ארתור לוריא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארתור לוריא, שגריר ישראל לבריטניה, 1959
משלחת ישראל לאו"ם בראשות אבא אבן, 1950; מימין: גדעון רפאל (משרד החוץ), ד"ר אברהם קצנלסון (משרד הבריאות), אבא אבן, ד"ר יעקב רובינסון (עורך דין) וארתור לוריא (קונסול ישראל בניו יורק וסגן ראש המשלחת)

ארתור לוריא (Arthur Lourie;‏ 10 במרץ 1903, יוהנסבורג, דרום אפריקה4 באוקטובר 1978, ירושלים) היה מנהיג ציוני ודיפלומט.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארתור לוריא נולד ביוהנסבורג שבדרום אפריקה בשנת 1903, בן להורים עשירים שהיגרו מליטא, במשפחה ציונית ידועה.‏[1] לאחר שסיים את לימודי התיכוניים ב-King Edward VII. School בעירו, למד משפטים באוניברסיטת קייפטאון, ולאחר מכן השתלם במשפטים באוניברסיטת הרווארד והוסמך כעורך דין. מ-1927 עד 1933 עבד כעורך דין ביוהנסבורג, ובאותה עת שימש כמרצה למשפטים באחת מאוניברסיטאות דרום אפריקה. בשנת 1932 נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית ביוהנסבורג. בשנים 19331940 שירת כאיש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בתפקיד הנציג המדיני של הסוכנות בלונדון.

בשנת 1940, בימי מלחמת העולם השנייה, היה בארצות הברית ושימש עד לשנת 1946 כמזכיר ועד החירום של ציוני אמריקה (American Zionist Emergency Council) בניו יורק – גוף שהוקם על ידי ההנהלה הציונית בדצמבר 1939, זמן לא רב לאחר פרוץ המלחמה, נוכח האפשרות של הגבלת פעילותה של ההנהלה הציונית בלונדון ובירושלים עקב המלחמה.

לוריא היה מבין המנהיגים הציונים הראשונים שנודע להם על דבר הפתרון הסופיההשמדה הטוטאלית של יהודי אירופה על ידי הנאצים – כאשר ב-11 בפברואר 1942 שיגר אליו ריכרד ליכטהיים, נציג הסוכנות היהודית בשווייץ איגרת שבה מסר לו על מצבם ההולך ומחמיר של יהודי אירופה ותיאר את גורלם בנימה של ייאוש, בכותבו כי ככל שהמלחמה תימשך, "ברור כי מספר הקורבנות היהודים ילך ויגדל" וסיים: "מתינו בסופה של מלחמה זו לא ימנו אלפים או מאות אלפים, כי אם מיליונים אחדים". לוריא מצִדו התרשם כי יהודי ארצות הברית והציבור האמריקאי לא יפעלו רבות להצלת יהודי אירופה. ב-25 בספטמבר 1942 כתב לליכטהיים: "למרבה הצער לא חלה כאן התעוררות של ממש במצפון הציבור ביחס לנושא זה... נפוצים בוודאי מידע מסוים ותחושה של אימה וחוסר אונים לנוכח האסון, אך במה שנוגע לכלל הציבור האמריקאי – הרי אף שמפעם לפעם מתפרסמות ידיעות הדנות בגירוש ובטבח, העניין כולו רחוק מעיניו, ההתתענינות מתרכזת, אולי באורח בלתי נמנע במאורעות הקרובים לו יותר". לוריא הוסיף וכתב לליכטהיים כי תמונת מצב יהודי אירופה שתיאר ליכטהיים "היא בגדר לא-תיאמן" וכי איגרתו של ליכטהיים הותירה אצלו "תחושה של יאוש כמעט מוחלט".

לאחר תום המלחמה וייסוד האו"ם נתמנה לוריא בשנת 1946 למנהל המשרד לענייני האו"ם של הסוכנות היהודית. לאחר הקמת מדינת ישראל כיהן לוריא בשנים 19481953 כקונסול ישראל בניו יורק. כאשר נתקבלה מדינת ישראל לאו"ם בשנת 1949, הוא נתמנה בנוסף לתפקידו כקונסול להיות סגן ראש משלחת ישראל לאו"ם. בשנים 1954 עד 1957 היה סגן המנהל הכללי של משרד החוץ. בשנים 19571960 כיהן כשגריר ישראל בקנדה, ומ-1960 עד 1965 היה שגריר ישראל בלונדון, לאחר מכן היה המשנה למנכ"ל משרד החוץ, ומ-1969 ועד מותו כיהן כשגריר מיוחד וכיועץ מדיני לשר החוץ.

בשנת 1926 נישא לקלרה רות צ'ייס, בתו של אדוארד מקס צ'ייס, סוחר ונדבן יהודי-אמריקאי ממנצ'סטר שבניו המפשייר, ארצות הברית.
בנם דניאל נורמן לוריא היה מחנך וספרן בארצות הברית.‏[2]

אחיו נורמן לוריא היה מפיק סרטים, שייסד בירושלים את החברה הארץ-ישראלית לסרטים.

ארתור לוריא נפטר בשנת 1978 לאחר מחלה קצרה, בן 75 במותו. נקבר בהר המנוחות.‏[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי: פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל, ירושלים: נתן ויעקב גרוס, תשנ"ב 1991, עמ' 173.
  2. ^ 'Lourie, Daniel Norman,' in: Who was who in America, vol. 15, 2004, p. 155.
  3. ^ יוסף וקסמן, ארתור לוריא וזאב ש"ק יובאו היום למנוחות, מעריב, 5 באוקטובר 1978.