ארני פייל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פייל על סיפון נושאת מטוסים אמריקנית

ארנסט טיילור פייל (Ernest Taylor Pyle ; ‏3 באוגוסט 190018 באפריל 1945) היה עיתונאי אמריקני, שזכה לפרסום ולפופולריות בזכות סגנון כתיבתו ועבודתו, במיוחד בסיקור מלחמת העולם השנייה, עליה זכה בפרס פוליצר בשנת 1944. הוא נהרג באי אוקינאווה שבאוקיינוס השקט בעת שסיקר את הקרבות שם.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייל נולד בחוות אריסים במדינת אינדיאנה. מעט לפני שמלאו לו 18 הצטרף לצי האמריקני, אך שירת שלושה חודשים בלבד שכן מלחמת העולם הראשונה הסתיימה.

לאחר המלחמה למד פייל באוניברסיטת אינדיאנה וערך את עיתון הסטודנטים שם, אך לא השלים את לימודיו. במקום זאת החל לעבוד בעיתון מקומי באינדיאנה. לאחר זמן קצר (ב-1923 לערך) עבר לעיר וושינגטון לעבוד כעורך בעיתון The Washington Daily News. הוא עבד שם שלוש שנים, אך התלונן שבמהלכן לא ניתנה לו אפשרות של ממש לכתוב. ב-1925 התחתן פייל עם אשתו ג'רלדין, אותה הכיר בוושינגטון. היא סבלה ממחלת נפש. ב-1942 התגרשו.

ב-1926 התפטר פייל מעבודתו ויצא עם אשתו למסע במכונית ברחבי ארצות הברית, שהשתרע על פני כ-14 אלף קילומטרים. לאחריו שב לעבודתו הקודמת. בשנים 1928-1932 שימש ככתב התעופה הראשון בארצות הברית. ב-1932 נתמנה פייל לעורך המנהל של העיתון.

ב-1934, לאחר חופשת מחלה בקליפורניה, הוצע לפייל לכתוב סדרת טורים בעיתון. סגנון הכתיבה שלו - שהיה עממי ודמה לכתיבת מכתבים לחבר יותר מאשר לסיקור עיתונאי מסורתי - זכה לפופולריות רבה. בעקבות זאת הוזמן פייל ב-1935 לכתוב טור עבור רשת העיתונים הארצית סקריפס-הווארד (Scripps Howard), אשר התפרסם בעיתוניה. הוא נדד בארצות הברית ומחוץ לה במכונית וכתב אודות המקומות אליהם הגיע והאנשים שפגש. בכך עסק עד 1942. כל אותה עת לא היה פייל מרוצה מרמת כתיבתו שלו ולעתים שקע בדיכאון.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה היה פייל לכתב צבאי. הוא לא סיקר את המהלכים הצבאיים שנערכו אלא כתב בסגנונו הייחודי על פני הדברים מנקודת מבטו של החייל הפשוט. כתיבתו זו העלתה את הפופולריות שלו והקנתה לו בשנת 1944 את פרס פוליצר. כ-300 עיתונים ציטטו את כתבותיו. לימים יצאו לאור ארבעה ספרים המכילים את כתבות המלחמה שלו.

פייל כתב בארצות הברית ובזירות הלחימה של אירופה, צפון אפריקה והאוקיינוס השקט. ביולי 1944 כמעט ונהרג בהתקפה מוטעית של מפציצים אמריקניים בראשית מבצע קוברה בנורמנדי שבצרפת. הוא הודה כי בשל שהותו בשדות הקרב היה קרוב ללקות בהתמוטטות עצבים.

ב-1944 כתב פייל טור שבו עשה נפשות לתשלום תוספת שירות קרבי לחיילי רגלים בדומה לזו שכבר שולמה לאנשי צוות אוויר. בעקבות זאת קיבל הקונגרס חוק שאישר תוספת זו, אשר זכה לכינוי "חוק ארני פייל".

בשלהי המלחמה יצא פייל לאוקיינוס השקט וסיקר תחילה את השירות על סיפונה של נושאת מטוסים שם. כתבותיו שם דווקא תיארו באופן לא מחמיא את הצי לאור "החיים הקלים" של הימאים בהשוואה לאלו של חיילי הרגלים, אשר פייל הודה כי ליבו היה עמם. כתבות אלו זכו לביקורת מצד עיתונאים עמיתים וחיילים, שסברו שהוא מיעט מקשיי השירות בצי.

באפריל 1945 יצא פייל לסקר את פלישת כוחות ארצות הברית לאי אוקינאווה. ב-18 באפריל שהה באי הקטן איאה שימה (Ie Shima), מצפון מערב לאוקינאווה. הוא נסע בג'יפ עם מפקד חטיבה מדיוויזיית הרגלים ה-77, שעסקה בכיבוש האי. הג'יפ נסע על גבי דרך שכבר טוהרה לפני כן כאשר מקלע יפני החל לירות לעברו משטח שולט כחצי קילומטר משם. הג'יפ עצר ויושביו זינקו לתעלה. כשהרים פייל את ראשו להסתכל סביב פתח המקלע היפני שוב באש והוא נפגע ברקתו ונהרג במקום.

באוקינאווה הסבו באותו ערב [ביום נפילתו] חיילי מרינס וקראו עמודים מיצירותיו האהובות. "בושה שבחור כביר כזה היה צריך למות על איזה אי עלוב קטן"" אמר רב טוראי.

– ג'ון טולאנד, השמש העולה[1]

פייל נקבר באי בו נפל לצד חיילים שנהרגו בקרב, בטקס שבו נכחו נציגים של הצבא, חיל הנחתים והצי. בהמשך הועבר לקבורה באי אוקינאווה עצמו וב-1949 הועברה גופתו לבית הקברות הלאומי של האוקיינוס השקט לזכר הנופלים בעיר הונולולו שבהוואי. פייל היה אחד מן האזרחים האמריקניים המעטים שנהרגו במלחמה ועוטרו בעיטור לב הארגמן.

נשיא ארצות הברית טרומן הספיד את פייל באומרו: "יותר מכל אדם אחר היה הוא לדוברו של נושא הנשק האמריקני הפשוט, שעשה דברים בלתי רגילים רבים כל כך."‏[2]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילתו של פייל הקימו חיילי הדיוויזיה ה-77 אנדרטה לזכרו במקום נפילתו. הכתובת עליה היא: "במקום זה איבדה דיוויזיית הרגלים ה-77 חבר, ארני פייל, 18 באפריל 1945". כאשר החזירה ארצות הברית את אוקינאווה לשליטת יפן הושארה האנדרטה על כנה.

עובדי מפעל של חברת בואינג במדינת קנזס תרמו כסף לייצור מפציץ B-29 סופרפורטרס B-29, וזמן קצר לאחר נפילתו, ב-1 במאי 1945, קראו לו על שמו של פייל. המטוס נשלח לזירת האוקיינוס השקט, שרד את המלחמה שם והוחזר לארצות הברית. ב-1953 פורק לגרוטאות.

ב-1945 הופק סרט הקולנוע The Story of G.I. Joe, שביקש לתאר את עולמו של החייל האמריקני הלוחם דרך עיניו של פייל, והסתמך על כתיבתו. השחקן ברג'ס מרדית' גילם בו את דמותו של פייל. הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר. מקצת מהכנסות הסרט נתרמו לייסוד מלגות לזכר פייל באוניברסיטת אינדיאנה.

מפעלי הנצחה שונים הוקמו לזכר פייל:

  • בית הספר לעיתונאות באוניברסיטת אינדיאנה, בה למד, שוכן בבניין הנושא את שמו והמלגות לזכרו שנוסדו בה עודן מחולקות לסטודנטים.
  • ב-1947 הפך ביתו של פייל בעיר אלבוקרקי שבניו מקסיקו לספרייה ציבורית הקרויה על שמו, ומכילה כיום גם חלק מארכיונו. מרבית ארכיונו מוחזקת באתרים אחרים, ובהם אוניברסיטת אינדיאנה ובית ילדותו של פייל באינדיאנה, ששומר והוכרז כאתר היסטורי מדינתי.
  • מספר בתי ספר באינדיאנה, ניו מקסיקו וקליפורניה נקראו על שמו של פייל.
  • ב-1971 הפיקה רשות הדואר האמריקנית בול הנושא את דיוקנו של פייל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1985.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טולנד, עמ' 529.
  2. ^ טולנד, עמ' 682, הערה 28.