ארנסט ויגפורס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארנסט ויגפורס באמצע שנות ה-30

ארנסט יוהנס ויגפורס (Ernst Johannes Wigforss;‏ 24 בינואר 1881 - 2 בינואר 1977) היה פוליטיקאי שבדי, שנמנה עם החברים המרכזיים במפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של שבדיה, בתקופה שזו ביססה את שליטתה בשבדיה ויצרה את מודל מדינת הרווחה השבדית. ויגפורס, ששימש במשך מספר שנים כשר האוצר השבדי, היה אחד מהתאורטיקנים החשובים בביסוס המודל הסוציאל-דמוקרטי השבדי, והושפע מהמרקסיזם הרוויזיוניסטי של אדוארד ברנשטיין אך בה במידה מליברלים שמאליים בריטים כלאונרד הובהאוס, ר. ה. טאוני וג'. א. הובסון. הגותו הפוליטית והכלכלית של ויגפורס התייחסה למספר תחומים כדמוקרטיה תעשייתית וניהול עצמי של העובדים.

ויגפורס נולד בעיר הלמסטד שבמחוז הלנד שבדרום-מערב שבדיה. הוא החל ללמוד בלשנות באוניברסיטת לונד בשנת 1899 ובשנת 1913 השלים דוקטורט. עד 1914 שימש כמורה בבית ספר תיכון וכמרצה לשפות סקנדינביות באוניברסיטה.

ויגפורס פרסם מאמרים על נושאים פוליטיים עוד בתקופת לימודיו, והיה מזוהה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בשנת 1919 נבחר כחבר הבית העליון של הפרלמנט השבדי. בשנת 1924 כיהן לראשונה כשר בממשלתו קצרת-הימים של היאלמר ברנטינג. לאחר פרישתם של ברנטינג ושל שר האוצר שלו פרדריק תורסון, מונה ויגפורס בינואר 1925 כשר האוצר בממשלתו של ריקרד סנדלר, שהחזיקה מעמד עד ליוני 1926.

בתקופה זו היה ויגפורס מראשי התאורטיקנים הכלכליים של הסוציאל-דמוקרטים השבדים, לצידו של נילס קרלבי. ויגפורס ראה עצמו כמרכסיסט רפורמיסט, אך בה בעת היה מושפע מאנשי שמאל ליברלים באנגליה כהובהאוס, הובסון וטאוני. כברנטינג, הוא סבר כי הדרך להשגת הסוציאליזם היא דרך רפורמות שיביאו לשיפור במצב העובדים. לטענתו, את המשבר הכלכלי של השפל הגדול ניתן לפתור באמצעות תוכנית יזומה ליצירת מקומות עבודה, והעלאת כוח הקנייה של הפועלים, וזאת כאשר הקפיטליזם מאפשר בזבוז של משאבים כלכליים ומוריד באופן מלאכותי את רמת החיים של רוב האנשים. במאמר משנת 1932 שכותרתו "האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לעבוד?" (Har vi råd att arbeta) טען כי תוכנית יצירת מקומות העבודה הממשלתית, והעלייה בכוח הקניה שתיווצר כתוצאה מכך, הן הדרך היחידה להחזיר את הכלכלה על רגליה, ולעג לאמירה הליברלית כי קיצוצים בתקציב הם הדרך להתגבר על משבר כלכלי. מאמר זה שהופץ כעלון בחירות נחשב אחד הגורמים לניצחונה של מפלגתו בבחירות של שנת 1932, ניצחון שהוביל לעשרות שנים של הגמוניה של מפלגתו בפוליטיקה השבדית, וליישום תוכנית שהובילה ליצירת מדינת הרווחה השבדית.

במידה מרובה היו אלו רעיונות הדומים לאלו של ג'ון מיינרד קיינס, ונראה כי ויגפורס אף קדם לקיינס ברעיונות אלו. ויגפורס הושפע מהכלכלן השבדי קנוט ויקסל והשפיע על דור שלם של כלכלנים שבדים כגונאר מירדל ואנשי אסכולת סטוקהולם. ג'ון קנת גלבריית כתב בספרו "היסטוריה של הכלכלה: עבר ועתיד" כי "הוגן יותר לדבר על 'המהפכה השבדית' ולא על 'המהפכה הקיינסיאנית' בכלכלה, וויגפורס היה הראשון בטרנספורמציה זו של החשיבה הכלכלית והמעשה הכלכלי".

לאחר ניצחון מפלגתו בבחירות של 1932 היה ויגפורס לשר האוצר בממשלתו של פר אלבין הנסון, ולאחר מכן בממשלתו של טאגה ארלנדר, וכיהן במשרה זו (עם הפסקה קצרה במהלך שנת 1936) עד שנת 1949. סכסוכים אישיים בתוך מפלגתו עם השר לעניינים סוציאליים גוסטב מלר מנעו אותו מלרשת את הנסון עם מותו בשנת 1946.

עם פרישתו בשנת 1949, ועד למותו בשנת 1977, המשיך ויגפורס בכתיבה ופעילות ציבורית, ונחשב אחד החדשנים והמעזים שבפוליטיקאים הסוציאל-דמוקרטיים. כך, למשל, היה ממנהיגי התנועה לפירוז גרעיני בשנות החמישים, ונחשב אחד האחראים להחלטה על הפסקת תוכנית הגרעין השבדית בשנת 1962.

בפברואר 2009 חשף העיתון דגנס ניהטר כי בכספות משרד האוצר השבדי נמצא מסמך בחתימתו של ויגפורס, בו ויגפורס מאשר מתן אשראי מבנק שבדי למספר מספנות גרמניות בשנת 1941, דבר שהיה בו כדי תרומה של ממש למאמץ המלחמתי הגרמני[1].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]