב".

בתל־אביב ישנה עוצמה כלכלית, פוליטית, צבאית, חברתית, תרבותית, לאומית ותקשורתית אדירה ביחס לשוליים, וכל אלה גורמים לתושביה וכן לקברניטי המדינה לחטוא באסקפיזם ולהחמיר את מגמת ההתכנסות בתכנון, בניהול ובבנייה נואלים. בתקשורת העניינים הגאו־דמוגרפיים בכלל אינם נסקרים, ואילו הסכסוך הישראלי-ערבי בפרט מוצג על ידי התקשורת התל־אביבית בצורה מעוותת ורחוקה מהמציאות. כל זאת מתוך שאננות ואדישות הנובעות בין היתר מבורות.

כבר כיום ישראל־תל־אביב היא המדינה הצפופה ביותר (מצפון לבאר־שבע) בעולם המערבי, וב־2025 תגיע לצפיפות של 1,068 נפש לקמ"ר (ללא הנגב). מדינת תל־אביב כבר הגיעה לגבול כושר הנשיאה במערכת התחבורה, סילוק האשפה, הביוב, ומניעת השטפונות. הדבר מביא להרס הסביבה והחקלאות, הידרדרות חברתית, היעדר חוק ואכיפה (לדוגמה: סחר ובנייה בלתי־חוקיים, אלימות), קריסת מערכת התחבורה, ועוד. צמצום השטחים וצפיפות האוכלוסייה גורמת לבעיות בהקמת אתרי סילוק הפסולת המתרבה משנה לשנה. המחסור החמור בשטחים פתוחים יוחמר – יחסל ריאות ירוקות, ימנע חלחול גשם אל האקוויפרים וכולי. יוחמר גם זיהום הרעש וגם נושא הקבורה יהפך לנושא מחלוקת. בעיות אלו יובילו להגירה שלילית של האזרחים ה"חזקים" מן הארץ.

החיים ב"מדינת תל־אביב" יהיו בלתי נסבלים מחמת צפיפות, כאוס, וכן מצב ביטחוני חמור בגלל עוינות אוכלוסייה ערבית צפופה גם כן. גבולות הריבונות יכורסמו בהדרגה, ובאין עורף למדינת תל־אביב, האחרונה עלולה להביא לפורענות איומה וסופנית על המפעל הציוני.

פתרונותיו כוללים מהלכים ארוכי־טווח אך מיידיים: העברת מוסדות ציבור, משרדים ממלכתיים ובסיסי צה"ל לירושלים, לצפון ולדרום, קידום תחבורה מודרנית בפריפריה וביטול סבסוד מפעלים ציבוריים־לאומיים ואוניברסיטאות בתל־אביב. אילוץ התקשורת להגיע לשוליים – דבר שיקרב אותה אל המציאות הארצי־ישראלית, שיפור איכות החיים במגזר הערבי והטלת חובות השירות למדינתם וכן פנייה אל מבקר המדינה על־מנת לחקור משגים אסטרטגיים.[3]

ערביי־ישראל, דחייתם את מדינת ישראל ומעורבותם הגדלה בהפרות חוק ואלימות, מעמדם הסוציו־אקונומי, החיכוך המתמיד עם האוכלוסייה היהודית, וכן שיעור הריבוי שלהם, שהיה מן הגבוהים בעולם, מחמירים את הבעיה. הערבים בישראל בעלי תודעה לאומית מובהקת, ורואים עצמם כחלק הלאום הפלסטיני, וייתכן שיוכלו לכונן מדינה ערבית אחת גדולה יחד עם ערביי יש"ע.

הבדואים בנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופר מרבה לתאר את הדינמיקה המתפתחת בנגב הצפוני: פזורות בדואיות עם ריבוי טבעי הגבוה בעולם, השתלטות על קרקעות והזנחת הבדואים לצד חוסר משילות ישראלית. בקום המדינה כשהבדואים מנו 13,000 נפשות, הם נתפשו כאוכלוסייה זניחה של נוודים. אך ב־2014 מנו כ־220,000, וב־2025 הם צפויים להגיע ל־400,000. אוכלוסייה זו גדלה בגידול מעריכי של כ־4-5.5% בשנה, ועל כן מכפילה את עצמה כל 12-15 שנים. הריבוי הגבוה נובע מפוליגמיה (אצל כשליש מן הגברים). שיעור ילודה עצום זה שובר שיאי עולם.

משנות ה־60 השלטון ניסה ליישבם ביישובי קבע, אך פזורות הבדואים גדלו והתפשטו בכל הנגב הצפוני ואף מחוצה לו. יש כ־80-100 אלף נפשות בפזורות לעומת 120,000 ביישובי הקבע. ב־2014 נבנו כ־65,000 מבנים לא־חוקיים, ובכל שנה נוספים 1500-2000 מבנים חדשים.

המגורים בפזורות הם אסון. אין תשתיות עירוניות בסיסיות של מים, חשמל, בריאות וחינוך, והילדים מופקרים ומוזנחים ונוטים לאלימות. גידול האוכלוסייה והתפשטותה אשר חריגים ביחס לכל העולם, אינו רק טרגדיה אנושית אלא גם איום אסטרטגי על מדינת ישראל הקטנה והצפופה.

הממשלות המתחלפות הקימו עשרות ועדות שלא הניבו פתרון. בוועדה האחרונה ("ועדת גולדברג" 2008), ארגונים לא־ממשלתיים הפועלים מתוך אינטרס אישי, הציעו להכיר בדיעבד בפזורות, אך הממשל לא יוכל לקדם את כל הפזורות הללו, וביצוע הצעת הארגונים תביא לאסונות. בינתיים חלפו 6 שנים מאז ועדת גולדברג, הוקמו עוד 3 גופים בראשות 3 אישים שונים ושום דבר לא זז וכנראה לא יזוז.

מסקנות הוועדה היו להכיר בכפרים הלא־מוכרים ולשלבם במערך היישובים הקיים, אך מתן שירותים ליישובים הלא־מוכרים הרי הופך אותם ליישובים מוכרים למעשה. גם המונחים ששימשו במסקנות הוועדה נועדו לערפל את המציאות ולהשלים עם המציאות המסוכנת. את 50,000 הבתים הלא־חוקיים הוועדה מלבינה בדיעבד, וכך מנציחה את המציאות, נוסף על כך, גם אילו יימצאו תקציבים למתן תשתיות הבדואים, עוד 10-15 שנים תוכפל אוכלוסיית הבדואים ויהיו 100,000 בתים לא־חוקיים להכשיר, ו־40-100 יישובים חדשים. הבדואים אינם נותנים כתף לעצור את התופעה, בייחוד אם הוצע להם פיצויים שכלל אינם מגיעים להם על־פי חוק. אם המגמות העכשוויות תמשכנה כל הנגב הצפוני יהיה שלהם עוד עשור או שניים. גם העברת העובדים בבסיסי צה"ל לנגב לא תתאפשר בגלל המציאות הגאוגרפית חברתית-פוליטית שנוצרת שם.

הצעתו של סופר: מתן מענה תשתיתי כלכלי וחינוכי ל־14 היישובים שכבר הוכרו, להוסיף עוד 5־6 יישובים חדשים, הענקת יכולת הבחירה לתושבי הפזורות לאילו מהיישובים להשתקע. המדינה תסייע כספית ואף תשלם פיצויים למרות שאינם מגיעים להם. מי שיסרב יאבד זכויות נדל"ניות ויועבר בצו שלטוני. החלטת הוועדה תהיה סופית ומהירה, ותיעשה למרות שגורמי שמאל קיצוני ינסו לעצור אותה. היתרונות הם שבמקום מאות פזורות שיוכרו רשמית אך יוזנחו בפועל, יהיו 20 יישובים שיפותחו. ערי הדרום לא יוגבלו בהרחבתן בשל היותן סגורות על ידי פזורות הפרוסות בפראות, וגם בסיסי צה"ל יוכלו להדרים. לדעתו, כל עוד לא יחול שינוי שלטוני, הצעתו לא תצא לפועל, והכאוס והעוני יגדלו. יתר על כן, החל מ־2009 מתפתחות "חזיתות חדשות" בין הבדואים לממשל, האחת בנגב המרכזי, והשנייה מצפון לרהט בכוון לתל־אביב-רחובות-ראשון־לציון. [4]

מימושה בפועל של תביעת השיבה (זכות השיבה) הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סופר, "המשמעות הדמוגרפית של ביטול האיסור (איסור מתוקף חוק האזרחות והכניסה לישראל) על איחוד משפחות תהיה תוספת אוכלוסייה של 480,000 איש ממוצא פלסטיני בתוך 20 שנה בתחומי מדינת ישראל".[5][6] מוסיף, סופר, וטוען, ש"מצא במחקריו כי מאז קום המדינה הפכו יותר מ־300,000 פלסטינים מהפזורה לישראלים, בין היתר בדרך חתונות, ולמעשה מימשו את זכות השיבה בכביש העוקף שמדינת ישראל סללה להם לשם כך".[5] כניסתם (הן החוקית והן הבלתי חוקית) של כשליש מיליון פלסטינים לתחומי ישראל עד שנת 2004, מהוות איום ביטחוני (חמישית מהפיגועים בוצעו על ידי זכאי איחוד משפחות), איום לאומי ביצירת "פלסטיניזציה" בערביי ישראל, איום כלכלי בעליית עשרות מיליארדים בקצבאות, איום פלילי, ואיום דמוגרפי-פוליטי. [7]

המהגרים מאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 2009 מזהיר סופר מפני הגידול של המסתננים האפריקאים מגבול מצרים. במסמכיו הוא הוכיח כי הרוב המוחץ של המסתננים מאפריקה כלל אינם פליטים מדרפור, אלא מהגרי עבודה מכל רחבי אפריקה. את מספרם בארץ הוא מעריך בכ־30 אלף (נכון ל־2009 ו־55 אלף ב־2014). הוא מתנגד לאיזרוח שלהם במדינת ישראל מסיבות שונות. מבחינה ביטחונית יש סכנה שישמשו כמודיעים או פעילים של מדינות עוינות או ארגוני טרור. מבחינה חברתית המהגרים מביאים לצפיפות ולפשיעה. רפואית ההגירה האפריקאית מפיצה שחפת ואיידס, ושאר מחלות זיהומיות. מבחינה דמוגרפית האיום על הרוב היהודי הקיים ממילא מוחמר על ידי ההגירה האפריקאית. נוסף על כל אלו, אי־עצירת גלי ההסתננות הראשונים תגרום לגלי הסתננות מרובים הגדלים יותר ויותר.[8]

החקלאות כציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופר מבקר את המתקפה התקשורתית של אנשי ציבור וכלכלנים נגד חקלאי ישראל היהודים. הוא טוען כי המתקפה נובעת מבורות, מאחר שהחקלאות היהודית חיונית לחברה, למדינה ולהמשך חזון הציונות. מה גם שהיא בבחינת אבן יסוד לביטחון המדינה, הן מפני מתקפות עוינות בגבולות, והן מפני השתלטות בלתי־חוקית של אזרחים ערבים על קרקעות. יש לאפשר לטענתו לחקלאים יהודים להשתמש במים מותפלים, לא כטובה, אלא כהכרת תודה על תרומתם להמשך קיום המדינה. סופר מציג לדוגמה את מקרה אזור נבטים, שהתמלא ביישובים בדואים לא־חוקיים בגלל חוסר רצף של התיישבות חקלאית יהודית.[9]

בקעת הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהיה מהוגי ההתנתקות מעזה, סופר תומך בהשארת בקעת הירדן בריבונות ישראלית. הוא מונה שיקולים בעד השארת הבקעה, כגון: מניעת התפשטותה של מדינה פלסטינית, שימור עומק אסטרטגי וחציצה בין הפלסטינים לבין חזית מזרחית-ערבית עוינת, וכן מינוף ההתפתחות הישראלית בשתי שידרות ולא רק במישור החוף הצר, בגבולות "מדינת תל־אביב". לסיכום הוא מעריך שריבונות ישראלית בבקעת הירדן תסייע למלחמה בטרור, למעמדה הגאוגרפי והלאומי של ירושלים וצפון ים המלח.

לקראת מדינה דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 2011 סופר מתריע בשורה של מחקרים ופרסומים כי ישראל צועדת בביטחה ובהתמדה לקראת היותה מדינה דתית (חרדית-דתית לאומית) ומונה את המהפכות החברתיות, כלכליות ופוליטיות שיש למגמה זו על ישראל וביטחונה (...) .

ממליץ על יציאה אל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור תהליכים דמוגרפיים, כלכליים, חברתיים וגאוגרפיים המתרחשים בישראל, הוא מתריע על הצפיפות הגוברת במישור החוף הצפוף ממילא. על הצורך לעוד תשתיות לאומיות "זוללות שטחים" כשדות תעופה, דרכים, אזורי תעשייה, אחסנה מסוכנת ומתקנים נוספים לחיל-הים ולנמלי ישראל, לא תהיה לישראל כל ברירה אלא לצאת אל הים ולייבשו (...). 

פעילות אקדמית אזרחית וצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1965 ועד היום מכהן ארנון סופר בתפקידים שונים בעולם האקדמי (בישראל ובעולם), האזרחי והצבאי ובהם:

עבודותיו האחרונות של סופר עוסקות בעיקר בבעיה הדמוגרפית בישראל. סופר מרבה לדבר בשבח גדר הביטחון וההתנתקות, תוך שהוא מדגיש את הסכנה הדמוגרפית שבתוך גבולות מדינת ישראל ומחוץ להם.

פרופיל ציבורי והתבטאויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופסור סופר מתבטא לעתים בלשון חריפה ונחרצת, הן כלפי השמאל – למשל בדבר נטיותיו של עיתון "הארץ" לשמאל הקיצוני של המפה הפוליטית. העיתון נוקט לטעמו ב"קו הרסני להמשך קיומה של ישראל" הנובע מ"אי הבנה מוחלטת של שורשי הסכסוך"... ושהוא "משלה את קוראיו". את מסמך ז'נבה כינה "קריקטורה".‏‏[10] הן כלפי הימין – במכתב אל המתנחלים התבטא: "הכרזתם מלחמה על מדינת ישראל הלגיטימית. אתם מנסים לערער את הלגיטימציה של שלטון החוק, של צה"ל, של טוהר הנשק. אתם מערערים את חוסנה הלאומי של הארץ הזאת"[11], והן כלפי פקידי הממשלה, כלפיהם אמר כי "זו גם הזדמנות חד פעמית להביא למשפט את כל מי שעיכב את ההתפלה ולהאשימו אפילו "בבגידה במולדת!"‏‏[12].

בנוגע לתוכנית ההתנתקות כתב סופר‏[13] כי "למרות היציאה מרצועת עזה. כדי להמשיך ולקיים מדינה יהודית דמוקרטית ושפויה, ניאלץ לוותר על שטחים המאוכלסים במיליוני פלסטינים," והרחיב בראיון שנתן לעיתון "ג'רוזלם פוסט":

Cquote2.svg

הפלסטינים יפגיזו אותנו באש ארטילרית – ואנחנו נצטרך להגיב... על כל טיל פלסטיני – אנחנו נשיב בעשרה טילים. נשים וילדים ייהרגו ובתים ייהרסו... בעזה הסגורה מכל עבר – יתהווה אסון הומניטרי. האנשים ייהפכו לחיות עוד יותר גדולות מהיום, בעזרת הארגונים המטורפים של האיסלאם הפונדמנטליסטי. הלחץ על הגבול יהיה נורא ואיום. זו הולכת להיות מלחמה נוראה.

Cquote3.svg
תום שגבארנון סופר: הפרופסור שצדק, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2006

במחקרו "ישראל – דמוגרפיה 2000 עד 2020 – סיכונים ואפשרויות" הזהיר פרופ' סופר‏[14] כי למען הרוב הדמוגרפי ייתכן שבתוך עשור ימליץ לוותר גם על הגליל והנגב, בנוסף התבטא שם כי "הפלסטינים עניים מאד, כי מנהיגיהם גונבים מהם את הכל, ומערכת התעמולה השקרית שלהם מאשימה אותנו בכל".

את סגנונו הבוטה והישיר הוא מנמק: "איום על קיומי יכול להיאמר בנימוס תוך עטיפת האיום במילים מכובדות כמו דמוקרטיה, שווי זכויות, כבוד האדם, צדק חלוקתי, מלחמה בגזענות, אבל אני למדתי להשיל מילים ממציאות...".‏‏[15]

סופר היה מבין מנסחי אמנת כנרת השואפת ליצור מכנה משותף לזרמים והמחנות השונים בציבור היהודי (ימין-שמאל, דתיים-חילוניים וכו') ואף חתם עליה ביחד עם שורה של אנשי ציבור מהימין והשמאל.

הדיון ב"פער המיליון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

צימרמן, זייד וויז ממרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטת בר-אילן, פרסמו דו"ח שנקרא "פער המיליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית וברצועת עזה" בשנת 2006 (שהוא תיקון לדו"ח קודם שפורסם בשנת 2005). עיקרו של פרסום זה הוא הטלת ספק בנתונים שנאספו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (בפיקוח נורבגי), וקביעה כי אוכלוסיית הערבים ביהודה והשומרון ורצועת עזה קטנה במיליון ורבע מהמדווח. צימרמן ושותפיו גם טענו כי קצב הגידול של האוכלוסייה הערבית הולך וקטן, ואילו קצב גידול האוכלוסייה היהודית הולך וגדל, ולכן יישמר רוב יהודי יציב מן הים ועד הירדן. טענות חמורות הופיעו בדו"ח על הנתונים והחישובים המקובלים לספירת הפלסטינים.

בתגובה ל"פער המיליון", חיברו ארנון סופר ויניב גמבש מקתדרת חייקין דו"ח משלהם, בשם "תעתועי פער המיליון".‏‏[16] הדו"ח של סופר וגמבש תקף בחריפות את הרלוונטיות של הדו"ח של צימרמן, קבע שהוא פוליטי, שנועד להגשים את החזון של הימין הקיצוני לסיפוח השטחים, שנתוניו אינם נכונים, כי החישובים שגויים, ושלל את כל 21 הסעיפים שבו. יתרה מזאת, הדו"ח של סופר טען כי אף לו נקבל את נתוני צימרמן "השגויים והאופטימיים" - יהודי ארץ ישראל מן הים לירדן יהפכו למיעוט עד שנת 2020. טיעונים בולטים מ"פער המליון" ותגובת סופר וגמבש עליהם:

  • נכתב כי נכללו בנתונים 300,000 פלסטינים השוהים בחו"ל.
    • נכתב כי הטיעון שגוי ואילו היה נכון, והיה צריך לגרוע את מספר השוהים בחו"ל הערבים, אז היה צריך לגרוע את מספר היהודים השוהים בחו"ל, הגדול מ-300 אלף.
  • ערביי ירושלים נספרו פעמיים.
    • נכון אבל הדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה כבר התייחס לכך ותיקן זאת בשנת 2001. תיקונו מהווה בסיס לתחזיות של סופר.
  • יש גידול לא מוסבר של 113,000 במפקד הפלסטינים לעומת המפקד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
    • המסמך ממנו לקח צימרמן את הנתונים הוא לא מפקד מהימן ולא נועד להיות כזה.
  • יש לגרוע 338 אלף נפש מדיווחי הפלסטינים על הלידות ביהודה שומרון ועזה.
    • המפקד אמין ועובדה שמשרד הבריאות עושה בו שימוש, וכן שהפלסטינים מתקנים עצמם בהערכותיהם.
  • יש לגרוע 310 אלף נפש מהגירה ערבית שלילית מארץ ישראל.
    • על־פי מחקרי קתדרת חייקין ישנה הגירה ערבית חיובית לארץ ישראל.
  • יש לגרוע 105 אלף מהגרים פלסטינים שקיבלו תעודות זהות ישראליות.
    • מקור המספר אינו ברור, ואף חמור מכך, לפי טענה זו מספר הפלסטינים גדול מהנתונים, כי רוב השוהים הבלתי חוקיים אינו רשום בישראל או ביש"ע.

קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופר עומד בראש הקתדרה על שם ראובן חייקין, מתלמידיו של סופר, אשר נפטר בשנת 2004. במותו הוריש חייקין לסופר סכום כסף להקמת קתדרה שתעסוק בתחום הגאואסטראטגיה. בראשותו של סופר עוסקת הקתדרה בנושאי הביטחון הלאומי שלהם ביטוי מרחבי, דוגמת משאבים טבעיים ותפוצתם, פריסת האוכלוסייה, התשתית הפיזית והמרכיבים הסביבתיים.

קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה מפרסמת ניירות עמדה, נותנת ייעוץ למקבלי החלטות בכירים, יוזמת מחקרים, ימי עיון וכנסים. כמו כן מפרסמת הקתדרה ספרים ועבודות מדעיות ומסייעת לתלמידי מחקר בתחומים הנזכרים לעיל ועוסקת בהפצת הנושא בבתי הספר התיכוניים ומוסדות אקדמיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארנון סופר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דבורה שמואלי ומיכל בן גל, ראיון עם ארנון סופר, הוצאה מיוחדת של אופקים בגאוגרפיה, 2005, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF
  2. ^ פרופ' ארנון סופר, כך נפל לשרון האסימון הדמוגרפי, 09.01.06, באתר ynet קובץ PDF
  3. ^ פרופ' ארנון סופר ויבגניה ביסטרוב, מדינת תל אביב – איום על ישראל (מהדורה שנייה ומעודכנת), קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, מאי 2008, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF
  4. ^ פרופ' ארנון סופר, בעקבות ועדת גולדברג – האם איבדה ישראל את הנגב הצפוני?, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, מרץ 2009, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF
  5. ^ 5.0 5.1 נדב שרגאי, כפר ישראלי: שליש פלסטינים, גיליון "ישראל השבוע" הגרסה הדיגיטלית (עמוד 20), אתר ישראל היום, 11.2.2011
  6. ^ עו"ד אילן ציאון ועו"ד עדי ברוך, קול קורא, אתר "גדר לחיים - התנועה הציבורית להקמת גדר ההפרדה", נובמבר 2009
  7. ^ פרופ' ארנון סופר וסא"ל גיל שלו, מימושה בפועל של "תביעת השיבה" הפלסטינית, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, יולי 2004, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF
  8. ^ פרופ' ארנון סופר, עפרה קלינגר, משה טרדמן וחיים קורן, פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה, מרכז המחקר המכללה לביטחון לאומי וקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, דצמבר 2009, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF
  9. ^ פרופ' ארנון סופר, החקלאות – אבן יסוד בביטחונה של ישראל, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, פברואר 2010, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF
  10. ^ פרופ' ארנון סופר, ‏"מה קרה לעיתון "הארץ"?" מתוך "נתיב", כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות, ספטמבר 2004. באתר אוניברסיטת חיפה‏‏ קובץ PDF
  11. ^ פרופ' ארנון סופר, איום קיומי ושמו יש"ע מכתב פתוח לראשי המתנחלים
  12. ^ פרופ' ארנון סופר, ‏"שלא תעיזו לגעת בגינה אחת בישראל!" מתוך מדורו "תגובות בענייני דיומא", 2009 21 אפריל. באתר אוניברסיטת חיפה‏ קובץ PDF
  13. ^ פרופ' ארנון סופר, השד הדמוגרפי חי ובועט, באתר ynet‏, 13 בפברואר 2006
  14. ^ פרופ' ארנון סופר: יש להפסיק לדבר על שלום בסגנון בלגיה והולנד, באתר ערוץ 7, 27 ביוני 2001
  15. ^ פרופ' ארנון סופר, ‏"קתדרת חייקין והדמוגרפיה המזרח תיכונית!" מתוך מדורו "תגובות בענייני דיומא", 2008 20 יולי. באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF‏‏‏
  16. ^ פרופ' ארנון סופר, ‏בעקבות דוח פער המיליון קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, פברואר 2007, באתר אוניברסיטת חיפה קובץ PDF