אשם תורם כהגנה יחסית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיני נזיקין
העוולות הספציפיות
תקיפה  · כליאת שווא
גרם הפרת חוזה  · הסגת גבול
הפרת חוזה נישואין והפרת חוזה עקב
שביתה והשבתה כחריג לגרם הפרת חוזה
מטרד לציבור  · מטרד ליחיד
הפרעה לאור שמש ומניעת תמיכה
תרמית  · שליחת יד  · נגישה
עוולת הפרת חובה חקוקה
הפרת חובה חקוקה
עוולת הרשלנות
התרשלות  · חובת הזהירות
הדבר מעיד על עצמו
חובת הראיה ברשלנות
קשר סיבתי
קשר סיבתי משפטי  · קשר סיבתי עובדתי
נזק
נזק כלכלי טהור  · נזקי ריקושט
נזק בלתי ממוני טהור  · גולגולת דקה
 · פגיעה באוטונומיה
ריחוק הנזק  · עקרון הקטנת הנזק
נזיקין מתחום הרפואה
רשלנות רפואית  · הסכמה מדעת
הולדה בעוולה  · הפלה בעוולה
חוק זכויות החולה
לשון הרע
ההגנה על הפרטיות בנזיקין
לשון הרע על המת ולשון הרע על ציבור
הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע
הגנת תום הלב בלשון הרע
עוולות מסחריות
גניבת עין  · פגמי ייצור והעדר אזהרות
גזל סוד מסחרי  · פגמי תכנון
עוולות חוקתיות
עוולות חוקתיות
הגנות
מעשה של מה בכך  · קטין
הגנה עצמית  · כורח
דוקטרינות המשפיעות על החיוב בנזיקין
אשם תורם כהגנה מוחלטת
אשם תורם כהגנה יחסית
הסתכנות מרצון  · אשם תורם וקטינים
מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה
התיישנות בנזיקין
ריבוי מעוולים
ריבוי מעוולים  · מעוולים במשותף
נזק שאינו ניתן לחלוקה
אחריות שילוחית
אחריות שילוחית ואחריות מעביד
אחריות מעסיק קבלן
אחריות משתף ומשדל
אחריות רשויות ציבור ועובדי מדינה
פיצויים
פיצויים עונשיים  · הטבת נזקי גוף
תשלום עתי ותשלום חד-פעמי
פיצוי ללא הוכחת נזק
מטרות דיני הנזיקין
צדק מתקן  · צדק מחלק
ערכים נוספים בדיני נזיקין
כללי ברירת הדין  · המחאת תביעה
מלחמה בדיני הנזיקין  · מחדלים בנזיקין

דוקטרינת האשם התורם היחסי שייכת למשפחת ההגנות בדיני הנזיקין. דוקטרינה זו אינה פוטרת את המזיק מחבותו באופן מוחלט כלפי הניזוק, אלא מקטינה אותה באופן יחסי בלבד. שלא כהגנות אחרות, האשם התורם היחסי אינו מהווה הגנה מפני נשיאה באחריות נזיקית של המזיק, אלא נועד לצמצם את חובת הפיצוי אותה חב המזיק לניזוק.‏[1]

האשם התורם היחסי בפקודת הנזיקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטרינת האשם התורם היחסי נועדה להסדיר את היקף חבות הניזוק אשר בהתנהגותו תרם לנזק אותו סבל מן המזיק.

פקודת הנזיקין קובעת כי אם המזיק גרם לנזק באשמתו, אולם התנהגות הניזוק היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור את המזיק מחבותו, או לפסוק פיצויים מוקטנים כפי שייראה לצודק. על מנת להוכיח קיומו של אשם תורם, מוטלת על המזיק החובה להוכיח כי הניזוק סטה בהתנהגותו מסטנדרט התנהגותו של האדם הסביר. סטייה מהתנהגות האדם הסביר נתפסת כהתנהגות רשלנית. כשבית המשפט קובע שיש אשם תורם של הניזוק, עליו להעריך את מידת האשם התורם, ועל פיה להפחית את הפיצויים להם הוא זכאי בגין האירוע. ‏[2] לפי פקודת הנזיקין; "אשם הוא מעשהו או מחדלו של אדם שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה שיש בצידה נזק או שהן התרשלות שהזיקה לעצמו".‏[3] פקודה זו נוסחה לפי ההגדרה המקבילה מן החוק האנגלי.‏[4]

הגדרת האשם מתייחסת לשני חלקים. בחלק הראשון האשם מוגדר ככזה היוצר אחריות כאשר ההתייחסות הראשונית היא למזיק. החלק השני מתייחס למעשה או מחדל שהם התרשלות שהזיקה לאדם עצמו ולכן, הוא מתייחס בעיקר להתנהגות הניזוק. חלק זה, נוגע לאשם העצמי של הניזוק וההתנהגות הדרושה לקיומו הנה התרשלות.‏[5] על-כן, מרכיב יסודי במשטר האשם העצמי התורם הנו יסוד הרשלנות. זאת בניגוד למשטר אחריות מוחלטת בו עובדת ההתרשלות העצמית של הניזוק אינה משפיעה על חלוקת הנזק. ההתרשלות, על פי הפקודה, נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי חיצוני הוא מבחן האדם הסביר.‏[6]

ההבדל בין יסוד ההתרשלות הנדרש בכל אחד מהאשמים:

הגדרת ההתרשלות חלה על שני סוגי האשמים; האשם יוצר האחריות שבחלק הראשון, והאשם העצמי שבחלק השני. למרות זאת, קיים שוני בין הנסיבות בהם אדם מתרשל ובכך מביא נזק לאחר, לעומת אדם אשר נבחנת רמת הזהירות שלו כלפי עצמו ורכושו. בסוגיית האשם התורם, השאלה הנבחנת היא מידת הזהירות שאדם צריך לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו (תוך בדיקת סבירות ההתנהלות), בעוד לגבי אשם יוצר אחריות הדגש הוא בבחינת ההתנהגות אל מול אדם אחר. קיים הבדל מהותי בנקודת המוצא, ושוני מהותי בתפקיד החברתי שממלאים מושגים אלו.‏[7] השוני ביניהם מביא למסקנה כי ייתכן והאדם הסביר נוהג, וצריך היה לנהוג, ביתר זהירות כלפי אדם אחר מאשר כלפי עצמו. בפועל, הופחתה רמת הזהירות הדרושה לשמירה עצמית לגבי ניזוקים מסוימים אשר המשפט ביקש להגן עליהם. שלושה סוגים שכאלו זכו ליחס מועדף; עובדים, ילדים ולקויי דעת. במידה ומתקיים אשם עצמי בהתנהגות הניזוק, על מנת שיחול סעיף 68 נדרש כי אשם זה תרם לנזק העצמי. מכאן, כי יש צורך בקשר סיבתי בין ההתרשלות העצמית ובין הנזק שנגרם.‏[8]

התפתחות היסטורית של דוקטרינת האשם התורם היחסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחותה העיקרית של דוקטרינת האשם התורם חלה במשפט המקובל האנגלי. עד למחציתה של המאה ה-20, שלט בכיפה עיקרון האשם התורם המוחלט, שעיקריו היו כי המזיק יוכל להיות פטור מאחריות בגין הנזק שגרם, במידה ויוכיח, כי הניזוק תרם בהתנהגותו להיווצרות הנזק. הסוגיה לא הייתה מוגבלת לעוולת הרשלנות בלבד, היות שאשמו של המזיק יכול לחול גם במשטר אחריות חמורה ולא רק תחת משטר של רשלנות. עם זאת, כיוון שתחום פעולתה העיקרי של דוקטרינת האשם התורם הוא במסגרת הרשלנות - היא כונתה בשם "תרומת רשלנות".‏[9] במרוצת השנים, בתי המשפט האנגליים חשו אי נחת מהסדר זה. הקושי היה בכך שהמזיק היה פטור מכל אחריות, על אף הנזק שגרם. אי הנחת של בתי המשפט גרמה לשאיפה לסייג את הכלל. בדיני האדמירליות הבריטית, הייתה הכרה באפשרות חלוקת הנזק שנגרם מהתנגשות אניות בין המזיק לניזוק כבר במאה ה-19, במסגרתה חולק הנזק בצורה שווה בין האניות הניזוקות. ב-1911 נקבע חוק מיוחד אשר הרחיב את סמכות בתי המשפט לימאות, והעניק להם את הכוח לחלק את הנזק על פי מידת האשמה של המעורבים בתאונה.‏[10] במהלך השנים 19421947 הוצעו מספר הצעות חוק לשינוי פקודת הנזיקין.‏[11] ההצעות הראשוניות ביטאו את גישת המשפט המקובל האנגלי בדבר חיוב מלא או פטור מלא של המזיק. לאחר מכן הוצעה הצעת חוק לאימוץ החוק האנגלי בענייני אדמירליות, אולם תחולתה נגעה רק לעוולת הרשלנות. ההצעה הסופית משנת 1947 העתיקה בשינויים קלים את הסעיף הנ"ל מן החוק האנגלי אשר התחדש ב-1945, החוק בדבר תרומת הרשלנות. חוק זה הרחיב את תחולת רעיון האשם התורם לכל העוולות ולא רק לעוולת הרשלנות.‏[12] לפסיקה האנגלית, אם כן, היה חלק מכריע בפיתוחו של ההסדר המקומי אותו נסקור להלן.

סקירת הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראות החוק הרלוונטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ד' לפקודת הנזיקין מסדיר את נושא האשם והאשם התורם.‏[13] סעיף 64, "גרם נזק באשם", מגדיר "אשם" כמעשה או מחדל של אדם שהם "התרשלות שהזיקה לעצמו". הסעיף מגדיר אדם כמזיק לעצמו אם אשמתו היא הסיבה או אחת הסיבות להתרחשות הנזק. החריגים לסעיף הנם: 1.נזק טבעי בלתי רגיל שלא ניתן לצפיה על ידי האדם הסביר; 2. אשמו של אדם אחר הוא הסיבה המכרעת לנזק; 3. הניזוק בן 12. המונח "התרשלות שהזיקה לעצמו" הוא, למעשה, הגדרת האשם העצמי התורם שמוזכר בהמשך החוק בסעיף 68.‏[14] סעיף 65 וסעיף 66 מאזנים בין התנהגויותיהם של התובע והנתבע. סעיף 65 קובע שנתבע שגרם לנזק באשמתו שלו אבל התנהגותו של התובע היא שהביאה אותו לידי יצירת הנזק – כלומר קיים קשר ישיר בין התנהגות התובע והנתבע, רשאי בית המשפט להפחית את הפיצויים שהנתבע חייב לשלם לתובע, או לפטור אותו מחבותו לשלם כליל. סעיף זה אינו דורש את הוכחת אשמת התובע, אלא רק קשר סיבתי בין התנהגותו להתנהגות המזיק. מנגד, סעיף 66 קובע שאם התובע והנתבע קשורים יחדיו ביצירת הנזק, אולם התנהגותו של הנתבע היא שהביאה לאשמתו של התובע, רשאי בית המשפט להגדיל את הפיצויים אך לא יותר מאשר הסכום שהיה נקבע אלמלא היה אשם תורם. למעשה, סעיפים 65 ו 66, מתייחסים בעיקר קשר הסיבתי אשר גרם ליצירת הנזק. סעיפים אלו אינם דורשים את הוכחת אשמת התובע אלא רק את הקשר הסיבתי בין התנהגותו להתנהגות המזיק. סעיף 68 מוגדר על ידי הפסיקה כאשם תורם קלאסי. למרות זאת, הגדרת המונח "אשם תורם" מופיעה בסעיף 64. סעיף 68(א) בשילוב ההגדרה שבסעיף 64 עוסקים באשמה ובחלוקת הנזק לפיה. בכך, הם נבדלים מסעיפים 65 ו-66. במקרה בו התובע והנתבע שותפים ביצירת הנזק, והאשמה ליצירת הנזק היא משותפת לשניהם, הניזוק יהיה זכאי לפיצויים, לפי סעיף 68, למרות שהיה שותף באשמה ליצירת הנזק, אלא שהפיצויים יופחתו בשיעור "שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק".‏[15] סעיף 68 מחלק בפועל את נטל הנזק בין המזיק לניזוק.

פיתוחים פסיקתיים בבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-50 נפסקו מספר הלכות על פי דוקטרינת האשם התורם היחסי. נראה, כי בראשית דרכו, נזהר בית המשפט העליון מלהתערב באומדן חלוקת הרשלנות שבוצעו על ידי הערכאות הנמוכות.‏[16] מרביתם של פסקי הדין הראשונים בנושא רשלנות תורמת עסקו ביחסי עובד מעביד. אחד מהמרכזיים שבהם הוא קבוצת בנין בע"מ נ' משה יצחק פוגל, בו מופיע המבחן לקביעת האשם העצמי התורם.‏[17] המבחן קובע כי יש לבחון אם נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, או שמא היה בהתנהגותו משום היעדר זהירות סבירה בהגנה על עצמו. בפס"ד אמסלם נ' כץ ,‏[18] בית המשפט קבע שהתנהגות התובע, אם התנהג בצורה מכוונת תוך חוסר אכפתיות כלפי הנזק, יכולה להפחית את גודל הפיצויים המגיעים לו, או לחלופין לנתק לחלוטין את הקשר הסיבתי בין המזיק לנזק אם אשמתו המוסרית של המזיק מבוטלת לעומת זו של הניזוק. בפס"ד שור‏[19] קבע בית המשפט מהו המבחן לחלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק. המבחן העקרוני הוא מבחן "מידת האשמה", ומבחן העזר הוא מבחן האדם הסביר. מבחן "מידת האשמה" בוחן כיצד מתחלקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק הנושא באשם תורם. הדרך היא הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה מבחינת מידתם ומשקלם במטרה לקבוע את אשמתם המוסרית, תוך בחינת התנהגותם במקרה הקונקרטי. לפיכך, חלוקה זו של האשמה בין הצדדים נעשית על פי קנה מידה מוסרי. מבחן העזר, לו יזדקק לעתים בית המשפט, הוא מבחן חיצוני המפנה אל רמתו של האדם הסביר. מבחן זה הוא מבחן המשתמש בקנה מידה חברתי. הבחינה בו מושתתת על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו שלבית המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה.‏[20] זהו חידושו העקרוני של פסק הדין. עוולת הרשלנות היא עוולה המושתת על אשמה חברתית, כיוון שקביעתה של רשלנות היא על פי מבחן האדם הסביר.‏[21] למרות זאת, המבחן העיקרי לחלוקת האחריות בין הצדדים הוא מבחן מוסרי ולא מבחן חברתי. בית המשפט אימץ את המבחן המוסרי, מבחן "מידת האשמה" כמבחן העיקרי לחלוקת האחריות.

בפס"ד ווסטצ'טר‏[22] בית המשפט מציין שכל אדם חב חובת זהירות לעצמו שלא יסכן חייו מתוך פזיזות או קלות-הדעת, והפרה של חובת זהירות זו תוגדר כ"אשם תורם" לפי משמעותו בסעיף 68 לפקודת הנזיקין. כמו בכל רשלנות גם ברשלנות תורמת, תנאי ראשון הוא שמעשהו או מחדלו של המתרשל יהא בלתי-סביר לפי מבחן האדם הסביר.‏[23] פס"ד ועקנין, שיישם את מבחן האשם התורם העצמי מפס"ד שור, קבע שהאדם הסביר ייקבע לפי נסיבות המקרה. בפסק דין זה, פסק בית המשפט כי במקרה של נער אנו נבדוק את רמת האשם לפי הנער הסביר.‏[24] לפיכך, גם קטין חייב לשמור על ביטחונו ואם אינו פועל כך הוא עשוי להיתפס באשם תורם.‏[25] יש לקחת בחשבון בדין זה את העובדה, שאדם רך בשנים נעדר שיקול דעת בשל להערכתם של סיכונים. במקרים של לקויי דעת, הנטייה היא לדחות את המבחן האובייקטיבי על פני הסובייקטיבי.‏[26] המבחנים העקרוניים שבית המשפט עיצב בפסיקותיו לבחינת האשם התורם הם: "א. מבחן האדם הסביר: האם אדם סביר היה נזהר יותר? ב. מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה 'כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד'".‏[27] הפסיקה יישמה את מבחן הרשלנות התורמת העקרוני במקרים של קטינים, יחסי עבודה, חולים ואנשים הלוקים באי שפיות.‏[28] למרות זאת, לא ניתנה תשובה חד משמעית על ידי בית המשפט, האם מבחן האדם הסביר יוחל בצורה שונה לאדם אשר נמצא מעל לרף האדם הסביר. בפס"ד דדון, בית המשפט העליון חידד שהאשם התורם הנו הגנה של הנתבע כלפי התובע לעניין פסיקת הפיצויים שהנתבע חב לתובע ואינו טענת הגנה שנכנסת למערך השיקולים לקביעת אחריותו של הנתבע במקרה.‏[29] חובת ההוכחה של אשם תורם היא על הטוען לאשמה שכזו, כלומר על הנתבע.‏[30] באשם תורם יש כדי להפחית מן החבות לשלם פיצויים דרך קנה המידה של האשם המוסרי, כאשר הנטל לנשיאת הנזק מתחלק בין הצדדים על-פי היחס בין הרשלנויות שלהם, אך, אם לא ניתן להוכיח אשם תורם, אזי המזיק יישא בנזק בעצמו.‏[31] למרות שחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק בגין אשם תורם מבוססת על הערכה של גודל מעשיהם הרשלניים וסדר הופעתם, לבית המשפט אין אמצעי לקבוע חלוקה מדויקת בכל מקרה. יחד עם זאת, בית המשפט פסק שחובה עליו לקבוע חלוקה במספרים מוחלטים לפי נקיבת אחוזי חלוקת אשמה ברורים.‏[32]

לעניין המונח "אשם תורם", ניתן לטעון כי הוא רומז כאילו אנו מעוניינים ברשלנותו של הניזוק שתרמה להתנהגות הרשלנית של המזיק, משמע סעיף 66, ואילו דוקטרינת האשם התורם מפורטת בסעיף 68 לפקודת הנזיקין. בית המשפט דן בסוגיה זו בפס"ד Sidaar‏[33] ומציין שהמונח המתאים למבחן המיושם בפועל הוא "אשם משווה",comparative negligence. בנוסף מעלה בית המשפט את הקושי; האם תיתכן התרשלות ניזוק ללא רשלנות מזיק. פסיקות נוספות של בית המשפט בנוגע לסוגיית האשם התורם נגעו בנושאים רבים, לדוגמה: אורגנים של חברות, התאבדויות, שמירה וקבלנות ועוד. לעניין אורגנים של חבורת, בית המשפט קבע כי לא די בכך שאדם מהווה חלק מאורגן כדי לחייב אותו אישית בנזיקין, אפילו אותו אורגן אחראי ברשלנות. על הטוען לאחריותו האישית של חבר באורגן להראות קירבה אישית וישרה שלו למעשה הרשלני. כלומר, יש להוכיח שהחבר הספציפי בגוף הקולקטיבי היה אחראי לקבלת ההחלטות, ולו רק כחלק מהאורגן .‏[34] נושא מעורר מחלוקת בו דן בית המשפט בסוגיית האשם התורם הוא בתי החולים ואחריותם בהתאבדויות. המושג "התרשלות" צופן בחובו גם מעשים מכוונים, ולכן אין מניעה עקרונית שמעשה התאבדות ייחשב מבחינה מושגית, כאשם תורם .‏[35] אולם, בית המשפט פסק שיש לבחון כל מקרה התאבדות לגופו על-פי נסיבותיו המיוחדות, ולא לקבוע הלכה כללית שאין להטיל מעולם אשם תורם על המתאבד.‏[36] בית המשפט חש שבמקרים בהם בית החולים מקבל על עצמו את האחריות לחיי הניזוק (שאינו מסוגל לדאוג לעצמו) הוא אינו יכול לטעון לאשם תורם היות שטענה זו מעקרת מתוכן את כל מהות התחייבותו להגן על החולה מפני עצמו.‏[37] בתחום השמירה והקבלנות פסק בית המשפט כי מוצדק ליישם את עיקרון האשם התורם כפי שהוא מיושם ביתר העוולות הנזיקיות.‏[38] ככלל, המגמה בפסיקה היא להכיל את עקרון האשם התורם על מגוון מצבים אפשריים. כדברי השופט יעקב טירקל "מביאה חלוקת האחריות לתוצאה צודקת ומוסרית יותר מהכרעה המטילה את מלוא האחריות על צד אחד, ופוטרת את הצד האחר מכל וכל".‏[39] מגמת הרחבת השימוש בדוקטרינת האשם התורם חלה אף מעבר לדיני נזיקין. בפס"ד eximin השתמש בית המשפט בדוקטרינת האשם התורם היחסי בתחום דיני החוזים.‏[40] בית המשפט, במקרי תפר שבין דיני החוזים ודיני הנזיקין, מכיל את דוקטרינת האשם התורם היחסי. במקרים אלו, יחלק ביה"ש את האחריות לנזק בין הצדדים וכך יוכל להגיע לתוצאה המתבקשת, שאינה שרירותית, בה לא יישא רק צד אחד במלוא האחריות לנזק.‏[41]

אחד מן הנושאים בדיני החוזים בהם עלתה סוגיית האשם התורם היחסי היא בנושא הביטוח. כאמור לעיל, בעקבות פס"ד eximin,‏[42] החלו בתי המשפט לעשות שימוש בדוקטרינת האשם התורם במקרים המתאימים לכך בדיני החוזים. בערכאות נמוכות, עלתה השאלה האם בהיעדר תנייה מפורשת בעניין התנהגותו של מבוטח (הקשורה למקרה הביטוח) רשאית חברת הביטוח לטעון שיש לפטור אותה מתשלום או להקטין את התשלום נוכח התנהגותו של המבוטח.‏[43] נושא זה טרם התגלגל לפתחו של בית המשפט העליון. קיימות שתי גישות בפסיקה לאפשרות החלת דוקטרינת האשם התורם במקרים אלו. האחת גורסת, כי ניתן להחיל את דוקטרינת האשם התורם בגין החובה לנהוג התנהגות סבירה גם ללא דרישה כתנאי מוקדם בפוליסה.‏[44] השנייה, שוללת אפשרות זו.‏[45] הנושא טרם הוכרע.

היבטים רלוונטיים בהצעת הקודיפיקציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת הקודיפיקציה מגדירה את האחריות בנזיקין כאחריות לנזק שנגרם עקב התנהגות עוולתית או אחריות להתנהגות עצמה.‏[46] התנהגות עוולתית תיחשב כגורמת לנזק במידה והיא הייתה הגורם העובדתי לנזק, דהיינו, בלעדיה לא היה הנזק נגרם, ואם סוג התהליך של גרימת הנזק וסוג הנזק היו בתחום הסיכון שמפניו באה העוולה להגן.‏[47] תחום הסיכון בוחן מס' שיקולים וביניהם, מידת האשמה שבהתנהגות עוולתית של הנפגע שהייתה גורם עובדתי לנזק ומידת האשמה שבהתנהגות העוולתית של המזיק.‏[48] באשר לפיצויים, מגדירה ההצעה התרשלות תורמת. בית המשפט יפחית מהפיצויים המגיעים לנפגע סכום אותו יקבע בהתחשב במידת האשמה היחסית של הצדדים, בתרומתם היחסית לגרימת הנזק ובאופי אחריותו של המפר ומטרותיה.‏[49] מונח האשם התורם הושמט מן ההצעה.

מבט לעתיד וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין המצוי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, יושמה שיטת האשם התורם היחסי באופן מלא, כאשר חלוקת עלויות הנזק בין הניזוק למזיק היא יחסית ותואמת את מידת אשמתם. הדעה הרווחת כיום, היא כי דוקטרינת האשם התורם היחסי, מעבר להיותה מוסרית יותר, היא היעילה ביותר כלכלית כיוון שהיא מתמרצת את שני הצדדים, הניזוק והמזיק, לנקוט באמצעי מניעה.‏[50]

משפט משווה – האם ניתן לאמץ את השיטה האמריקאית?[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הדעה הרווחת וקבלת ההנחה כי דוקטרינת האשם התורם היחסי הנה היעילה ביותר מבחינה כלכלית קיימים מודלים חלופיים ליישום הדוקטרינה. אחד מן המודלים הוא דוקטרינת האשם התורם הנהוגה בארצות הברית. נציג להלן את עיקריה של דוקטרינה זו ונבחן האם רצוי לאמצה אל חיק המשפט הישראלי.

דוקטרינת האשם התורם הנהוגה בארצות הברית

המשפט האמריקאי מיישם את הדוקטרינה בצורה חלקית בלבד. עיקרון האשם התורם היחסי התפתח כבר ב-1908 בחוק אחריות המעבידים הפדרלי.‏[51] ב-1980, אומצה הדוקטרינה של אשם תורם יחסי אל הפרקטיקה המשפטית ב-46 מדינות.‏[52] הדוקטרינה אומצה על ידי שתי שיטות:‏[53]

  1. השיטה השלמה/טהורה.‏[54] לפי שיטה זו, אין הנתבע יכול להיות זכאי לפטור מלא מתשלום פיצויים, עקב רשלנות תורמת של התובע. המשמעות היא כי שיעור הפיצויים בהם יישא הנתבע יוכל להיות מופחת עקב רשלנות תורמת של התובע. יחד עם זאת, הנתבע תמיד יידרש לשלם סכום פיצויים כלשהו. לעולם לא יוכל הנתבע להיות פטור מתשלום כלל הסכום בעקבות רשלנות תורמת של התובע. כתריסר מדינות בארצות הברית, כמו גם חוקים פדרליים, אימצו שיטה זו.
  2. השיטה החלקית/ משתנה.‏[55] שיטה זו משתמשת ברף אשמה מסוים, במסגרתו יהיה זכאי הנתבע לפטור מלא מתשלום פיצויים לתובע. שיטה זו מיושמת בשתי דרכים. הראשונה, "גדול מ-", קובעת כי אם אשמתו של התובע עולה על אשמת הנתבע הוא לא יהיה זכאי כלל לפיצוי. שיטה זו אומצה על ידי 20 מדינות לערך. השיטה השנייה, "שווה ל-", קובעת כי במידה ורמת האשמה של התובע גדולה או אף זהה לרמת האשמה של הנתבע, אזי לא יהיה התובע זכאי כלל לפיצוי. כ-12 מדינות לערך, אימצו שיטה זו בארצות הברית.

יש לציין, כי 4 ממדינות ארצות הברית ממשיכות לדבוק בעיקרון האשם התורם המוחלט (אלבמה, מרילנד, קרוליינה הצפונית, וירג'יניה ומחוז קולומביה).‏[56]

בחינת אפשרות אימוץ הדוקטרינה האמריקאית בישראל

לדעתנו, השיטה השלמה הנה הקרובה ביותר לדוקטרינת האשם התורם היחסי. בשיטה זו קיים מדרג הנע על ציר בין קבלת פיצוי מלא לניזוק לפיצוי מינימלי שנקבע על פי מידת האשם העצמי התורם של הניזוק. לעומתה, השיטה החלקית היא יישום קרוב יותר של דוקטרינת האשם התורם המוחלט, כיוון שהיא מציבה שתי דרכי פעולה אפשריות. לפי שיטה זו, בנקודה דיספוזיטיבית מסוימת נמנעת מהניזוק הזכות לקבלת פיצויים באופן מוחלט. יש להדגיש כי מניעה זו תחול גם בסיטואציות בהן האשם העצמי התורם של הניזוק נמוך מ-100% ואף יכולה להתרחש במקרים בהם האשם העצמי התורם עומד על 51% בלבד. במצב שכזה, למרות דרגת אשם של כ-49% של המזיק הוא לא יישא כלל בנזק. נבחן את אפשרות יישום השיטה השלמה בישראל. לשיטה זו השלכות שונות ממספר בחינות. מבחינה מוסרית, אנו סבורים כי המודל הישראלי ייתכן ומוסרי יותר מן המודל האמריקאי. בישראל, תובע אשר אשם ב-100% בגרימת נזקו, לא יזכה כלל לפיצוי מהנתבע. לעומת זאת, בשיטה האמריקאית השלמה, מצב שכזה איננו אפשרי. התובע תמיד יזכה לפיצוי מינימלי גם אם אשמו התורם היה הגורם הבלעדי לנזק. השיטה הישראלית יוצרת איזון בין שני הצדדים, התובע והנתבע בניגוד לשיטה האמריקאית. בשיטה הישראלית, אשמתו המוסרית של כל אחד מן הצדדים גלומה בחלוקת עול הנזק, המתבטאת בתשלום הפיצויים.

מבחינה כלכלית, לשתי השיטות, הישראלית והאמריקאית, חסרונות. חסרונות השיטה האמריקאית הם כדלקמן: מחד, השיטה השלמה מפחיתה את התמריצים של התובע לנקוט אמצעי זהירות, כיוון שברירת המחדל היא כי התובע יזכה לפיצויים כלשהם. ייתכן ששיטה זו תוביל להרתעת חסר מצד התובע. במצב זה, התובע ישקיע פחות באמצעי מניעת הנזק כיוון שיובטח לו פיצויי מינימלי כלשהו. מאידך, תמריץ הנתבע להשקעה באמצעים למניעת הנזק יפחת היות שתמיד ישלם סכום פיצויים מינימלי. ייתכן גם שבמקרים מסוימים יוותר הנתבע על פעילות מסוימת לחלוטין.‏[57] חסרונות השיטה הישראלית הנם: מחד, תיתכן הרתעת יתר לתובע כיוון שהוא עלול להשקיע יתר על המידה באמצעי מניעה משום שקיים הסיכוי שלא יזכה כלל בפיצויים. מאידך, ייתכן ולנתבע קיימת הרתעת חסר כיוון שיוכל להשקיע פחות באמצעי מניעה ולנסות לגלגל את האשמה לפתחו של התובע וכך להימנע מתשלום פיצויים. במקרים של נתבעים "חזקים כלכלית" חשש זה גובר עוד יותר.

השינוי בדין בעקבות הצעת הקודיפיקציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעתנו, הצעת הקודיפיקציה מציעה להחליף בפועל את המבחן ממבחן אשמה מוסרי למבחן אשמה חברתי. המונחים "נכון וצודק" הושמטו מלשון ההצעה, ובמקומם, הוכנס מבחן אופי אחריות המפר ומטרותיה,‏[58] מבחן חברתי. למעשה, ניתן לפרש זאת כשכלול של מבחן האדם הסביר. אנו סבורים כי על בית המשפט יהא להתאים את מבחן האדם הסביר לתחום אחריותו של המקרה הרלוונטי. בית המשפט יוכל להשתמש בכלים הניתנים לו בחוק ביתר בהירות, ושיקול הדעת שנתון לו יצטמצם לכדי קריטריונים ספציפיים המפורטים בהצעת הקודיפיקציה. קריטריונים אלו יחליפו את המושגים הערטילאיים הקיימים בחוק נכון להיום. הסרתם של מושגי השסתום בדמות ה"נכון" וה"צודק" יוכלו לצמצם את פרשנותו ומרחב תמרונו של בית המשפט. אנו חושבים כי מבחן שכזה יוכל ליצור ודאות משפטית, שתתמרץ את הצדדים לנקוט באמצעי זהירות על פי אחריותם הצפויה, יותר מאשר מבחן המסתמך על שיקול דעתו של בית המשפט וראות עיניו על פי כל מקרה קונקרטי. קבלתה של עמדתנו בנוגע לאופי מבחן האשמה ואימוץ המבחן העיקרי כמבחן חברתי תגרור את שינוי ההלכה מפרשת שור.‏[59] שינוי זה מתאים, לדעתנו, לאופייה של עוולת הרשלנות, היות שהיא מתבססת על אשמה חברתית ולא על אשמה מוסרית. הלכה זו תעלה בקנה אחד עם אופי עוולת הרשלנות ותתאים לעקרונות היסוד הגלומים מאחורי דיני הנזיקין.

דוקטרינת האשם התורם היחסי – יעילות כלכלית מוטלת בספק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייתה של דוקטרינת האשם התורם היחסי נתמכת על ידי ניתוחים כלכליים הטוענים כי כאשר אין בידי בתי המשפט מידע מושלם בנוגע לאירוע, תיחשב זו כגישה היעילה ביותר.‏[60] בן שחר ובר גיל מעמידים עובדה זו למבחן ומגיעים לשתי מסקנות. הראשונה היא כי קיימים מקרים של חוסר וודאות ראייתי בהם העלויות הכוללות יהיו פחותות יותר בשימוש בדוקטרינת האשם התורם המוחלט מאשר בשימוש בדוקטרינת האשם התורם היחסי.‏[61] המסקנה השנייה היא כי היעילות הכלכלית במצב של פערי מידע, קרי, כאשר המזיק/ניזוק אינו יודע מה מפעולותיו ייחשב כרשלנות, אינה תלויה בדוקטרינת האשם המיושמת, אלא בתהליך בחירתו העצמית של כל מזיק/ניזוק לאמצעי הזהירות בהם ינקוט.‏[62] הכוונה היא כי לא ניתן לתלות במצבים של פערי מידע את אימוץ דוקטרינת האשם התורם היחסי ביעילותה הכלכלית.

בעיית האשם התורם היחסי בסוגיית הביטוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוגיית הביטוח נוצר מצב בו חברות הביטוח משתמשות בטענת האשם התורם כטענת ברירת מחדל על מנת לצמצם את הפיצויים אותם הן אמורות לשלם על פי הפוליסה.‏[63] חברת הביטוח פועלת ב"שיטת מצליח". היא מעלה בפני הניזוק המבוטח הסכם פשרה טרם למשפט, לפיו יופחת סכום הפיצוי לו יהיה זכאי עקב אשם עצמי תורם שלו. בחלקם של המקרים מעדיף המבוטח שלא להתמודד מול חברת הביטוח בזירה המשפטית ומסכים לצמצום הפיצויים להם הוא זכאי על פי הפוליסה. בחלקם האחר של המקרים ממאן המבוטח הניזוק להתפשר עם חברת הביטוח ותובע אותה בבית המשפט. לגבי סוג המקרים הראשון בו מתפשר הניזוק המבוטח עם חברת הביטוח עלול להיווצר חוסר יעילות כלכלית. מצב זה יוצר חוסר וודאות אצל הניזוק לגבי אמצעי הזהירות בהם עליו לנקוט. ייתכן ובמציאות זו הניזוק ישקיע מעבר לרמה הנדרשת באמצעי זהירות כיוון שירצה להתגונן עד כמה שניתן מטענת חברת הביטוח בדבר אשמו התורם. כמו כן, מחויב הניזוק פעמיים; ראשית, ברכישת הפוליסה מחברת הביטוח, ושנית, בצמצום הפיצוי המגיע לו על פי הפוליסה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י' אנגלרד, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 234 (ג' טדסקי עורך, תשל"ז). (להלן: אנגלרד - דיני הנזיקין).
  2. ^ Robert Cooter & Thomas ulen, law and economics 309(thrd ed, 2000)
  3. ^ פקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968,§64. (להלן: פקודת הנזיקין).
  4. ^ The law reform (contributory negligence) act, 1945,c28,145§. (להלן: The Law Reform).
  5. ^ אנגלרד- דיני הנזיקין, ראו ה"ש 1 לעיל, עמ' 241.
  6. ^ פקודת הנזיקין ראו ה"ש 3 לעיל, §35.
  7. ^ תא (ת"א) 56522/04 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' שלו ברוך, נבו 381 (2005).
  8. ^ אנגלרד- דיני הנזיקין, ראו ה"ש 1 לעיל, עמ' 247.
  9. ^ The law reform , ראו ה"ש 4 לעיל.
  10. ^ C57 ,Maritime conventions act, 1911.
  11. ^ אנגלרד- דיני הנזיקין, ראו ה"ש 1 לעיל, עמ' 235-236.
  12. ^ שם, שם.
  13. ^ פקודת הנזיקין, ראו ה"ש 3 לעיל, §64 - §68.
  14. ^ אנגלרד- דיני הנזיקין, ראו ה"ש 1 לעיל, עמ' 236-237.
  15. ^ פקודת הנזיקין, ראו ה"ש 3 לעיל, §68(א).
  16. ^ ע"א 349/58 לודויג גרינולד נגד נחמיה אביגדורוב וערעור נגדי, פ"ד יד עמ' 421-426 (1960).
  17. ^ ע"א 432/58 קבוצת בנין בע"מ נ' משה יצחק פוגל, פ"ד יג 864 (1959).
  18. ^ ע"א 227/67 אמסלם נ' כץ, פ"ד כב (1) 313 (1968).
  19. ^ ע"א 316/75 שור נ. מדינת ישראל פ"ד לא (1) 299 (1976). (להלן: פרשת שור).
  20. ^ שם, שם.
  21. ^ פקודת הנזיקין, ראו ה"ש 3 לעיל, § 35.
  22. ^ ע"א 75 /987 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' אברהם קורן פ"ד לא (1) 660, עמוד 666 (1976).
  23. ^ פקודת הנזיקין, ראו ה"ש 3 לעיל, §35.
  24. ^ ע"א 80/ 145 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש פ"ד לז (1) 113, עמוד 148. (1982).
  25. ^ ע"א 90 /2061 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות פ"ד מז (1) 802, עמוד 805 (1993).
  26. ^ אנגלרד- דיני הנזיקין, ראו ה"ש 1 לעיל, עמ' 245.
  27. ^ ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד פ"ד מד (1) 422, עמ' 438 (1990).
  28. ^ ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ. גלעד ואח' פ"ד נג (3) 529 ס' 31-27 לפסק הדין של השופט אנגלרד (1999). (להלן: פרשת הדסה).
  29. ^ ע"א 667/77 מרים דדון ו-2 אח' נ' עזר אטיאס לב (2) 169, עמוד 173 (1978).
  30. ^ ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, בעמ' 81 (1984).
  31. ^ ע"א 507/79 מוריס ראונדנאף (קורן) נ' אילנה חכים לו (2) 757, עמוד 770 (1982).
  32. ^ ע"א 632/81 אפרים בן יעקב נ' יעקב מיכאלי לח (4) 12, עמוד 17 (1984).
  33. ^ ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporationנ' חברת קו צינור אילת אשקלון בעמ לט (1) 393, עמוד 431 (1985).
  34. ^ ע"א 4114/90 אברהם בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ מח (1) 415, עמוד 435 (1993).
  35. ^ פרשת הדסה, ראו ה"ש 29 לעיל, §28 לפסק הדין של השופט אנגלרד.
  36. ^ שם, §29 לפסק הדין של השופט אנגלרד.
  37. ^ שם, שם.
  38. ^ רע"א 9488/02 חן שחר נ' עטיה גד [פדאור (לא פורסם) 05 (5) 828], 3687, עמ' 3691.
  39. ^ שם, עמ' 3692.
  40. ^ עא 3912/90 eximin s. A , תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ פ"ד מז (4) 64 (1993).
  41. ^ שם, עמ' 85.
  42. ^ שם, שם.
  43. ^ ת.א. (ת"א) 133272/01 עוזר מנשה נ' סהר חברה לבטוח בע"מ,נבו 251 (2005).
  44. ^ ת.א. (נצ') 8005/94 זעטוט נ' אררט חברה לביטוח בע"מ דינים מחוזי כז (1) 730 (1997).
  45. ^ ת.א. (ת"א) 44694/96 שבת נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום יד 75 , פסק דינו של השופט יפרח.
  46. ^ הצעת חוק דיני ממונות, התשס"ו-2006, §366(א). (להלן: הקודיפיקציה).
  47. ^ שם, §366(ב).
  48. ^ שם, §366(ג).
  49. ^ שם, §461.
  50. ^ Ben-Shahar, Omri and Bar-Gil, Oren, "The uneasy case For Comparative Negligence" (2002). Michigan Law and Economics Research Paper No. 02-003. (להלן: Ben-Shahar & Bar Gil).
  51. ^ .The Jones Act , 46, U.S.C.A §688(1908)
  52. ^ Dan b Dobbs, The Law of Torts, 504 (2000). (להלן: Dobbs).
  53. ^ שם, עמ' 505.
  54. ^ להלן השיטה השלמה.
  55. ^ להלן השיטה החלקית.
  56. ^ Dobbs, ראו ה"ש 53 לעיל, בעמוד 504.
  57. ^ Cooter & Ulen, ראו ה"ש 2 לעיל, עמ' 306 – 307.
  58. ^ הקודיפיקציה, ראו ה"ש 47 לעיל, §366.
  59. ^ פרשת שור, ראו ה"ש 19 לעיל.
  60. ^ Ben-Shahar & Bar Gil, ראו ה"ש 51 לעיל, עמ' 29.
  61. ^ Ben-Shahar & Bar Gil, ראו ה"ש 51 לעיל, עמ' 30.
  62. ^ שם, שם.
  63. ^ תומר ח. הנריק ריטרסקי, "חברות הביטוח ותגלית "האשם התורם", (2003).

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.