אשר גרוניס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אשר דן גרוניס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אשר דן גרוניס
Asher Grunis2012-3.jpg
נולד 17 בינואר 1945 (בן 70)
מקום לידה תל אביב, ארץ ישראל
שופט
בוגר
השתייכות מערכת בתי המשפט הישראלית
תקופת כהונה 1988 ואילך
תפקידים בולטים
פעילויות נוספות חבר בוועדה למינוי שופטים

ד"ר אשר דן גְרוּניס (נולד ב-17 בינואר 1945) הוא משפטן ישראלי שכיהן כנשיא העשירי של בית המשפט העליון.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשר גרוניס נולד בשנת 1945 בתל אביב ליונה גרוניס ובלהה לבית מרגלית. הוא צאצא למשפחות רבנים נודעים, בהם: יצחק מאיר אלתר, מייסד חסידות גור, מצד אביו, והרב פנחס שפירא מקוריץ מצד אמו. הוא למד בבית הספר התיכון "גאולה". בכיתה י' התייתם מאביו ולאחר מכן הוריד מראשו את הכיפה. לאחר תום שירותו הצבאי למד משפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית[1]. ב-1968 החל את התמחותו בבית משפט המחוזי אצל שלמה לוין ובהמשך במשרד ש. הורוביץ ושות', אצל אמנון גולדנברג. בשנת 1969 קיבל רישיון לעריכת דין‏[2]. עבד במשך שנתיים בשוק הפרטי ואז המשיך בלימודיו ולמד לתואר שני באוניברסיטת וירג'יניה ולתואר דוקטור באוניברסיטת יורק בטורונטו. הוא שב לישראל בשנת 1976 והחל ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עבד כעורך דין בשוק הפרטי.

קריירה שיפוטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש ספטמבר 1988 מונה השופט גרוניס לכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בהמשך, בחודש - אוקטובר 1996, עבר לכהן בבית המשפט המחוזי בתל אביב. תחילת דרכו בבית המשפט העליון הייתה בחודש אפריל 2002 , עת מונה לכהונה בפועל לתקופה של שנה. בחודש יוני 2003 מונה לכהן כשופט של בית המשפט העליון, ובחודש פברואר 2012 נתמנה לכהונת נשיא בית המשפט העליון.

מינויו לנשיא בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת פרישתה של השופטת דורית ביניש מנשיאות בית המשפט העליון, היה השופט גרוניס הוותיק שבשופטי הבית, ועל כן, על פי שיטת הסניוריטי, היה צפוי למלא את מקומה (אמנם אליעזר ריבלין ותיק יותר, אך נותר לו זמן כהונה קצר ומינויו לנשיא נראה חסר טעם). אף על פי כן, חוק שעבר ביוזמתו של דניאל פרידמן, בתקופה שבה כיהן כשר משפטים, קבע כי לתפקיד הנשיא יתמנו רק שופטים שנותרו להם לפחות שלוש שנים עד סיום כהונתם. על כן, השופט גרוניס, שנותרו לו שלוש שנים פחות 41 יום של כהונה, מרגע פרישתה של ביניש ועד הגיעו לגיל שבעים, לא יכול היה להתמנות‏[3] ביוזמתו של חבר הכנסת יעקב כ"ץ מהאיחוד הלאומי שונה החוק, שלימים כונה "חוק גרוניס", כך הוסרה המגבלה, והתאפשר מינויו לנשיא בית המשפט העליון. על החוק נמתחה ביקורת מצד גורמים באופוזיציה‏[4] ובאקדמיה‏[5] שהעלו את הטענה שמדובר בחוק שנחקק לקדם מועמדותו של אדם אחד ושגרוניס זוכה להעדפה בשל פסיקותיו השמרניות.

לאחר שינוי החוק בחרה הוועדה לבחירת שופטים בשופט גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, בפברואר 2012. בחירתו הייתה מובטחת שכן לא הוצגו מועמדים אחרים, אולם חבר הוועדה חבר הכנסת דוד רותם נמנע מלתמוך בגרוניס, כמחאה נגד שיטת הסניוריטי.

גרוניס התמנה והושבע ביום שלישי ה-28 בפברואר 2012 כנשיא בית המשפט העליון.

פסיקה עיקרית וגישה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת השנים נתן השופט גרוניס אלפי פסקי דין והחלטות. בפסיקותיו עסק בכל ענפי המשפט, וקבע הלכות חשובות בתחומי המשפט האזרחי, הפלילי, המינהלי והחוקתי.

משפט פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשופט גרוניס עמדה ייחודית ביחס לכללי הפרשנות בפלילים.

דעתי היא, שבתחום הפלילי חלים כללי פרשנות שונים מאשר בכל ענף משפטי אחר. הדרך הפרשנית השונה מתחייבת לאור מהותו ותכליתו של ענף משפטי זה ולאור הפגיעה הקשה שהפעלתו עלולה לגרום. פוטנציאל הפגיעה בחירותו של אדם הטבוע במשפט הפלילי חייב להוביל להתייחסות שונה בעת שבית המשפט נדרש להפעיל את דיני העונשין, להחילם ולפרשם. אין זה מקרה שהסעיף הראשון בחוק העונשין, תשל"ז-1977, משמיע לנו את העיקרון הגדול לפיו "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו". סעיף זה, יחד עם סעיף 3 לחוק, האוסר ענישה למפרע, מבטאים את עיקרון החוקיות. ... אכן, בחירה זו קשה משום שעלולה היא להוביל במקרים מסוימים לזיכויו של אדם שביצע מעשים מכוערים ובלתי מוסריים. ברם, אין להימלט מכך, על פי שיטתי, אם רוצים אנו לקיים את העקרונות הבסיסיים ביותר של המשפט הפלילי.

דנ"פ 10987/07, מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד סג (1) 644 (2009), פסק דין מיום 2 במרץ 2009, דברי השופט אשר גרוניס, סעיפים 2-3

גרוניס הוביל מהלך לצמצום תחולת עבירת ההריגה, כאשר בדיון נוסף הוביל את רוב השופטים לקביעה שנאשם בהשתתפות במרוץ מכוניות פיראטי בה נהרג אדם בתאונה בה הנאשם לא היה שותף, לא יורשע בהריגה. כחלק מנימוקיו כתב‏[6]:

"עבירת ההריגה התפתחה בישראל במשך השנים לממדים כאלה שפרוסה היא כיום על מגוון עצום של מצבים. דומה שהגיעה העת להציב תמרור עצור, ואולי תמרור המחייב, ולא רק מתיר, עשייתו של סיבוב פרסה לעניין זה."

השופט גרוניס גם קבע כי בהליך פלילי יש לאפשר לערכאת הערעור מרחב גדול יותר, בהשוואה להליך האזרחי, להתערבות בקביעת מהימנות, לשם הגנת הנאשם‏[7]. בנוסף, בפסיקתו, התבטא השופט גרוניס נגד קביעת עונשי חובה בחוק, באופן השולל מבית המשפט כל מרחב תמרון‏[8].

בפסיקתו בתחום הפלילי נדרש השופט גרוניס לא אחת לפער הכוחות המוּבְנה שבין התביעה לבין הנאשם. נוכח פער זה, הוא צידד במספר מקרים במתן פרשנות העשויה להקל עם הנאשם, בין בהיבט הדיוני, בין בהיבט המהותי. כך, למשל, קבע השופט גרוניס, בניגוד לעמדת יתר חבריו להרכב, כי יש לאפשר לתביעה לחזור בה מהסכמתה להסדר טיעון רק במקרים חריגים ביותר, ובמקרים אלה, יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם יראה לנכון לעשות כן‏[9]. בנוסף, לשיטתו, יש להגמיש את המבחנים למתן רשות ערעור בעתירות שמגישים אסירים נגד החלטה של נציב בתי הסוהר בעניין הנוגע למאסר או למעצר‏[10].

בפרשת יששכרוב, העיר השופט גרוניס (שנשאר במיעוט לעניין התוצאה באותו מקרה) כי אין זה ברור האם ראוי לאמץ דוקטרינה רחבה של פסילת ראיות שהושגו שלא כדין בדרך של "חקיקה שיפוטית", או שמא ראוי כי מהלך משמעותי שכזה ייעשה על ידי המחוקק. בנוסף, הוא התריע כי המעבר מקבילות הראיות למשקלן, עלול להגדיל את הסיכון לחפים מפשע. בעיניו, עדיפה הסכנה של זיכוי נאשם בעקבות הצבת מחסומים של קבילות, על פני הרשעת חפים כתוצאה מחשיפת בית המשפט לכל הראיות‏[11].

משפט חוקתי ומינהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מפועלו השיפוטי של השופט גרוניס הוקדש למשפט החוקתי והמינהלי, תחום בו עסק עוד מימיו כשופט בבית המשפט המחוזי. בתחומים אלה ניתנו על ידו מאות פסקי דין והוא קבע בהם הלכות ותקדימים חשובים רבים. אחד הדגשים החשובים בפסיקתו בנושאים אלה הוא חובתה של המדינה לקיים את התחייבויותיה בפני בית המשפט והצורך לציית לפסקי דין ולשמור על עיקרון סופיות הדיון‏[12]. באחת הפרשות הוא הדגיש כי "במקרים בהם המדינה מקבלת על עצמה התחייבות לבצע פעולה כלשהי או להימנע מפעולה, נמנע בית המשפט, לעתים, מהוצאת צו אופרטיבי מתוך כיבוד הדדי בין הרשויות. אולם, מרגע שההתחייבות כלולה בפסק דין, מדובר בחובה לקיים את פסק הדין לכל דבר ועניין"‏[13].

בכל הנוגע לבחינה חוקתית של חוקי הכנסת, מתאפיינת גישתו של השופט גרוניס בריסון שיפוטי, והוא נחשב למתנגד בולט לאקטיביזם שיפוטי. גרוניס הדגיש לא פעם כי יש לנהוג איפוק, מתוך כבוד למרחב התמרון הנתון למחוקק והערכה לעיקרון הפרדת הרשויות, כמו גם מתוך מודעות למגבלות כוחו של בית המשפט. לדוגמה, גרוניס התנגד לפסילת חוק טל בנמקו שהצידוק העיקרי לביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית הוא הצורך להגן על מיעוט ועל יחידים מפני עריצות הרוב, וכן, לפקח על התקיימות כללי המשחק הדמוקרטיים, כך שתישמר האפשרות העומדת למיעוט להפוך לרוב. לדבריו, כשהרוב פועל באופן דמוקרטי ומקבל חוק הנותן עדיפות למיעוט על בסיס פשרה חברתית ודיון ציבורי מקיף, אין מקום שבית המשפט יהפוך לפטרונו של הרוב‏[14]. בפרשה אחרת, הוא הדגיש את "מרחב התמרון החקיקתי" וציין כי כמעט תמיד ניתן יהיה לחשוב על אמצעים שונים מאלה שבהם בחר המחוקק, שיהיה בהם כדי לפגוע פחות בזכות היסוד הנדונה. אולם, בית המשפט לא יתערב באמצעי שנבחר על ידי המחוקק כל עוד אין הוא חורג מהמתחם הנתון לו ואינו בלתי מידתי‏[15]. במקרה אחר, הזהיר השופט גרוניס כי מקום שמחירה של הטעות השיפוטית בהחלטה לבטל חוק הוא פגיעה בלתי הפיכה בחיי אדם ובשלמות הגוף, חובה להותיר את החוק על כנו‏[16][17].

לא אחת נותר השופט גרוניס בדעת מיעוט בעניינים אלה. דוגמה בולטת היא פסק הדין בעניין חוקתיות תיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות, שם הוא נותר במיעוט בדעה כי אין לבטל את התיקון לחוק שמכוחו הוקם מרכז "חולות" והתאפשר להחזיק מסתננים במשמורת לתקופה של עד שנה. עמדתו באותו עניין הייתה כי על בית המשפט לנהוג זהירות כפולה ומכופלת בעת בחינת חוקתיות החוק, בהתחשב בכך שאך שנה קודם לכן הוא ביטל את ה"גלגול" הקודם של החוק ולאור השינויים שנערכו בחוק לאחר מכן‏[18].

לעומת זאת, מקום שמדובר בפגיעה בזכויות יסוד, בזכויות המיעוט ובעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי, סבור השופט גרוניס כי קיימת הצדקה מיוחדת להתערבות של בית המשפט. בהתאם, הוא נמנה עם דעת הרוב במספר לא מבוטל של פסקי דין בהם הורה בית המשפט על ביטול חקיקה ראשית, ובהם: פסק הדין בו בוטלו סעיפי חוק מחוק יישום תוכנית ההתנתקות, שהגבילו את זכות המפונים לקבל פיצוי;‏[19] פסק הדין שביטל את החוק המאפשר את הפרטת בתי הסוהר‏[20]; פסק הדין המבטל סעיפי חוק שמנעו מתושבי האזור לתבוע את המדינה אם נפגעו על ידי כוחות הביטחון אף במסגרת פעולה שאינה מלחמתית‏[21]; פסק הדין המבטל הוראות בפקודת מס הכנסה שהעניקו הטבות מס ליישובים ללא קריטריונים שוויוניים‏[22]; פסק הדין בעניין תיקון מספר 3 לחוק למניעת הסתננות‏[23]; ופסק הדין המבטל הוראה שאיפשרה לדון בהארכת מעצר של חשוד בעבירת ביטחון שלא בנוכחותו‏[24].

דגש בולט נוסף בפסיקת השופט גרוניס הוא הצורך להקפיד, במסגרת הבחינה החוקתית, על כל שלבי הביקורת השיפוטית, בדגש על השלב הראשון, שעניינו בחינת עצם קיומה של פגיעה בזכות חוקתית, שהוא השלב הקודם לבדיקת השאלה האם הפגיעה עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה‏[25]. גישתו הזהירה בעניין זה, באה לידי ביטוי גם בעמדתו לפיה יש להישמר מפני הרחבת יתר של היקף הזכויות החוקתיות בדרך של פרשנות, מתוך חשש שהדבר יוביל לזילות הזכויות החוקתיות ולרידוד השיח החוקתי‏[26].

בפסקי דינו של השופט גרוניס בכל התחומים מודגשת חשיבותה של הוודאות המשפטית. עמדה זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בעמדתו הביקורתית כלפי עילת הסבירות במשפט המינהלי. במספר פסקי דין עמד השופט גרוניס על הבעייתיות הכרוכה בעילה זו, המתאפיינת ברמת הפשטה גבוהה אשר מעצימה את שיקול הדעת השיפוטי, מה שמוביל להגדלת חוסר הוודאות המשפטי. באחת הפרשות הוא ציין כי עילת הסבירות בלעה לתוכה, "כאדם שאינו יודע שובע", עילות פרטיקולריות שהוכרו בעבר בפסיקה, ולדעתו, יש להעדיף שימוש בעילות קונקרטיות יותר, כגון שיקולים זרים, מטרה זרה, או הפליה בעת הפעלה של ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות‏[27]. היבט מרכזי נוסף בתפישתו של השופט גרוניס הוא ההכרח לנצל ביעילות את משאביה המוגבלים של מערכת בתי המשפט. אמצעי אחד להגשמת מטרה זו הוא ההקפדה על עילות הסף הנהוגות בבג"ץ. כך, למשל, הוא קבע כי יש מקום לבחון האם עתירות לבג"ץ "בשלות" להכרעה‏[28] וציין כי ראוי לחשוב מחדש על השינויים שחלו בהלכה לגבי זכות עמידה, שהובילו להסרתו, למעשה, של תנאי סף זה‏[29].

משפט אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט גרוניס נתן פסקי דין רבים בתחומי המשפט האזרחי המהותי, על ענפיו השונים. בפסיקתו, פיתח את הדין בתחומים של דיני חוזים, קניין, קניין רוחני, לשון הרע, פשיטות רגל ופירוק חברות. בפרשת ארגון מגדלי הירקות, שם נדונה השאלה האם יש לשנות מהלכת "אפרופים" שעניינה דרך הפרשנות של חוזים, העיר השופט גרוניס כי מעורבות היתר של בתי המשפט בפרשנות חוזים טומנת בחובה פגיעה בוודאות המשפטית. לדעתו, הבעיה אינה בהלכת אפרופים עצמה, אלא באווירה שיצרה. לדבריו, "האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין 'צד' לחוזה, ומפני שכתוב החוזה על ידי בית המשפט, ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקריית שמונה ועד לזה שבאילת"‏[30].

בפרשת מליבו עמד השופט גרוניס על חשיבותה של זכות הגישה לערכאות וציין כי בהיעדר אפשרות לפנות לבית המשפט, לא יוכל אדם לזכות בסעד בגין פגיעה בזכויותיו וממילא לא תהא משמעות אפקטיבית לזכויותיו. לשיטתו, לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, קמה חזקה פרשנית לפיה תכליתו של חוזה אינה למנוע אפשרות של מי מהצדדים לפנות לערכאות שיפוטיות‏[31].

בפרשת מלול, בחן הרכב מורחב של בית המשפט העליון האם ניתן לפסוק פיצוי בדיני הנזיקין על פי הסתברות ("אחריות יחסית") כאשר לא ברור האם הנזק שנגרם לתבוע מקורו בהתרשלות או בגורם אחר שאינו עוולתי ("סיבתיות עמומה"). השופט גרוניס הצטרף לדעת הרוב שהשיבה לכך בשלילה. הוא הדגיש כי אין הצדקה להביא למהפכה בעקרונות יסוד של דיני הנזיקין, ובראשן עקרון הצדק המתקן, ובדיני הראיות, והדגיש כי אימוץ הכלל בדבר אחריות יחסית היה מעצים באופן בלתי ראוי את שיקול הדעת השיפוטי ובמקביל היה מגביר את אי-הוודאות המובנית במשפט. בנוסף, לדבריו, אחריות יחסית דומה לפסיקה על דרך הפשרה, אף שבעלי הדין לא הסכימו לכך. לבסוף, ציין השופט גרוניס כי המקרה שנדון באותה פרשה, רשלנות רפואית שגרמה נזקים חמורים לילדה, הוא מקרה קשה, אך על בית המשפט לכוון את דרכו על יסוד אזהרתו של השופט הולמס לפיה "Hard cases make bad law"‏[32].

בפרשת אילנה דיין, שעסקה בתביעת לשון הרע בגין פרסומים בתוכנית "עובדה", כתב השופט גרוניס את חוות הדעת המרכזית של שופטי הרוב. הוא קבע כי הפרסומים הנדונים נהנים מהגנת "העיתונאות האחראית", הפוטרת מאחריות לפי חוק איסור לשון הרע ופירט את התנאים לתחולת הגנה זו, בדגש על עשיית הפרסום בתום לב תוך עמידה באמת מידה מחמירה של "עיתונאות אחראית". בנוסף, קבע השופט גרוניס כי הגנת "אמת הפרסום" הקבועה בחוק תחול רק על פרסומים נכונים, להבדיל מפרסומים שנדמה היה בעת פרסומם כי הם נכונים, אך בדיעבד התברר כי לא כך הוא‏[33].

לשופט גרוניס יש מומחיות מיוחדת בתחום של פשיטות רגל ופירוק חברות. ביחד עם המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימ') שלמה לוין, חיבר ספר בנושא פשיטת רגל, המהווה מורה דרך לשופטים ולעורכי הדין העוסקים בתחום. תפישתו היסודית ביחס להליכי פשיטת רגל מבקשת לאזן בין זכויות הנושים, בעלי החוב, לבין האינטרס החברתי הרחב שיש במתן "הפטר" (שחרור מחובות) לחייבים בפשיטת רגל. זאת, על מנת לאפשר לפושטי הרגל לפתוח דף חדש. אולם, בפסיקתו ארוכת השנים צידד בעמידה בלתי מתפשרת על כך שפושטי רגל יצייתו לצווים שיפוטיים שניתנו בעניינם, ולא ינסו להתחמק מחובותיהם לנושים‏[34]. בפסיקתו בנושאים אלה נדרש השופט גרוניס, בין היתר, לשאלות המתייחסות לאיסור על העדפת נושים ולעיקרון השוויון בין הנושים ולאינטרסים הציבוריים בהליכי חדלות פרעון‏[35].

סדרי הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הנושאים המרכזיים בהם התמקד השופט גרוניס הוא תחום סדרי הדין. השקפתו הבסיסית היא שסדרי הדין אינם אסופה של כללים טכניים בלבד, אלא כלי מהותי החיוני להגשמת זכויותיו של בעל הדין, להגעה לחקר האמת ולהכרעה נכונה בסכסוך. בהקשר זה, הוא עמד לא פעם על הקשר שבין סדרי הדין לבין זכות הגישה לערכאות, המהווה, לגישתו, זכות בסיסית ויסודית, הנגזרת מהצורך להבטיח כי מי שסבור כי הוא זכאי לסעד משפטי יוכל להביא את עניינו לפני ערכאות שיפוטיות‏[36].

בחלק ניכר מהחלטותיו הדיוניות שם השופט גרוניס דגש רב על היעילות הדיונית, כמכשיר חיוני למימוש זכויות מהותיות ולשיפור השירות שניתן על ידי מערכת המשפט לכלל המתדיינים. ידועה אמירתו, עליה חזר בהקשרים שונים, לפיה משאב הזמן הוא המשאב היקר ביותר מבין המשאבים שמקדישה הרשות השופטת למילוי תפקידיה. עקרון זה היה נר לרגליו של השופט גרוניס ברבות מפסיקותיו בתחום סדרי הדין‏[37]. ואכן, בהחלטות רבות שלו בתחום סדרי הדין ואף בתחום הפלילי ניתן משקל לשיקולים בדבר יעילות הדיון והצורך לנצל באופן מיטבי את משאביה של מערכת המשפט‏[38]. בהחלטותיו, הוא שם דגש לא רק על היעילות שבבירור ההליך הפרטני, אלא גם על היעילות הכלל מערכתית של הרשות השופטת ועל האינטרס של כל המתדיינים בבירור תביעותיהם‏[39].

באותה הרוח, ביקש השופט גרוניס בהחלטותיו לפשט את הכללים הדיוניים, על מנת שיהיו ידידותיים למשתמשים בהם: ציבור בעלי הדין ועורכי הדין. כך, באחד המקרים, הוא מתח ביקורת על קביעתם בדין של מועדים בלתי אחידים להגשת ערעורים בתחומים שונים, וציין כי קביעת מועד אחיד להגשת ערעור תמנע "מצב בו מועדי התקיפה השונים של החלטות שיפוטיות יכולים לשמש כחומר בבחינות הכניסה ללשכת עורכי הדין או אולי כשאלות בחידוני טריוויה לעורכי דין"‏[40].

כן ראוי להזכיר את החלטתו של השופט גרוניס בשאלה האם ניתן לקיים דיון נוסף על פסק דין שניתן על ידי הרכב מורחב של בית המשפט העליון. בעניין זה הוא קבע, בניגוד לדעת הרוב בפרשת נחמני, כי משמעותה של ההוראה בחוק לפיה ניתן לקיים דיון נוסף ב"עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה", היא כי לא ניתן לעתור לדיון נוסף בפסק דין שניתן בידי הרכב העולה על שלושה שופטים"‏[41].

תובענות ייצוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום נוסף בו מתמחה השופט גרוניס הוא תובענות ייצוגיות, והוא טיפל אישית ברוב הערעורים שהגיעו לבית המשפט העליון בעניין זה. במסגרת פסיקותיו איזן בין הצורך במתן תמריצים להגשת תובענות ראויות, לבין החשש מפני הצפת בתי המשפט בתובענות סרק‏[42] ובמסגרת זאת מתח ביקורת על התופעה של הגשת תובענות ייצוגיות בחופזה, ימים ספורים בלבד אחרי האירוע נשוא ההליך‏[43]. בנוסף, הכיר השופט גרוניס בהשלכות הקשות שעלולות להיות לאישור הגשת תובענה ייצוגית על הנתבע. לפיכך, לטעמו, יש להיכנס לעובי הקורה בבחינת עילות התביעה בעת אישור התובענה הייצוגית‏[44].

בהחלטות עקרוניות, התווה השופט גרוניס את הכללים למתן רשות ערעור על החלטה המאשרת הגשת תובענה ייצוגית‏[45] ואת אמות המידה לפסיקת שכר טרחת עורך דין בתובענה ייצוגית, כולל הקביעה שהבסיס לחישוב שכר טרחת עורך הדין תהיה באחוזים מהגמול שקיבלה קבוצה המיוצגת בפועל, ולא על פי שעות העבודה שלו‏[46].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרוניס נשוי בשנית לרנה משל (שהם) שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס. הוא אב לשלוש בנות מאסתר, אשתו הראשונה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אשר גרוניס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקבלי התואר בוגר במשפטים, מעריב, 11 במרץ 1969
  2. ^ הוסמכו 146 עורכי דין חדשים, דבר, 2 בנובמבר 1969
  3. ^ שמעון כהן, ‏ראיון עם חבר הכנסת יעקב כ"ץ בעקבות מעבר החוק, בתשובה לשאלה השלישית, באתר ערוץ 7, 06 בינואר 2012.
  4. ^ ‫עמרי נחמיאס, חוק גרוניס אושר: "חלק ממזימה להפוך את ישראל ללא דמוקרטית", באתר nana10‏, 01:09 03 בינואר 2012‬
  5. ^ גילוי דעת של 81 מרצים למשפטים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, בלוג המרצים למשפטים, 21 בנובמבר 2011
  6. ^ דנ"פ 404/13, סעיף 50
  7. ^ ע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל (12 בינואר 2012).
  8. ^ ע"פ 7894/03 ג'אבר נ' מדינת ישראל (18.2.2008).
  9. ^ דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל, נ' פרץ, פ"ד נט (6) 281 (2005).
  10. ^ רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009).
  11. ^ ע"פ 5121/98 טור' רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא (1) 461 (2006).
  12. ^ בג"ץ 9949/08 חמאד נ' שר הביטחון (25.12.2014); בג"ץ 9669/10 קאסם נ' שר הביטחון (8.9.2014).
  13. ^ בג"ץ 9060/08 עבדאללה נ' שר הביטחון (7.5.2012).
  14. ^ בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא(1) 619 (2006).
  15. ^ עע"מ 4436/02 תשעים הכורדים - מסעדה, מועדון חברים נ' עיריית חיפה, פ"ד נח(3) 782 (2004).
  16. ^ בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202 (2006).
  17. ^ עדנה אדטו, ‏בג"ץ דחה העתירות נגד חוק האזרחות, באתר ישראל היום
  18. ^ בג"ץ 7385/13 איתן - מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, 22 בספטמבר 2014
  19. ^ בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל (9.6.2005).
  20. ^ בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר, פ"ד סג(2) 545 (2009).
  21. ^ בג"ץ 8276/05 עדאלה נ' שר הביטחון, פ"ד סב(1) 1 (2006).
  22. ^ בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל (16.9.2010).
  23. ^ בג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת (16.9.2013).
  24. ^ בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(3) 500 (2010).
  25. ^ בג"ץ 2441/11 שטנגר נ' יושב ראש הכנסת (26.6.2013); בג"ץ 5998/12 רונן נ' כנסת ישראל (25.8.2013).
  26. ^ בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, פ"ד סא (2) 202 (2006).
  27. ^ בג"ץ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית הלאומית נ' ראש הממשלה, פ"ד סב(3) 445.
  28. ^ בג"ץ 2311/11 סבח נ' הכנסת (17.9.2014).
  29. ^ בג"ץ 2324/11 גיל נ' שר החינוך (26.4.2011).
  30. ^ דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל, פ"ד סא (2) 1 (2006).
  31. ^ ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד סא (2) 855 (2006).
  32. ^ ד"נ 4693/05 בית חולים כרמל - חיפה נ' מלול, פ"ד סד(1) 533 (2010).
  33. ^ דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין- אורבך (18.9.2014).
  34. ^ ע"א 1740/06 נשר נ' אטיאס (26.6.2008); ע"א 3760/03 עמרן נ' צמיר, פ"ד נט (5) 735 (2005).
  35. ^ ע"א 110/08 המוסד לביטוח לאומי נ' טרבלסי (28.1.2014); ע"א 8487/09 ניצני נ' מדינת ישראל (27.10.2013); ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' סינואני (17.2.2012).
  36. ^ רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865 (2004); רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13.7.2008)
  37. ^ ראו למשל, רע"א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק הצפון אמריקה, פ"ד ס(3) 245 (2005); רע"א רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ (14.2.2010)
  38. ^ רע"א 615/11 סופר מדיק (לייט) נ' Anton Hubner Cmbh & Co.KG ; ע"פ 4865/09 פלדמן נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב (9.7.2009).
  39. ^ רע"א 5281/07 בניני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' ש.מהנדסים (1995) בע"מ (5.7.2007).
  40. ^ בש"ם 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (2.3.2009).
  41. ^ בש"א 834/14 פלונית נ' פלוני (22.4.2014).
  42. ^ רע"א 8562/06 לימור פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ (15.4.2007).
  43. ^ רע"א 4253/14, חלפון נ' שמן משאבי גז ונפט בע"מ (29.12.2014).
  44. ^ רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ (26.4.2010).
  45. ^ רע"א 8761/09, סלקום נ' פתאל, 6 במאי 2010
  46. ^ ע"א 2046/10, עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט (23.5.2012).


דגל ישראל
נשיאי בית המשפט העליון
משה זמורה · יצחק אולשן · שמעון אגרנט · יואל זוסמן · משה לנדוי · יצחק כַּהן · מאיר שמגר · אהרן ברק · דורית ביניש · אשר גרוניס · מרים נאור האומות המאוחדות
שופטי בית המשפט העליון

נשיאת בית המשפט העליון: מרים נאור
המשנה לנשיא: אליקים רובינשטיין

סלים ג'ובראןאסתר חיותחנן מלצריורם דנציגרניל הנדלעוזי פוגלמן
יצחק עמיתצבי זילברטלנעם סולברגאורי שהםדפנה ברק-ארזמני מזוזענת ברון
Emblem of Israel.svg