ארנסטו צ'ה גווארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "צ'ה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו צ'ה (פירושונים).
ארנסטו צ'ה גווארה
14 ביוני 1928 – 9 באוקטובר 1967 (בגיל 39)
CheHigh.jpg
צילומו המפורסם של צ'ה גווארה, 1960
מקצוע פוליטיקאי
ארנסטו גווארה בגיל 17, בסביבות שנת 1945

ארנסטו (צ'ה) גווארה דה לה סרנהספרדית: Ernesto Rafael Guevara Lynch De La Serna; ‏14 ביוני 1928 - 9 באוקטובר 1967), מהפכן מרקסיסט ארגנטינאי ופוליטיקאי קובני בכיר, בן למשפחה ארגנטינאית בעלת שורשים איריים, בסקיים וספרדיים.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנסטו רפאל "צ'ה" גווארה דה לה סרנה אי לינץ' נולד ב-14 ביוני 1928 לסליה דה לה סרנה וארנסטו גווארה לינץ'. גווארה היה הבכור מבין חמישה ילדים למשפחה ארגנטינאית אמידה בעיר רוסאריו, ארגנטינה. בגיל שנתיים אובחנה אצלו אסטמה קשה, שלא הרפתה ממנו כל חייו, ההתקפים החוזרים שלו גרמו למשפחה לעזוב את רוסאריו ובשנת 1932 ולפי המלצה רפואית עברו לעיר אלטה גריסיה.

בני הזוג גווארה היו דעתניים ובעלי השקפות ליברליות. העליות וירידות הכלכליות לא מנעו מהם לנהל אורח חיים בוהמי, מרופד בלא מעט מותרות, אך היחסים ביניהם היו רצופי מריבות, בין היתר על רקע בגידותיו התכופות של האב, והסתיימו לבסוף בפרידה.

האב, דון ארנסטו גווארה לינץ', מהנדס בניין, בעל השקפות שמאלניות, היה צאצא למשפחה מעורבת אירית - בסקית-ספרדית. אבותיה האירים ממשפחת לינץ' הגיעו לדרום אמריקה במאה ה-18. הענף גווארה חי בעבר במקסיקו (שם אחד מנציגיה, יש אומרים, היה פדרו קסטרו דה פיגרואה, משנה למלך ב"ספרד החדשה") ובקליפורניה עד שהגיע גם הוא לארגנטינה. האם, סליה דה לה סרנה הייתה צאצאית למשנה המלך האחרון של פרו, הגנרל ממוצא בסקי חוזה דה לה סרנה אֶ‏ הינוחוזה. בני משפחת סרנה הגיעו לארגנטינה גם כן במאה ה-18 ונמנו עם מה שנקרא oligarquia ganadera. בגיל צעיר איבדה את הוריה וגדלה אצל אחותה הגדולה, שהייתה נשואה למשורר חסיד הקומוניזם קאיטנו קורדובה איטורבטרו.

גווארה נשאר קרוב יותר לאמו, שהייתה אינטלקטואלית, מעריצה של התרבות הצרפתית ובעלת אישיות מוחצנת ואסרטיבית יותר מבעלה. היא שימשה לו גם כמורה עד שהחל לפקוד את ביה"ס באיחור של שנתיים בגלל מחלת האסטמה. עוד בצעירותו הושפע מכתביו של קרל מרקס שהיו בספריית אביו. אולם אהב לקרוא גם את המסות של פרויד על המיניות, את ספרי המדע הבדיוני של ז'ול ורן, את אלכסנדר דיומא האב ואת הדקמרון של בוקאצ'יו.

בבוליביה פגש את מי שהייתה אשתו הראשונה הילדה גדיאה, שהרשימה אותו בידע רב ובדעותיה המהפכניות. הם נסעו ביחד למקסיקו, שם התחתנו ב 1955 ושם נולדה בתם הילדיטה. הנישואים הסתיימו במאי 1959. לאחר המהפכה נישא גווארה לאלידה מרץ' (ילידת 1937, קובה), יש ספק לגבי תאריך חתונתם והתאריכים המקובלים הם ה-23 במרץ 1959 או ה-2 ביוני 1959. החתונה נערכה במבצר הצבאי לה קבאנה אשר בהוואנה, בירת קובה. נולדו להם ארבעה ילדים, אלדאה גווארה, קמילו, סליה וארנסטו. היא חיברה את הספר "זכרונות" (Evocation), אשר מתאר את התאהבותה בצ'ה, נישואיה לו ואת גידול ארבעת ילדיהם אחרי מותו.

לימודיו, מסעותיו ופעילותו הרפואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה החל גווארה ללמוד הנדסה בקורדובה, אך שינה תוכניותיו כאשר במשך כשבועיים טיפל בסבתו אנה לינץ' (עם אביו) הגוססת אחרי אירוע מוחי, עד יום מותה. תחת רושם חוויה זו נרשם בדצמבר 1947 ללימודי רפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. בגלל מחלת האסטמה התעניין במיוחד בתופעות האלרגיות ובימי לימודיו, פרט לעבודות מזדמנות לצורך מימון הלימודים, התנדב במחלקה לאלרגיות בבית חולים במעבדתו של האלרגולוג ד"ר פיזאני. את אחת מעבודתיו, במסגרת לימודיו, כתב בנושא האלרגולוגיה ומחלות העור.

בשנת 1949, יצא למסע הראשון מבין מסעותיו הרבים, והתוודע אל שבטי האינדיאנים המדוכאים והעניים. גם עובדת היותו סטודנט לרפואה הביאה אותו במגע עם הבעיות הרפואיות והחברתיות של השכבות העניות. צ'ה לא השלים את לימודיו בבית הספר לרפואה.

בשנים 1951 - 1952 טייל עם חברו, הביוכימאי אלברטו גרנאדו בדרום אמריקה, בין היתר בפרו, בצ'ילה ובקולומביה, והמראות שראה שם - רודנות, עוני וסבל - גרמו לחיזוק דעותיו הפוליטיות ולשנאתו לאימפריאליזם הקפיטליסטי. גווארה התפרנס מעבודות בתחום הרפואה, הצילום והכתיבה העתונאית. בין השאר עבד כמטפל במקלט למצורעים בסאן פואבלו בשולי האמזונאס בפרו, בשיתוף פעולה עם רופא ומנהיג סוציאליסט פרואני, הוגו פשה, מומחה בטיפול בצרעת שאותו פגש בצ'ילה. תוך כדי הטיול כתב גווארה גם מאמרים על שבטי המאיה והאינקה. ביולי 1952 חזר לבואנוס איירס כדי לעמוד במבחנים במסגרת לימודי הרפואה.

באביב 1953 עזב את לימודי הרפואה ובשנתיים הבאות עסק בה לסירוגין, למשל בבית חולים בגואטמלה יחד עם שני רופאים מונצואלה מומחים במחלת המלריה, ואחר כך במחלקה לאלרגיה בבית חולים במקסיקו סיטי. בחודש אפריל 1953, סיים את חובותיו האקדמיים וקיבל תואר "ד"ר לרפואה". בתקופה עבודתו בבית חולים בגואטמלה קיבל גווארה את הכינוי "צ'ה" (חבר או מילת פנייה אל מישהו, בסלנג ארגנטינאי). עמים שכנים נוהגים לכנות כך ארגנטינאים, בשל השימוש השגור שלהם במילה זו.

החבירה לפידל קסטרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראול קסטרו וצ'ה גווארה, 1958.

במקסיקו פגש גווארה את ראול קסטרו שהציגו ביולי 1955 בפני אחיו, פידל קסטרו, לימים שליט קובה, ובאותה עת מהפכן שחתר להפיל את השלטון בארצו. ב-1956 הצטרף גווארה, יחד עם מהפכנים קובנים, לאימוני גרילה תחת פיקודו של לוחם ספרדי בשם אלברטו באיו, והיה לחייל המצטיין ולמפקד כיתה. האימונים משכו תשומת לב רבה והמהפכנים נעצרו ביוני של אותה שנה, אך שוחררו לאחר זמן קצר.

זמן קצר לאחר מכן עזבו המהפכנים הקובנים את מקסיקו בדרכם לקובה, עם צבא קטן של 82 איש, על סיפונה של ה"גראנמה". גווארה הצטרף כרופא הקבוצה. עם עלייתם לחוף נתקלו בכוחותיו של בטיסטה, שליט קובה באותם ימים. בשל נחיתותם המספרית, הוכרעו בקרב וספגו אבידות רבות. קומץ הניצולים נאלץ לברוח להרים ולהילחם לוחמת גרילה נגד צבא בטיסטה, בעזרת תושבים רבים שהצטרפו אליהם. עם התגברות הפופולריות שלהם, קיבל גווארה את הדרגה הגבוהה ביותר בצבאו של קסטרו והיה למפקד הנערץ ביותר.

כינוי נוסף שזכה בו בתקופה זו הוא "אל קומנדנטה" (המפקד).

המהפכה הקובנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ה במהלך הקרב על סנטה קלרה, 1958.

בשלהי 1958 פיקד גווארה על כוח קטן שתקף את צבאו של בטיסטה בסנטה קלרה. הקרב, שבו ניצחו כוחות המורדים המעטים היה למיתוס, ונחשב לאחת מנקודות המפנה של המהפכה (על אף שיש הטוענים כי ההתנגדות שבה נתקלו כוחותיו של קסטרו הייתה מועטה ורבים מחייליו של בטיסטה הצטרפו בעצמם לכוחות המורדים). ב-1959 הסתיימה המהפכה בעלייתו של קסטרו לשלטון. בטיסטה, שנחשב אז לבובה של האמריקנים, נמלט מקובה עם 40 מיליון דולר מכספי המדינה. גווארה הפסיק לעסוק ברפואה. לעומת זאת הוא קרא ליישום מה שהגדיר "רפואה מהפכנית" עם דגש על מניעת מחלות, על שיפור תנאי התזונה והמחייה הפיזיים של העניים ועל חינוך ההמונים בתחום הבריאות, כמו כן על חשיבות המאבק הפוליטי והמזוין בקפיטליזם ובמונופולים האמריקאיים.

גווארה קיבל אזרחות קובנית ומונה למפקד בית הכלא "לה קבאניה" שם שינה את גישתו כלפי החירות והחופש. משנת 1959 עד שנת 1963, פיקח על משפטי ראווה מהירים ועל ההוצאות להורג של פקידיו של בטיסטה ושל מתנגדי המשטר הקומוניסטי על פי המודל של הגולגים של רוסיה הסובייטית. הוא שימש כשופט, חבר מושבעים ומוציא להורג, דבר ממנו שאב גאווה רבה במיוחד.

מקורות אחדים טוענים שמספר המוצאים להורג עמד על 156, אך אחרים טוענים שהוצאו להורג כ-500 איש. עם זאת יש לקחת טענות אלה בערבון מוגבל מאחר שתמיד הועלו על ידי אנשים שהיו בקשרים עם ה-CIA או שהופעלו על ידו. גווארה עצמו התנגד, על פי דבריו, לאלימות כלפי חפים מפשע. המשורר ארמנדו ולדרס נאסר באשמות חתרנות נגד המהפכה ובניסיון לטרור, ולפי הסברה היה סוכן CIA ותומך משטרו של בטיסטה. ולדרס טען שעונה קשות עד ששותק מהמותניים ומטה (אולם נצפה יורד בכוחות עצמו ממטוס במיאמי בעת שחרורו), ושחזה במעשי עינוי ורצח של האסורים במקום.

לאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ה גווארה בכיכר האדומה, נובמבר 1964

בשנים הבאות הפך גווארה לשגריר נודד מטעם קובה וביקר יחד עם אשתו, אלידה, במצרים (באותה הזדמנות ביקר גם ברצועת עזה שהייתה תחת שליטתה), ביפן, בפקיסטן, ביוגוסלביה, בהודו ובאינדונזיה. ב-1960 חזר לקובה וכיהן כשר התעשייה למשך שש שנים בממשלתו של קסטרו. במהלך כהונתו חתם על הסכם לייצוא קני סוכר לברית המועצות (עד אז הקונה העיקרית של קני הסוכר הייתה ארצות הברית). כמו כן, כיהן כנשיא הבנק הלאומי של קובה.

עוד בזמן מסעו ביבשת נשבע גווארה "לשסף את גרונו של כל שבוי מנוצח שיפול לידי". ואכן, בתפקידיו השונים ביטא קשיחות רבה כלפי אויביו ואויביו לשעבר, ניהל הוצאות להורג של אסירים בהיקפים ניכרים, והטיף לאלימות ישירה וחסרת מעצורים. הוא תיאר הרג אויב כחוויה המאושרת ביותר בחייו של אדם, וטען כי "ירייה מדויקת, ברגע הנכון, היא חזקה ואפקטיבית הרבה יותר מאשר ההפגנה הפציפיסטית החזקה והאפקטיבית ביותר"‏[1].

בתחילת המהפכה ראה גווארה בברית המועצות דגם שיש לשאוף אליו. עם הזמן, ולאחר שהתחוללה המהפכה בקובה, התחיל לראות פגמים במודל הקומוניסטי של ברית המועצות. התעוררו אצלו ספקות באשר לשיתוף הפעולה עם ברית המועצות, ספקות שהגיעו לשיאן בנאום שנשא באלג'יריה בו גינה את ברית המועצות על כך שאינה עושה מאמצים להפיץ את המהפכה מחוץ לגבולותיה. גווארה אמר כי מדינה שאינה מסייעת למדינות בעולם השלישי לחולל בתוכן מהפכה היא אינה מדינה קומוניסטית אמיתית, ואולי אף יותר גרועה ממדינות קפיטליסטיות. גווארה גרס כי יש להוביל את המהפכה - תחילה בקובה, אחר כך בדרום אפריקה ודרום אמריקה ומשם לצאת אל העולם. הוא התקרב אז בכך לעמדות של המפלגה הקומניסטית הסינית בבקורתה על מדיניות ברית המועצות. כפועל יוצא של הגינוי, ביקש ממנו פידל קסטרו, שהיה תלוי בחסדי הסובייטים, לצאת את קובה.

לאחר שיחה עם פידל קסטרו ובשל ייאושו מיצירת כלכלה חדשה בקובה, יצא גווארה לאלג'יריה ומשם לקונגו, כדי לסייע לכוחות השמאלניים. הוא האמין שיש ליצור מהפכה גם לפני שהתנאים מבשילים, ושהתחלת המהפכה יוצרת תנאים. למרות זאת, נכשלה מהפכה זו. עם שובו לקובה פרש מפעילות ציבורית (ככל הנראה בשל סכסוך שהתגלע בינו לבין קסטרו).

בסתיו 1966, ככל הנראה, הגיע לבוליביה על מנת לארגן בה מהפכה דומה לזו שהתרחשה בקובה. לחייליו הטיף ל"שנאה בלתי מתפשרת כלפי האויב, הדוחפת את האדם אל מעבר לגבולות הטבעיים של ההוויה האנושית והופכת אותו למכונת הריגה יעילה, אלימה, סלקטיבית וקרה"‏[2]. ב-9 באוקטובר 1967, הוא נתפס על ידי צבא בוליביה והוצא להורג. לחיילים שתפסו אותו קרא: "אל תירו! כחי אני שווה לכם הרבה יותר מאשר כמת!"‏[3]. לאחר שנלכד הוא הובא למבנה בית ספר מקומי והוצא להורג מאוחר יותר.

על מעמדו של גווארה בעת הוצאתו להורג יעיד טיפולם של אנשי הצבא הבוליביאנים בגופה. תחילה הזריקו לתוכה פורמלין, אחר כך הצטלמו לצידה במעמד מתוקשר, ולבסוף קצצו את זרועותיה כדי לשמור טביעות אצבעות כהוכחה. מקום הקבורה הוסתר. ב-1997 איתר צוות חיפושים קובני וארגנטינאי את עצמותיו של גווארה והן הוטסו לקבורה במאוזוליאום שהוקם לזכרו בסנטה קלרה, קובה.

בהוואנה התכנסו קרוב למיליון איש בכיכר המהפכה לטקס אשכבה, ושמעו את נשיאם פידל קסטרו מעלה את חברו לדרך, לדרגת אדם שהקדים את זמנו, ושדרך חייו, ומחשבתו היו ללא רבב. המילים "דגם" ו"מופת" הדהדו כשלושים פעם בנאומו.

גווארה כסמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גווארה הפך בעיני אוהדיו לסמל של אומץ, צדק ומהפכה. המעמד שתפס בחייהם של הקובנים מומחש בקריאת ארגון תלמידי בתי הספר היסודיים הנקרא "החלוצים הצעירים". התלמידים נוהגים להצדיע מדי בוקר לדגל בצירוף הקריאה "חלוצים בשביל הקומוניזם, אנחנו נהיה כמו צ'ה" (Pioneros por el Comunismo, Seremos como el Che).

בסוף שנות ה-60 הפך גווארה לסמל פופולרי של מהפכנות ואמונה באידאלים פוליטיים. תדמית זו קודמה במידה רבה בזכות צילום דרמטי של דיוקנו שצולם על ידי צלם אופנה בשם אלברטו קורדה ב-5 במרץ 1960, כאשר גווארה עמד על המרפסת ליד פידל קסטרו בהוואנה. הצילום התפרסם רק שבע שנים מאוחר יותר, בכתבה של עיתון איטלקי על מותו של גווארה. צילום זה עובד לסמל פופ שהינו אחד הפופולריים והמוכרים בעולם. הוא שוכפל מאז וצוטט רבות כולל על פוסטרים, בניינים, חולצות ועוד. בנוסף, התמונה משמשת כסמל לאוהדי ספורט רבים בעולם המזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, למשל אוהדי אגודות הפועל בישראל.

מורשתו של גווארה נוכחת מאוד גם בתרבות הפופולארית, בין היתר בזכות היומן שלו שזכה גם לעיבוד קולנועי (דרום אמריקה באופנוע) ובזכות השיר הפופולארי "Hasta Siempre" על אודותיו, שזכה לביצועים רבים.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מלחמת גרילה.
  • דרום אמריקה באופנוע: יומניו של צ'ה גווארה - (עובד לקולנוע בשנת 2004)
  • צ'ה גווארה מדבר: נאומים וכתבים נבחרים.
  • צ'ה גווארה, קובה, והדרך לסוציאליזם.
  • צ'ה גווארה והמהפכה הקובנית: כתבים ונאומים מפי צ'ה גווארה.
  • סוציאליזם ואנשים בקובה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • -Che Guevara On Revolutionary Medicine- in "Militant" vol.59 nr.48 XII 1995.
  • Eric Luther ,Ted Hesken Critical Lives:Che Guevara 2001 Alpha.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לוראן כהן, 'צ'ה גווארה: משיח חולה הדק, 'תכלת, http://tchelet.org.il/article.php?id=501
  2. ^ שם
  3. ^ לוראן כהן, 'צ'ה גווארה: משיח חולה הדק, 'תכלת, http://tchelet.org.il/article.php?id=501