אשכבה (מחזה)

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: נראה כמו דו"ח צפייה חפוז.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

אשכבה הוא המחזה האחרון שכתב המחזאי ובמאי התיאטרון חנוך לוין, אשר מבוסס על שלושה סיפורים מאת אנטון צ'כוב.

המונח "אשכבה" מתייחס לטקסים שנערכים לאחר המוות ואף המחזה תואר כ"אגדה על מוות", אולם העלילה מתרכזת בחיים טרום-המוות.

סיפור המחזה

חלקו הראשון של המחזה מבוסס על הסיפור "כינורו של רוטשילד", והוא מתאר את חייו של איש זקן ורכושני העובד למחייתו כנגר הבונה ארונות קבורה. הקירבה למוות והעיסוק היומיומי בו גורמים לזקן להתייחס אל המוות באדישות והוא נתפס על ידיו כאפיק כלכלי חיוני לקידום עסקיו. כאשר הזקן סועד את אשתו החולה ברגעיה האחרונים הוא מפגין בגלוי את חוסר הערכתו אליה וככל שמתקרב הוא עצמו למותו מתחרט ומבין איך "בזבז" את חייו. החלק השני מבוסס על הסיפור "מועקה" (או "יגון" בתרגומים קודמים). עגלון כרכרות שוכל את בנו. הוא אינו מוצא איש מקרב נוסעיו לחלוק עימו את הכאב או לשתף אותו בצערו. נוסעיו הם שיכורים וזונות המרוכזים בבעיותיהם, מלהגים וחולמים להגיע לעושר ואינם פנויים להקשיב לעגלון. החלק השלישי מבוסס על הסיפור "בבקעה". משרתת המחפשת מרפא לתינוקה הגוסס מכוויות קשות שקיבל כאשר בעלת הבית ומעסיקתה שפכו על התינוק דלי של מים רותחים.

הפקת 1999 - תיאטרון הקאמרי

פרטים טכניים

• המחזה הוצג לראשונה ב- 19.3.1999 בתיאטרון הקאמרי בתל אביב.
• במאי: חנוך לוין.
• שחקנים: יוסף כרמון - הזקן; זהרירה חריפאי - אשת הזקן; יצחק חזקיה - העגלון; פלורנס בלוך - זונה עם שומה; סיגלית פוקס - זונה עם נקודת חן; אבי טרמין ( מחליף את שבתאי קונורטי) - החובש; גבי עמרני - שיכור דלועי; שמעון מימרן - שיכור קישואי; דרור קרן - כרוב שמח; אלון נוימן - כרוב מבודח; דינה בליי - כרוב עצוב; סנדרה שונוולד - האם; סיימון קריכלי - ביקתת זקנים; יוסי רחמני - הסוס; רומן קריכלי - ביקתת החובש; שי פיינברג - עץ הערבה; טל בן-בינה, שני טרייסמן - אנשים שחורים; וקרן הדר - זמרת.
• נגנים - יוסי בן-נון על פסנתר וקלידים, שמעון אלבז על מנדולינה וגיטרה, שוקי וולפסון על חצוצרה ואבנר יפעת על קונטרבס.
• עיצוב תפאורה ותלבושות - רקפת לוי.
• מוזיקה - יוסי בן-נון.
• תאורה: שי יהודאי.

ניתוח ההפקה

בביצוע זה המחזה פורש כעוסק בחייהן המבוזבזים של הדמויות, באמצעותן משתקפת משמעות הקיום האנושי, שבסיסם בחוסר תוחלת. עם זאת, ניתן לזהות מספר תמונות בהן יש גילויים של רגשות אנושיים המתנגדים לריקנות ולהיעדר התוחלת, באמצעות התקווה והחמלה האנושית. תנועת השחקנים על הבמה מעגלית וכנראה נועדה לרמז על המחזוריות בחיים, ועל היות המוות יסוד בלתי נפרד מהם. עיצוב הבמה ברובו מורכב ו"משוחק" על ידי שחקנים חיים. התוצאה היא שמסביב לדמויות, התפאורה, החפצים הדוממים והמקומות הינם אנושיים: רהיטים מהלכים, דמויות לבושות שחור המזיזות את החפצים שעל הבמה (כשהרקע הוא שחור - דבר היוצר מעין יצור כלאיים בין דומם לחי, בין חפץ ממשי לרגש מופשט).

בעוד שאנשים רבים טוענים שהקהל היוצא מההצגה יוצא בתחושה של תקווה, לוין אינו מציג חמלה במחזו. דוגמה לכך הן התלבושות של הזקן והזקנה ושל האם הצעירה. לזקן והזקנה בגדים מרופטים, בלויים ושצבעם כבר דהוי. לעומת בגדיהם של הזקן והזקנה ניתן לראות בבגדיה של הצעירה עוד צבע, הצבע עדיין לא דהה, הבגד עוד לא מרופט לגמרי. ניתן לראות שמץ של תקווה בעתידה של הנערה, ניתן לראות שאולי יש עתיד ושבירה של מוסכמת המעגליות שסוגרת וכובלת את האנשים במציאות המרה שלהם; אך התקווה הזאת מתנפצת לאחר שהנערה קוברת את בנה. היא אומרת שלא מוכנה לעבור הלאה. היא לא מקשיבה לעצתו של הזקן לעזוב את העבר המר ולהמשיך בחייה ובעתידה בצורה שונה, היא בוחרת לחיות את חייה דרך הזיכרון של בנה, היא לא מוכנה לבכות.

הן את המחזה והן את הביצוע של הקאמרי קשה לסווג לסוגה תיאטרונית מוגדרת. למרות העלילה הקשה, ההצגה איננה טרגדיה אך היא איננה קומדיה. כבמאי וכמחזאי, לוין יצר תמונות בימתיות שנעות על גבול הפארסה, אך אינן קיצוניות וגרוטסקיות כפי שניתן למצוא במחזות אחרים שלו (דוגמת "חפץ", "יעקובי ולידנטל" ו-"ייסורי איוב"). בשל תכונה זו של המחזה הוא הוגדר כ"אגדה" ואף כ"שירה".

העובדה שלוין כתב וביים את המחזה על ערש דווי מחדדת את העיסוק של המחזה בשאלת המוות ומעלה שאלות לגבי המסרים שלוין ביקש להעביר באמצעות המחזה - האם באמצעות שיח טרגי או באמצעים קומיים.

ניתן לשמוע בדברי הזונה את דברי חנוך לוין, המדבר על חייו ועל המוות שלו. הוא מדבר על המוות שלו בצורה חסרת רחמים ובציניות מוחלטת. כאילו הוא חי את חייו וזהו, הגיע זמנו והוא מת. אפשר למצוא במונולוג הזונה התייחסות ישירה לחנוך לוין: "הוי, פשפוש'קלה, לא לנצח תשחק בפושק'לה יום אחד תרגיש חלושק'לה יהיה מיחושק'לה רופא ירביץ מישמושק'לה ימצא שם איזה גושק'לה והמצב אנושק'לה ולאחר ייאוש'קלה ונשיקה למוש'קלה חיבוק לזוש'קלה והופ- סוף לקישקושק'לה."

הוא מתייחס לחייו כאל "קישקושקלה" ואל העצב של החברים והמשפחה כ"ייאושקלה". הסוף של ה"קישקושקלה" -שנגרם על ידי הגושקלה שנמצא על ידי הרופא (הרי חנוך לוין נפטר ממחלת הסרטן). לחנוך לוין אין חמלה לאדם, או לחיים, אפילו לא לחייו הפרטיים. הוא מייחס לחיים ערך כה מועט וכה פעוט ולא חשוב.

פרסים והוקרה

בטקס פרסי התיאטרון הישראלי לשנת 1999-2000 זכתה ההפקה למספר פרסים:

• הצגת השנה
• מחזאי השנה (חנוך לוין)
• במאי השנה (חנוך לוין)
• שחקן המשנה (יצחק חזקיהו)
• עיצוב התלבושות (רקפת לוי)
• עיצוב התאורה (שי יהודאי)

הופעות בחו"ל

בשנים 2004 ו-2007 יצאה ההצגה לסיבובי הופעות עולמיים, בין השאר ברומניה, אירלנד, פולין, סין, מקסיקו, ביילורוסיה, וגרמניה.

ראו גם

• חנוך לוין
• חנוך לוין - מחזות
• אנטון צ'כוב
• תיאטרון בישראל

קישורים חיצוניים

• השיר "כשתחשכנה עיני", מתוך המחזה
• ציפי שוחט, שלושה פסטיבלים ברוסיה הודיעו כי יעלו את "אשכבה" של חנוך לוין, באתר עכבר העיר, 15 בדצמבר 2009
• אוריה בר-מאיר "אשכבה", מגזין "במה חדשה" 18.8.07.
• תום שטיבר, ‏אינטימיות של יגון, מקור ראשון, מוסף "שבת"

לקריאה נוספת

• חנוך לוין, מחזות 10 - אשכבה ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד. הטקסט המלא של המחזה.
• מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת משכל, 2001, עמ' 221-225.