אתא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הלוגו של החברה (מצולם מתוית של בגד)
מגדל המים היה אחד המבנים הראשונים שהוקמו במפעל. הקונסטרוקציה הוזמנה במפעל סקודה בצ'כיה. "המרפסת" סביב המכל בקומה העליונה תוכננה מלכתחילה כעמדת שמירה
אולם הייצור של המפעל, 1947
חנות אתא ברמתיים, סביבות 1940
פועלי אתא מפגינים בחיפה במהלך השביתה הגדולה

אתא חברה לטקסטיל בע"מ הייתה מפעל תעשייתי מהראשונים בארץ ישראל, והפעילה רשת לשיווק תוצרתה. המפעל נחשב עד שנות השבעים לגדול מסוגו בארץ ונסגר בשנת 1985.

הקמת המפעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריך מולר רכש שטח בגודל 110 דונם במחיר 12.5 ל"י לדונם בדרום היישוב הקטן כופריתא (שמו שונה לאחר מכן ל"כפר עטה" וכיום מדובר בעיר קריית אתא). בני משפחת מולר, אנשי טקסטיל מהעיר באבי שבצ'כוסלובקיה, עלו לישראל ובשנת 1934 החלו בבניית מפעל טקסטיל.

בחודשים מאי-יולי 1934, נקדחה בהצלחה באר מים בהדרכת המהנדס רייך מחיפה, שסייע גם ברכישת האדמה. יחד עם המהנדס בורישנסקי וחבריו הוקם "בית הבאר" ונסלל כביש באורך 1,100 מטרים שחיבר אל האזור בו יוקם בית החרושת עם כביש חיפה-שפרעם, שיצר קשר ישיר בין אזור המפעל והעיר חיפה. בחודשים אוגוסט-ספטמבר שלאחר סלילת הכביש, הונחו במקום קווי חשמל ותשתית לתקשורת טלפון.

בעוד הכנות אלו נערכות בארץ לאורך שנת 1934 ננקטו בצ'כוסלובקיה הצעדים ההכרחיים לקידום הרעיון בשלוש נקודות מרכזיות: המבנה, תוכנו וכח האדם. הקונסטרוקציות של המבנה הוזמנו במפעל "שקודה", הטובים באירופה בנושא זה. בעיית המימון סודרה כאשר נחתם הסכם מיוחד לפיו יוקם המפעל כאשר "שקודה" משמשת כקבלן משני להקמה והושג אישור מיוחד לתשלום במטבע צ'כי. גם המכונות הוזמנו בחו"ל ויובאו באותה דרך. ברור היה כי כוח אדם מיומן אין בארץ וכי יש צורך להכשיר אנשים מתאימים. ולכן, עוד בהיותם בצ'וסלובקיה, הם פרסמו כרוזים בין הארגונים הציוניים במדינה, בקריאה לבוא אליהם ללמוד את עבודת הטקסטיל, לקבל סרטיפיקטים בתום ההכשרה, לעלות ארצה ולעבוד בחברת הבת המקומית שתוקם.

העובדים הראשונים מצ'כיה שהגיעו לשטח המפעל חיו בתנאי קומונה בצריף אחד בחצר המפעל. הצריף חולק לתאים קטנים רבים, שהכילו את כולם - רווקים ומשפחות כאחד. כשירותים שמשו שני תאים בסמוך לצריף, העומד על תילו עד היום. הקשיים היו מרובים, אך מנגד, מעבר לכביש החדש שנסלל, נראו מבני בית החרושת שהולך ונבנה.

שמו של מפעל הטקסטיל נגזר משמו של הכפר הערבי שהיה במקום, כפר עטה, והמפעל נקרא על שם המקום - עטה ATA, וזאת בשל היות השם קצר, צלילו קליט וצורתו הסימטרית קלה לשרטוט גרפי.

הסופר ש"י עגנון הגיע לביקור בביתו של אריך מולר. עגנון התעניין במשמעות השם "אתא". הסבריו של מולר לא סיפקו אותו ולאחר מחשבה אמר: "אני כבר יודע, 'אתא' אלו הן ראשי התיבות של 'אריגי תוצרת ארצנו' ".‏[1]

בשנת 1936, מנה המפעל 115 עובדים, רבים מהם היו חברי הקיבוצים באזור - משמר הים (כיום, קיבוץ אפק), עין המפרץ, כפר מסריק ואחרים.

בשנת 1938, מנה המפעל 205 עובדים וניהולו עבר לידי בן הדוד, הנס מולר, שעלה אז ארצה.

המפעל בשנות ה-40[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה גרמה לנתק בין בית החרושת לחברת האם סקודה. המפעל נאלץ לפעול באופן עצמאי, מצד שני הפכה "אתא" לספק הגדול ביותר של אוהלים, מדים, לבנים וגרביים לצבא הבריטי במזרח התיכון. בזמן המלחמה הייתה ארץ ישראל מרכז חשוב לצבא הבריטי אשר הוצב להגן על המעבר להודו דרך תעלת סואץ. התחבורה הימית (התחבורה האווירית טרם התפתחה) לצורך הובלת האספקה מבריטניה הייתה נתונה למתקפות הצוללות הגרמניות אשר שלטו על נתיבי התחבורה בים התיכון ופגעו שוב ושוב בצי הבריטי. בשל כך צבאות בעלות הברית שחנו במזרח התיכון קיבלו את רוב אספקת המזון והביגוד ממפעלים בארץ ישראל. הייתה זו תקופת צמיחה לתעשייה הארצישראלית ורוב מפעלי התעשייה הוותיקים הוקמו באותם הימים.

הנס ואריך מולר הקימו חברה-בת לשיווק התוצרת. שמה של החברה היה "תטא". לחברה היו חנויות בבעלותה וכן חנויות שהופעלו בזכיינות. לזכיינים הוכתבה דרך התצוגה של המוצרים, כך שהתצוגה תהיה אחידה בכל רחבי הארץ. כך, מראה חלונות הראווה של כל חנויות "תטא" היה אחיד. בזכות בקרת האיכות של החברה וטיב השירות בחנויות, נהרו אליהם רבים והמכירות בהן שגשגו.

אתא העניקה לעובדיה הטבות סוציאליות רבות: בשטח המפעל הוקמה צרכניה שמכרה מוצרי מזון במחירים מוזלים, העובדים נהנו מבונוסים ונהנו גם הם מרווחי המפעל. כדי להקל על האמהות העובדות הוקם בשנת 1942 גן לילדי העובדים. בנוסף הקימה אתא שיכונים לפועלים - ראשית את "בתי חנה" ואחר מכן את גבעת אתא א', ב' ו-ג'. שכונת "בתי חנה", שהוקמה בשנים 1935-1947, נקראה על שם אשתו הראשונה של הנס מולר. המשתכנים הראשונים היו העולים מ"מכבי צעיר" שבאו עם אריך מולר, ובמשך הזמן התקבלו לשיכונים תושבים נוספים. חלק גדול מהמתיישבים בשיכונים הגיע מקיבוצי הסביבה ומקריית חיים. הם נבחרו בעיקר על פי עבודתם במפעל וזכו להתגורר במקום בעבור דמי שכירות סמליים, שכן לא עמד לרשותם הממון הנדרש לרכישת הבתים.

מנהלים ועובדים קיבלו שכר דומה. האווירה הייתה אוירה משפחתית, משפחת עובדי "אתא".ב- 1946 מנה המפעל 921 עובדים המפעל התרחב ומבנים נוספים הוקמו באזור כורדני (שטח עליו הוקם לימים הקריון).

עם הקמת המדינה והקמת צה"ל הפך המפעל לספק הביגוד הראשי שלו. "אתא" היה המפעל הראשון שהעניק לעובדיו בונוס ובכך למעשה שתפם ברווחיו.

בשנת 1949 מנה המפעל 1,128 עובדים, באותה שנה איבדה אתא את צביונה כחברה משפחתית בעקבות רכישת חלק נכבד ממניותיה על ידי חברת אפריקה-ישראל. האווירה המשפחתית במפעל נעלמה ואת מקומה תפסו יחסי עבודה של עובד-מעביד. "מיוחדים" קראו למנהלים אלו שנמנו ברובם על ותיקי המפעל ומקימיו. הם נהנו מתנאי עבודה מיוחדים. הנס מולר ניהל את המפעל בדרך פאטרנליסטית (בשיטת המרכוז). הוא העניק לעובדיו תנאים טובים והיה מוכן לשלם שכר גבוה מן המקובל בארץ בענף הטקסטיל, כל זאת בתנאי שיוכל לנהלו ללא התערבות ועד עובדים, הסתדרות ואפילו תעשיינים עמיתים. הוא הקים מטבח משוכלל וחדר אוכל לנוחיות העובדים וסירב לשתפם בניהולו. הוא לא היה חבר בהסתדרות בעלי התעשייה ולפיכך סירב לקבל מהם תכתיבים‏[2] בין אריך מולר לבין בן דודו הנס פרצו חילוקי דעות והם נפרדו. הנס מולר נותר לעמוד בראש הנהלת "אתא". בסתיו אותה שנה פרש אריך מולר מההנהלה והקים מאוחר יותר מפעל לחוטי אריגה בנהריה ומפעל טקסטיל בקריית שמונה (מוליטן).

שנות ה-50 - מוניטין ואיכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-50 הפכה "אתא" גם לספק המרכזי של ביגוד לסקטור האזרחי במסגרת תוכנית הצנע. כל משפחה בישראל הייתה מקבלת הקצבה של נקודות ובאמצעותם רכשה צורכי לבוש בחנויות הרשת (חלק מן החנויות היו בבעלות אתא והשאר פעלו בזיכיון).

בתחילה היצור התרכז בבגדי חאקי - הכובע המפורסם, מכנסים וחולצות אשר היוו שם נרדף לתוצרת אתא. בגדים אלו נחשבו לבגדים המקובלים בחברה ומי שלבש בגדים אחרים נחשב לחריג, כלומר יהודי גלותי או סנוב. לפי המקובל באותם הימים, היו בגדי עבודה בצבע כחול כהה, והם נקנו בדרך כלל תמורת תלושים שסיפקו מקומות העבודה. בחנויות הוצעו החולצות למיניהן: הלבנות, התכלת והכחולות בהתאם לגוון החברתי ביישוב.

בתקופת הצנע למרות השפל הכלכלי, פרח המפעל. תוצרתו נמכרה היטב בארץ וערך היצוא בשנת 1954 הגיע לסביבות מיליון דולר. מחומר הגלם, הלוא הוא הכותנה, טוו חוטים, ארגו בדים ותפרו בגדים.

בשנת 1956 הוחל בייצור בדי קורדרוי והוכנסו חידושים רבים. מעצבי אופנה נתנו את הטון ושינו את הקו הצנוע שאפיין עד אז את תוצרת "אתא" שנחשבה למעולה.

בחנויות "אתא" היו כל סוגי הביגוד הדרושים ולעתים הייתה "אתא" משווקת בחנויותיה מוצרים של חברות אחרות, כמו גרביים של לודז'יה. אך גם על אלה היא נטלה את האחריות לטיב ולא הפנתה את הלקוחות לספק. בהמשך ייצרה "אתא" גם בגדים בסגנונות אחרים. ידועים היו מכנסי הגברדין, אשר שימשו את הגברים לטקסים חגיגיים.

במודעות של "אתא" הוצגה ססמת החברה: "מסורת באיכות ותנופה באופנה". על החלק הראשון של הסיסמה לא היו עוררים. אשר לחלקה השני של הסיסמא, ל"אתא" הייתה בעיה: רמת החיים בארץ עלתה, דרישות האופנה הגיעו לרמה גבוהה יותר ו"אתא" לא התאימה את תוצרתה לכך.

רכישת בגדים ב"אתא "הייתה חלק מתהליך ההתערות של חלק מהעולים החדשים. בתקופה מסוימת, היה נוהג אצל ילדים ונערים עולים חדשים ולעתים גם אצל נערות, לקנות בלוויית תושב ותיק בחנות אתא את כל הביגוד הדרוש ליום חול, וחולצה לבנה לשבת.

באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 החל המשק הישראלי לקבל שילומים מגרמניה. באזורי הפיתוח בארץ, בעיקר בצפון ובדרום, הייתה אבטלה רבה. שר המסחר והתעשייה דאז פנחס ספיר החליט לעודד הקמת מפעלי טקסטיל. המפעלים היו עתירי עבודת יד והתאימו להעסקת עובדים רבים. כתוצאה מכך גברה התחרות בענף ומצבה של "אתא" הורע.

בסוף שנות ה-50 הוקם קו לעיצוב וייצור בגדי נשים בשם "ספלנדיד מודל", אך לא זכה להצלחה רבה.

השביתה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1956 רצה הנס מולר, מנכ"ל אתא, לבצע פיטורי ייעול במפעל ולהגביל את עליית השכר. באפריל 1956, החל סכסוך עבודה, כאשר עובדי המפעל דרשו תוספות שכר, מעבר לאלו שהנהלת המפעל הסכימה להן. הסכסוך נמשך זמן רב ובמאי 1957‏‏‏[3] פרצה שביתה שעוררה הדים בכל הארץ. השביתה נתמכה על ידי מועצת פועלי חיפה שבראשה עמד יוסף אלמוגי והייתה שביתה גדולה וארוכה.

משנות ה-60 ועד סגירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיני גרוב

בשנת 1962 נפטר מנהל המפעל, הנס מולר ולמשפחה היו קשיים בניהולו, לכן הוא נמכר לקבוצת משקיעים בראשות טיבור רוזנבאום, שמינתה את עמוס בן-גוריון לנהל את המפעל.

עקב קריסת עסקיו של רוזנבאום ב-1974, מונה למפעל כונס נכסים שווייצרי שמכר אותו בשנת 1977 לחברה לישראל בקבוצת אייזנברג.

בשנת 1980 החליף דוד ארבל את עמוס בן-גוריון בהנהלת המפעל והיה המנכ"ל האחרון בו עד סגירתו.

המאבק למניעת סגירת המפעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1985 החליטה הנהלת המפעל למכור אותו לקבוצת משקיעי נדל"ן בראשות מיכאל אלבין, לסגור אותו כמפעל ייצור ולפטר את עובדיו. היה זה המפעל הגדול הראשון של חברת העובדים [דרוש מקור] שעבר תהליך של הפרטה. בתגובה פנה ועד העובדים בראשות פיני גרוב להסתדרות אך לא זכה לסיוע של ממש ולמעשה נתנה ההסתדרות בראשותו של ישראל קיסר "אור ירוק" לסגירת המפעל והתייצבה לצד המעסיקים ולא לצד הפועלים. עקב כך התארגנו העובדים במסגרת "ועד 1 - מועצת ועדי העובדים", איגוד חליפי בראשות גרוב ובהדרכת מפ"ם יצאו למאבק ציבורי מר, שכלל התבצרות בחצר המפעל. במסגרת המאבק טבע גרוב את הסיסמה: היום זה "אתא" - מחר זה אתה. המאבק הסתיים אמנם בסגירת המפעל אך גם הפנה את עין התקשורת והציבור אל אזלת ידה של ההסתדרות ואל כוחה של ההתאגדות המקצועית מחוצה לה[4]. דמות המנהיג של גרוב ונאומיו היו לסמלו של המאבק והוא כונה בתקשורת "לך ולנסה של הצפון". בין היתר אמר עם סגירת המפעל: "זהו יום שחור לפועלי ישראל, שמשקף את חורבן היצירה ומסמל את תקומתה של קבוצה מתעשרת שעלתה לראש הסולם"‏[5].

על שטח סניף המפעל בכורדני הוקם הקריון, ועל שטח המפעל בקריית אתא הוקמה שכונת מגורים הכוללת מרכז מסחרי גדול.

הסמל היחיד שנשאר מהמפעל הוא מגדל המים, אשר סיפק מים לתעשיית הטקסטיל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריך מולר, אריג חיי, אוקטובר 2007, עמ' 181. הספר הובא לדפוס על ידי בנו יונתן מולר באופן פרטי
  2. ^ השביתה ב"אתא" , פרו"ס שהוגש לד"ר נתן ינאי על ידי רוחי ליפשיץ, אוני' חיפה ,תשמ"ד יולי 1984, עמ' 4,5
  3. ^ שנת 1957 - יומן אירועים, באתר הכנסת
  4. ^ לב גרינברג, עובדים חלשים, עובדים חזקים, זרמים בכלכלה הפוליטית הישראלית 1967 - 1994 בתוך יוסף גורני, יצחק גרינברג, אבי בראלי, מחברת עבודה לארגון עובדים: לקט מאמרים על הסתדרות העובדים בימי היישוב והמדינה, שדה בוקר: המכון למורשת בן-גוריון, 2000 עמ' 720-‏735
  5. ^ אביאל מגנזי, נפטר פיני גרוב, מנהיג המאבק נגד סגירת 'אתא', באתר ynet‏, 16 באוגוסט 2011